תקלות בדיני קניין רוחני

אתם רוצים לשנות משהו או רק לבכות?
 
הסיפורים אינם נגמרים – דיני הקניין הרוחני פשוט אינם מסוגלים להתמודד עם המציאות.
 
דיני הפטנטים מעוררים תרעומת והתנגדות רבה ויש הסוברים שהם אפילו מזיקים לחדשנות הטכנולוגית.
 
גם דיני זכויות היוצרים נחשבים בעיני רבים כמעכבים ומכבידים על קידמה טכנולוגית ולא מגינים עליה (למאמר מרתק של פרופ' גרימלמן – Why Johnny can't stream: How video copyright went insane).
 
אני מניח שאני גם לא צריך להזכיר את המאבק בין הפיראטים לבין חברות המדיה (אלו טוענים – אמצו מודל עסקי אחר שיתאים לחיים המודרניים, ואלו טוענים – תפסיקו לגנוב יצירות ששייכות לנו).
 
לא דיברנו עדיין על הזמרים, הצלמים, העיתונאים ויוצרי תכנים רבים אחרים שמרגישים שהאינטרנט ושיתוף הקבצים פשוט גדע את מקור פרנסתם באחת.
 
גם עוד לא הזכרנו את כל מי ש"בתמימות" לקח רק תמונה אחת מ"גוגל" ואחר כך משום מה נתבע לשלם אלפי שקלים לבעל הזכויות. מי בעצם לא בסדר במקרה הזה? בעל הזכויות ה"סחטן" או ה"גנב" הלא כל כך תמים?
 
ואת התינוק הרוקד במטבח שאימו תבעה את "פרינס" בעקבות דרישת הסרה בעייתית, אם מכירים?
 
מחלוקות בלתי נגמרות ביחס לפטנטים של תוכנה קיימות בכל מקום אבל על טרולים שעלו לבעלי הזכויות כשני ביליארד דולר בעשרים שנה קראתם כבר?
 
ושימוש ביצירות במוסדות חינוך – מותר?
ו-Mash-ups?
ו-Sampling?
ו-Caching?
ו-Open Source?
ושימוש בסימני מסחר של אחרים?
ורישום פטנט על מבנה אתר ושירות?
ו- ו- ו-
 
כמות השימושי העכשוויים ביצירות אינה נגמרת ומתחדשת מיום ליום. גם הפגיעה החמורה שנגרמת ליוצרים ונציגיהם אינה קטנה.וכאן אנחנו נכנסים לתמונה.
לפי כ-5 שנים חוקק המחוקק הישראלי חוק זכויות יוצרים חדש. חוק זה, עם כל החדשנות והתועלת הרבה שהיתה בו, השאיר הרבה מאוד תחומים פתוחים, באופן שגם בתי המשפט וגם המשתמשים ובעלי הזכויות עצמם מרגישים שהדין כיום אינו מצליח להתמודד עם המהירות בה המציאות מתפתחת.
בימים אלו אני מקים במסגרת איגוד האינטרנט הישראלי קבוצת מחשבה שמטרתה היא בדיוק זו – סקירה מקיפה של המצב הטכנולוגי-חברתי, איתור מכלול האינטרסים שעשויים להיות רלוונטיים לדיני הקניין הרוחני (עם דגש על דיני זכויות היוצרים אך אם יהיו מעוניינים אחרים נשמח לשמוע ולהרחיב) ונסיון להגיע להצעת חוק מוסכמת על רוב חברי הקבוצה שאיגוד האינטרנט הישראלי יוכל אולי לתמוך בה.
 
אם לכך נגיע, אולי בסוף נצליח בעצמנו לעשות משהו ולשנות את המצב הבעייתי בעצמנו, ולא רק להתלונן.
 
