לא כל "לייק" בפייסבוק הוא לשון הרע

בתקופה האחרונה אנו רואים "מגיפת" תביעות בשל תקלות שביצעו אנשים במדיה חברתית כמו פייסבוק. תביעות לשון הרע והוצאת דיבה, תביעות הפרת זכויות יוצרים וסימני מסחר וכדומה. בתי המשפט מצידם החלו תחילה נוקטים בעמדה ש"מה שהיה הוא שיהיה". הדין החל ייושם על האינטרנט בצורה דווקנית.

אלא, שאט אט מסתמנת בפסיקה עמדה החולקת על כך, וניצניה הופיעו למשל בפרשת ברק נ' רמי מור בבית המשפט העליון. עיקריה אומרים – לא כל "שטות" שארעה באינטרנט צריכה להקים עילת תביעה ולעורר סכסוך משפטי שיבזבז את זמנו של בית המשפט. כולנו אנשים בוגרים, אז בואו נשוחח ביישוב הדעת ונתבע רק מקום בו יש בכך הגיון אנושי. ובשפה משפטית – צריך לחוקק חוקים שמתאימים עצמם לסביבת האינטרנט.

לאחרונה התפרסם פסק דין בפרשת נידיילי נ' שאול בו קבע כבוד השופט עודד מאור (שלום תל-אביב), כי עשיית "לייק" או אפילו שיתוף לפוסט בפייסבוק (גם אם הפוסט עצמו הוא הוצאת דיבה) אינו מהווה לשון הרע.

השופט קבע כי החוק מתייחס במידה רבה להגבלה מסויימת על חופש הביטוי הן של כותב התוכן המקורי, הפוסט, והן של "אמצעי התקשורת" (פייסבוק?). החוק אינו מטיל הגבלה אחרת על מי שמבצע פעולה ביחס לטקסט שהוא לשון הרע. בשל חשיבותו של עקרון חופש הביטוי, אין להוסיף לחוק הגבלה שלדעת בית המשפט אינה מצוייה בו.

כך למשל יצירת שיתוף לתמונה של המקומון מושלך לפח ועשיית לייק לתמונות בוטות אחרות ביחס אליו, אינה מהווה פעולה שהיא לשון הרע (וזאת למרות שהפרסום המקורי אכן היווה לשון הרע).

מבלי להכנס למשמעות המשפטית של ההחלטה, החלק שמשך בה את תשומת ליבי היה ההכרה ביתרונות המשמעותיים של רשת האינטרנט והסביבה הייחודית המתקיימת בה, מחד, מול קריאה ברורה למחוקק להתאים עצמו לסביבה המודרנית החדשה בה אנו מצויים מאידך). סף הרגישות של החברה אמנם עולה, אבל גם קולות צורמים באינטרנט מתפוגגים במהירות, לתשומת הלב המוקדשת להם היא מינימלית ומינורית.

במצב כזה, החוק כלשונו כפי שנוסח ב-1965 אינו תואם לחלוטין לעולם המודרני, כך סבור השופט.

לפי קביעתו, מי שאינו הכותב המקורי אלא לחץ על לייק או ביצע שיתוף, אינו מקיים את שני היסודות הנדרשים בחוק: הבעת לשון הרע, ופרסומה והבאתה לידיעתם של אחרים.

"לייק" אינו אלא הבעת תמיכה והזדהות; הבעת רגש והכרה, הנעשית פעמים רבות בצורה ספונטנית ובלי מחשבה מרובה. מעין אמירה כללית על הפרסום ולא ירידה לפרטיו. לכן, לדעת בית המשפט, אמנם רכיב הפרסום מבוצע באמצעות אותו "שייר" או "לייק", אך נעדר מהם הרכיב של ביטוי לשון הרע עצמו. זאת, סבור השופט, מקבל משנה תוקף לאורך מידת החשיפה המינורית הן לפעולת הלייק והן לפוסט שנלווה לה.

הפתרון שמציע בית המשפט למי שנפגע בלשון הרע, מתמקד במאבק במפרסם הראשון, ולא בתומכיו המצטרפים לאחר מכן.

תגובות גולשים