כולכם מוזמנים להכנס לקישור הזה, להצטרף לקבוצה ולארח לנו לחברה באסיפות שנערוך, כאשר הדבר היחיד שנדרש מכם זה שיהיה לכם איכפת מנושאים אלו ושתהיה לכם דיעה שניתן להבין אותה ולהתייחס אליה (לא קשה, לא?)
בקישור תראו פרטים של אנשים שהפניה הזו מתאימה להם אבל אני אומר לכם – הדרישה העיקרית והיחידה למעשה היא שיהיה לכם מספיק חשוב להבין שאת המצב הבעייתי היום אנחנו חייבים לשנות. כל השאר – נסתדר.
כולכם מוזמנים. אנא הפיצו ושתפו עם חבריכם.
 
 
 
 
 
 

אינטרסים בזכויות יוצרים

אני רוצה להזמין כל אחד ואחד מכם שאיכפת לו ממשטר זכויות היוצרים בישראל (ולא משנה מה עמדתו – אנחנו רוצים לשמוע את כולם) להצטרף לקבוצת חשיבה שאני מרכז בחסות איגוד האינטרנט הישראלי, שעניינה – איתור מכלול האינטרסים החברתיים, הציבוריים והאישיים הרלוונטיים למשטר זכויות היוצרים.

בקבוצה זו, נפעל יחד לאיתור שאינטרסים השונים המשפיעים על דיני זכויות היוצרים, על הרקע של ההתקדמויות הטכנולוגיות (קרי, אינטרנט על כל פניו) מתוך מטרה לבודד אינטרסים, להגיע להסכמה על חשיבותם ועל בסיס זה אולי אף לנסח (מטעם איגוד האינטרנט הישראלי) הצעת חוק הכוללת שינויים מוצעים לחוק זכות יוצרים הקיים.

אשמח אם לקבוצה זו יצטרפו כל מי שיש לו עניין בהבעת דעה ונסיון לעצב את משטר זכויות היוצרים המודרני, וזה כולל גם (אך לא רק) –

  • יוצרים ומבצעים מסוגים שונים (דוגמת משוררים, סופרים, מלחינים, עיתונאים, זמרים, תסריטאים, שחקנים, כותבי תכנים וכדומה);
  • אנשי ארגונים שעיסוקם כרוך בסוגיות של זכויות יוצרים (דוגמת חברות הפקת תקליטים וסרטים, חברות בניית ועיצוב אתרי אינטרנט, אנשי משרדי פרסום, אנשי עיתונות וכדומה).
  • אנשי ארגוני גביית תמלוגים עבור יוצרים (דוגמת הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות, אקו"ם, א.ל.י.ס., תל"י וכדומה);
  • אקדמאים, עורכי דין ומי שעיסוקם היומיומי כרוך בסוגיות של זכויות יוצרים;
  • ואתם – הציבור. כל מי שנהנה מיצירות שונות ויש לו עניין או דעה בעלת חשיבות בנושא הזה.

לקישור להרשמה לקבוצה לחצו על הקישור הזה.

 

אני קורא לכל אחד ואחד מכם לשתף הודעה זו כדי להגדיל את המעוניינים שנחשפים לקבוצה זו ויגיעו כדי להשפיע.

בהמשך כשתגובש רשימת המעוניינים אפרסם את מקום המפגש העתידי.

כנס GAMES – פיתוח משחקי מחשב בישראל

כנס GAME IS 2013 – הולך להיות מעניין

הכי מעניין מבחינתי הולך להיות הפאנל על כלכלה וירטואלית במשחקים, בו גם אני אשתתף, אבל העתקתי לכם קצת פרטים על הכנס מאתר העמותה והמלצה אישית שלי להרשם בלינק שלמטה.

הכנס השנתי של עמותת GameIS יתקיים בעוד שבוע, במדיה-טק בחולון, ב-19.12.12. הכנס המאורגן כולו על ידי אנשי העמותה ומתנדבים. כנס GameIS הוא הבמה המרכזית השנתית לתעשיית המשחקים הישראלית, ובמהלכו יתקיימו סדנאות והרצאות על ידי מפתחי ומעצבי משחקים ישראלים שונים.

בין התכנים המומלצים ניתן למנות את:

  • מושב תרבות משחקים שיציג בין היתן פאנל עם יותם נוי ויעל חקשוריאן, שיעסקו בסקסיזם במשחקי מחשב.
  • מרתון כלכלת משחקים בהנחיית דודי פלס, אשר יציג דוברים מחברות שונות על נושאים הקשורים למונטיזציה, הכנסות ורווחים שונים. ממרצ'נדייז של דמויות משחק ועד לבעיות משפטיות בתחום עם עו"ד לזכויות יוצרים יורם ליכטנשטיין.[אמרתי לכם… ]
  • מושב עם מרצים מחו"ל שיעסוק בתעשיית המשחקים במדינות שונות וההזדמנויות. בין המשתתפים בפאנל נציין את מיכאל לייבה מ-DGT Berlin שיש לו את אתר קורות החיים הטוב ביותר שנתקלנו בו לאחרונה.
  • מושב הפיתוח יציג הרצאות על שלל מנועים ותוכנות מ-Blender ועד ל-Cocos2Dx, ופאנל שיציף את השאלה שאין לה פתרון – מה עם ה-Flash?
  • מושב עיצוב משחקי המחשב יעלה סוגיות כבדידותו של שחקן, שאלת המוות במשחקים ועניינים נוספים.
  • לראשונה בכנסי המשחקים בישראל, אם לא מתחשבים בהרצאות ה-UnConference, יתקיים מושב סאונד במשחקים. השנה גם במסגרת התחרות השנתית ינתן פרס על סאונד במשחקים, כאשר בין השופטים נמנים גיא מר, איש להקת הדג נחש ורן אלמליח, איש להקת כנסיית השכל ומעצב משחקים מוכשר שזכה בשנה שעברה בפרס על משחקו Run Dog Run.

לאורך היום יתקיימו תערוכות של בוגרי התכניות השונות למשחקי מחשב, ניתן יהיה לשחק במשחקי רשת שונים ויתקיימו משחקי ראווה ב-Starcraft. כמו כן לראשונה תתקיים תערוכת ארט ממשחקי מחשב.

בתום היום יתקיים טקס פרסי GameIS השנתי.

להרשמה ורכישת כרטיסים

 

Program

 

 

 

זכויות יוצרים ברשתות חברתיות – של מי הסטטוס הזה לעזאזל?

 

זכויות היוצרים והבעלות בתכנים שמועלים לפייסבוק, לטוויטר, לפינטרסט ולרשתות חברתיות אחרות כלשהן הן נושא מאוד בעייתי  בעיקר בקרב יוצרים עצמאיים.

קשה לעקוב אחרי כל התנאים וההנחיות של רשתות חברתיות כמו פייסבוק ושאלת הבעלות וזכויות היוצרים ביצירות שהועלו אליהן מטרידות יוצרים רבים.

אנחנו מכירים את השמועות שמדי פעם עולות שפייסבוק העבירה לבעלותה את כל התמונות שהעלינו לחשבון שלנו. בינתיים כל השמועות האלו התבררו כלא נכונות. אנחנו גם מכירים את המחלה שפשטה לאחרונה לפיה אם נעלה לקיר שלנו סטטוס באנגלית משפטית ארוכה ומשעממת בטח … יקרה משהו חשוב, מה – לא ? …

אם כן, התשובה הפשוטה בדין הישראלי היא: זכויות היוצרים ביצירה הן של היוצר, אלא אם הוא העבירן במפורש או במשתמע לאחרים.

כל יצירה שקובעה ופורסמה – מוגנת. תמונות, פוסטים ועוד, כולם מוגנים בזכות יוצרים בעצם היצירה והקיבוע שלה.

נכון, בעצם ההעלאה לרשת חברתית בלי שום מגבלה, אזהרה או כיתוב אחר גם הגדלנו בצורה ניכרת את הסיכון שיפרו את זכויות היוצרים שלנו, אבל אין טוב בלי רע.

הבעיה העיקרית שנוצרה היא שכאשר אנחנו מאשרים את תנאי השימוש של רשתות חברתיות (לפחות אלו שנהנות מייצוג משפטי מקצועי), אנחנו גם מסכימים בצורה חוזית לתנאי השימוש שלהם, ואם תנאי השימוש שלהן כתובים באופן כזה שמעביר את זכויות היוצרים מאיתנו לכל מישהו אחר, אנחנו עלולים להיות כבולים בתנאים שאישרנו.

במאמר הזה אבדוק (בנקודת זמן מאוד ספציפית – מועד כתיבת הפוסט, שלא יעודכן בהמשך) את תנאי השימוש של כמה רשתות חברתיות ידועות ביחס לזכויות היוצרים בתכנים שמשתמשים מעלים אליהם.

פייסבוק

קודם כל חשוב להזכיר שבעצם ימים אלו פייסבוק שוקלת להחליף את תנאי השימוש שלה ואף מנסה לקדם סקר משתמשים בנושא, כך שיתכן שתוכן פוסט זה יהיה לא רלוונטי בעוד זמן קצר (אם כי לא בדקתי את תוכן התנאים המוצעים).

פייסבוק מבהירה שאתם ממשיכים להיות הבעלים של זכויות היוצרים שלכם, אבל במקביל אתם מעניקים לפייסבוק עצמה רשיון שימוש לא מבוטל בתכנים וביצירות שלכם שהעליתם לפייסבוק.

אם בשלב מאוחר יותר התחרטתם ומחקתם את התוכן, גם אז – רשיון השימוש נותר בעינו ככל שהתוכן שהעליתם הופץ (shared) על ידי אחרים כך שהצעד הוא חד-כיווני.

למעשה זו אזהרה חשובה ביחס לכל תוכן שאתן מעלים לאינטרנט – שימו לב שכאשר אתם מעלים תוכן לאינטרנט, אתם מאבדים את השליטה עליו. גם מחיקה שלו יתכן ותהיה מאוחרת מדי. התוכן כבר לא רק בידיכם.

טוויטר

גם בטוויטר המדיניות דומה. זכויות היוצרים המקוריות נותרות בידי היוצר, מעלה התוכן.

אולם לפי תנאי השימוש של טוויטר די בכך שהעליתם את התוכן שלכם לטוויטר ואתם מקנים בכך רשיון כמעט בלתי מוגבל הן לטוויטר והן ליתר המשתמשים להפיץ את התוכן; ממש ללא הגבלה – in any and all media or distribution methods (now known or later developed).

השאלה העיקרית היא  – האם בכלל יש זכויות יוצרים בתוכן שמועלה לטוויטר. במרבית המקרים, רכישת זכויות יוצרים בתוכן שאינו עולה על 140 תווים אינה משימה פשוטה, אך משוררי ההייקו היפנים והחמשירים מוכיחים שהדבר אפשרית.

ברצוני להעיר, שהשאלה הזו בדבר זכויות יוצרים בסטטוס היתה יכולה להשאל גם ביחס לסטטוסים בפייסבוק, אבל נצא מנקודת מוצא שמדובר לא ב"קמתי הבוקר ותראו איזה קפה שתיתי" אלא בסטטוס יותר יצירתי, שמאפשר רכישת זכויות יוצרים.

פינטרסט

בניגוד אולי לטוויטר ופייסבוק שכוללים גם תכנים טקסטואליים לא מעטים, פינטרסט ממוקד בעיקר בתכנים ויזואליים.

גם כאן, העקרון בתנאי השימוש דומה לאלו של פייסבוק וטוויטר.

חשוב להזכיר ששלושת השירותים הללו יוצאים מנקודת מוצא לפיה הזכויות המקוריות בתכנים שייכות למי שמעלה אותן לשם ולנקודה זו אשוב בהמשך.

 

יוטיוב

תנאי השימוש של יוטיוב מוחלים על כל מי שמעלה סרטון לאתר.

נדמה שיוטיוב הוא האתר שלמד את הלקח המשמעותי ביותר מהתחככות בקהל המשתמשים ובעלי הזכויות לאורך השנים (ופסק הדין בעניין ויאקום הוא רק דוגמא). תנאי השימוש של יוטיוב מוודאים שהמשתמשים יאשרו בצורה ישירה שהתוכן שהם מעלים לאתר אינו מפר זכויות של אחרים. אני חייב להודות שאני לא בטוח שהתחייבות כזו אמורה להחזיק מים, אבל מכיוון שיוטיוב גם מפעיל מערכות מאוד מתוחכמות לאיתור והסרת תכנים מפרים, בית המשפט האמריקאי בסך הכל בחר להגן על האתר ולא לחייב אותו בהפרת זכויות.

המעניין בתנאי השימוש של יוטיוב הוא לאו דווקא הרשיון הדי נרחב שבעצם העלאת התכנים אנחנו מעניקים לאתר, אלא הרשיון הנרחב אף הוא ליתר משתמשי יוטיוב לעשות שימוש בתכנים שלנו. עכל עוד לא בחרתם באלטרנטיבות אשר טכנית מונעות שיתוף והפצתה, הרי תנאי השימוש קובעים שבעצם העלאת התכנים אנחנו בהעלאת התוכן ליוטיוב אתם מעניקים ליתר המשתמשים רשיון לצריכת התכנים דרך יוטיוב והשירותים שלו, וכמובן גם ליוטיוב עצמו.

בשורה התחתונה – שווה לחשוב פעמיים לפני כל הפצה של תוכן חשוב ומוגבל באינטרנט. אל תסמכו על אתרי רשתות חברתיות כמו יוטיוב ופייסבוק שיגנו על זכויות היוצרים שלכם.

 

הסכם אדסנס של גוגל. תנאי מקפח בחוזה אחיד?

מקדמי אתרים (SEO) ובוני אתרים צריכים לקחת לתשומת ליבם החלטה שניתנה בבית המשפט לתביעות קטנות בה עלתה השאלה העקרונית – האם הסכם גוגל Adsense אינו חוקי (ובלשון המשפטנים – תנאי מקפח בחוזה אחיד)?
 
עובדות המקרה הן פשוטות – מקדם אתרים מסויים הקים כמה אתרים שכל מטרתם היתה רכישת תנועה והפקת רווחים מפרסומי Adsense שנשתלו באותם אתרים. גוגל זיהתה כי האתרים שהקים כללו תכנים משוכפלים מויקיפדיה, גולשים "קנויים" ועוד פגמים שכל מי שעוסק בתחום מכיר אותם. כמובן שגוגל לא אהבה את האתרים, ולמעשה הפסיקה את ההתקשרות עם התובע והפסיקה להציג מודעות Adsense באתרים שלו.
 
בהתאם להסכם המשתמש (EULA) של גוגל, החזירה גוגל למפרסמים ששילמו עבור הופעה באתרי התובע את הסכומים ששילמו, ולא מסרה בידי התובע את חלקו באחוזים המגיעים לו בעבור אותם כספים שהוחזרו (68% או 51% מהכנסות גוגל מהמפרסמים, לפי העניין).
 
התובע הגיש תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב בה עתר לקבל את הכספים המגיעים לו, שעלו לפי החישוב שלו כדי 8,500$ (בכתב ההגנה גוגל לא הציגה סכום חלופי של כמה כספים החזירה ולכן הסכום בו נקב התובע אומץ כמות שהוא).
 
השופט הסכים כי אכן אתרי התובע כללו העתקות מויקיפדיה וכי למעשה היו מעין 'מלכודת גולשים'. השופט גם הביע את אי שביעות רצונו מאתרים דוגמת אלו.
 
בהמשך, מציג השופט ניתוח של האינטרסים של המפרסמים ושל גוגל ב- Adsense וקובע כי מבחינת המפרסמים – האינטרס שלהם יהיה שגולשים יחשפו למוצריהם, אפילו אם לא יבצעו קניה. השופט סבור שמרגע שגולשים הקליקו על המודעות ונכנסו לאתרי המפרסמים, בכך התגשמה הציפיה מאותן פרסומות (שיובילו טראפיק לאתר המפרסם) ולמעשה גוגל לא היתה צריכה להחזיר את הכספים למפרסמים. לא רק זאת, אלא שהחזר הכספים למפרסמים למעשה לא היה סביר לדעת בית המשפט.
 
תרשו לי לחלוק מעט על דיעה זו שמתאימה לאינטרנט ה"ישן" לפיו האתר נמדד לפי כמות ה"עיניים" שצופות בו. מי שעוסק בתחום מבין ויודע שכיום המודלים העסקיים נעים מהכיוון הראשוני של תשלום לפי כניסות לכיוון המודל של תשלום לפי פעולה. קביעה עובדתית זו של השופט בלי חוות דעת מעוררת תמיהה, אבל בכל זאת – תביעות קטנות…
 
השופט מוסיף וקובע שהסכם המשתמש של גוגל מהווה חוזה אחיד לפי הדין הישראלי (נדמה לי שאיש לא יחלוק על קביעה שכזו), אבל מכיוון שסעיף כזה  בהסכם המשתמש של גוגל סותר את הוראות סעיף 4(2) לחוק חוזים אחידים (חזקת "תנאי מקפח" העוסקת ב"תנאי המקנה לספק זכות בלתי סבירה לבטל, להשהות או לדחות את ביצוע החוזה או לשנות את חיוביו המהותיים לפי החוזה") הרי שסעיף כזה נחשב סעיף מקפח בחוזה אחיד.
לקביעת בית המשפט – גוגל לא היתה רשאית להחזיר את הכספים למפרסמים, אלא לכל היותר לבטל את המשך הצגת הפרסומות באתר ולתבוע את בעל האתר על ההפרש.
 
כיוון שכך, השופט ביטל את הסעיף וקבע כי על גוגל להחזיר לתובע את הכספים שלא שולמו לו ואשר הוחזרו (לטענת גוגל) למפרסמים.
 
ומה אנחנו לומדים מפסק הדין? כמה דברים. למשל:
  • לא לעולם חוסן. גם בהסכמים מקוונים, ואפילו כאלו של גוגל, יכולות ליפול תקלות שיאפשרו לכם להגן על עצמכם. אל תוותרו אם אתם חושבים שאתם צודקים.
  • ניסוח סעיפים בהסכמים אינטרנטיים אינו תהליך פשוט, ולעיתים ניסוח קיצוני מדי עלול להוות בעיה (לא תמיד. תלוי בנסיבות ובשיקולים. אבל צריך לקחת זאת בחשבון).
 
(ראו ת"ק 31732-05-11)

תנאי השימוש שלכם, הסכם מחייב?

דיברתי בעבר על חשיבות תנאי השימוש והתקנון של אתרי אינטרנט כהסכם מחייב. כעת אזכיר מדוע תקנון מקצועי והתייעצות עם עורך דין מומחה הוא נושא קריטי לאתר שמעוניין לצמצם את התביעות כנגדו ואת הסיכונים שבהן.
 
בתחילת שנת 2012 הודיעה Zappos (חנות נעליים מקוונת ידועה) על פרצת אבטחה באתר שלה. בעקבותיה הוגשו כנגד זאפוס מספר תביעות וזאפוס ניסתה לדרוש את העברתן לבוררות בהסתמך על תנאי השימוש והתקנון שלה שכללו תניית בוררות.
אלא שבית המשפט הפדרלי דחה את הטענה וקבע שתנאי השימוש של זאפוס לא יצרו הסכם מחייב עם המשתמשים.
 
הסיכון שטמון לזאפוס כעת בעקבות התביעות הרבות אינו מבוטל: גם מבחינת הסעדים המתבקשים (הרבה כסף), גם מבחינת עלות ניהול הליך שיפוטי בבתי משפט אמריקאים (הרבה כסף) וגם מבחינת הפרסום שניתן ויינתן למקרה.
 
ישנם שני סוגים עיקריים של הסכמים שמוצגים לגולשים במסגרת תנאי השימוש: הראשון נקרא "Clickwrap" (המחייב פעולה אקטיבית של הגולש לאישורו טרם פעולה באתר) והשני נקרא "Browsewrap" (המופיע בקישור ואינו מחייב את קריאתו טרם ביצוע פעולה). המונח המשפטי המדוייק להסכמים מהסוג השני הינו – "מה-זאת-אומרת-זה-בכלל-לא-הסכם"…
 
במרבית המקרים בתי המשפט אינם נותנים לתקנון מהסוג השני משקל מחייב, אלא שאתרים רבים טרם למדו זאת וזאפוס כעת לומדים זאת על בשרם. תנאי השימוש של זאפוס היו מהסוג השני, "הסכם דפדפן".
 
בית המשפט קבע כי לא ניתן לקבוע שהמשתמשים אי פעם קראו את תנאי השימוש של זאפוס, לא כל שכן – הסכימו לתוכנם. התנאים היו "לא בולטים", הוחבאו בתחתית העמוד עם עוד קישורים רבים אחרים ולמשתמש סביר אין שום סיבה לטרוח ולהקליק עליהם (כך פסק בית המשפט).
 
בין יתר התנאים בתנאי השימוש של זאפוס היה תנאי לפיו זאפוס שמרה על זכותה לתקן את תנאי השימוש בכל עת – סעיף המקובל בתנאי שימוש רבים. אלא שסעיף זה היה מאוד חד צדדי, ולא לקח בחשבון את צרכי המשתמשים. עורך הדין של זאפוס לא טרח להגדיר מגנון יותר מורכב של הודעה על שינוי התקנון או כל סייג אחר.
בית המשפט חיבר בין שני אלמנטים אלו וקבע שמכיוון שתנאי השימוש הוצגו באופן שהוצגו והזכות לשנות את תניית הבוררות בכל עת נשמרה לזאפוס בצורה חד צדדית, הרי שתנאי בוררות זה אינו אכיף.
 
הנה כעת, זאפוס נותרה פתאום כאשר כל גידור הסיכונים שלה קרס. ממצב בו היא מוגנת בהסכם מחייב המסיר את אחריותה למקרי תקלות שונות, לפתע נעלם ההסכם המחייב וההגנה שהוקנתה לה בסעיפי הגבלת האחריות התאיידה.
מצב זה קשה במיוחד כאשר ארע במקביל להתרחשותה של תקלה שההסכם נועד להגן מפניה. אין מצב יותר גרוע להיות בו…  זאפוס צפויים כעת לפסקי דין כנגדם בהיקפים גדולים מאוד, כיוון שאין שום מגן משפטי בינם לבין התובעים.
 
אני חייב להודות שההתנהלות הזו של זאפוס מפתיעה אותי. במיוחד כאשר מדובר באתר מכירות אלקטרוני משמעותי ומוכר, שיכול בקלות רבה להפוך את ה"לא הסכם" להסכם מחייב על ידי הכללת כפתור אישור התנאים בעת ביצוע רכישה מקוונת. שימו לב שגם אתרים שאינם עוסקים במסחר אלקטרוני יכולים בקלות רבה למצוא את המנגנון שיאפשר להם לדרוש מהמשתמשים לאשר את תנאי השימוש שלהם בקלות רבה (למשל בעת הרשמה לאתר או העלאת תוכן כלשהו אליו).
 
המלצותי, אם כן –
  1. דאגו שתנאי השימוש שלכם יכללו את כל התניות החשובות לכם.
  2. דאגו שתנאי השימוש שלכם לא ינוסחו בצורה כה חד משמעית שתגרום לבית המשפט לבטלם.
  3. דאגו שתנאי השימוש שלכם יוצגו באתר בצורה כזו שלא ניתן יהיה לבצע כל פעולה משמעותית בו מבלי שיאושרו תנאי השימוש קודם לביצוע הפעולה.
  4. דאגו לתיעוד של האישור ביחס לכל פעולה ב"לוג" של האתר.

קיבלתי תביעה מגטי אימג'ס. מה לעשות?

לאחרונה ניתן פסק דין בתביעה של גטי אימג'ס (מראות, נציגתה המקומית) בו בית המשפט מנסה לעשות סדר (ומבלגן?) כיצד צריך תובע בתביעת הפרת זכויות יוצרים לבסס את "שרשרת זכויות".
למאמר נרחב יותר שכתבתי על עניין זה של התמודדות מול תביעת הפרת זכויות יוצרים של גטי אימג' או מראות אתם מוזמנים להכנס לקישור.
 
בקצרה, פסק הדין שם דגש על דרכי הוכחת שרשרת זכויות היוצרים וקובע כי ראשית יש להוכיח מי הוא המקור לזכויות היוצרים (בדרך כלל מדובר בצלם, בתביעת הפרה כגון אלו). לאחר מכן על התובע להוכיח את העברת הזכויות מהצלם לחברה, באמצתעות מתן רשיון שימוש ייחודי בתמונה (נדמה שרשיון ייחודי לתבוע אינו מספק עוד). לבסוף על התובע (אם הוא חברה ישראלית) להוכיח את העברת הרשיון הייחודי של החברה הזרה לידיו.
 
בית המשפט גם שם דגש על דרך אישור והגשת המסמכים ומחייב את התובע לעמוד בדרישות הדין ולקבל אישורים קונסולאריים מתאימים למסמכים שנחתמו בחוץ לארץ.
 
בית המשפט גם מחייב את הצגת המסמכים המקוריים עם הצלם – פעולה שבדרך כלל לא מתבצעת בהסכמי פשרה בתיקים כגון אלו.
 
 
 
אסכם ואומר שכוונתי אינה להמליץ לכם להפר זכויות יוצרים. ההיפך הוא הנכון. מן הראוי שכולנו נכבד את זכות היוצרים ולא נפר אותן. אולם, אם הטעות כבר קרתה וגטי אימג' או מראות אימג' או כל חברה אחרת הגישה כנגדכם תביעה על הפרת זכות יוצרים – אין זה אומר שהכל אבוד. תוכלו להתגונן, לעמוד על זכויותיכם והנטל להוכיח את טענותיה יוטל על התובעת.

"מוניטיזציה" באפליקציות, תוכנות ומשחקי מחשב

 

מעטים הם מפתחי משחקי מחשב או אפליקציות ותוכנות ישראליים שהגיעו לחתימת הסכם פיתוח משחק מחשב או הסכם פיתוח אפליקציה ותוכנה עם מפיץ משמעותי (לא כולל itunes ו-Android Market), אבל אין זה אומר שלא כדאי להכיר את התחום ולהתכונן. מי יודע. אולי גם אתם תגיעו לכך בקרוב?

הסכמים שכאלו כוללים רכיבים משפטיים ומקצועיים רבים מאוד, אבל הפעם אני מבקש להתמקד אולי בחשוב מהם מבחינתכם – ההכנסות המגיעות למפתח. מהיכן מגיעות?

כלל האצבע המומלץ לכם הינו ללמוד היטב את האלמנטים המסחריים בתחום בו אתם פעילים: בין אם מדובר במשחק מחשב, באפליקציה או בכל תוכנה אחרת – לכל תחום יש ייחודיות משלו ואם לא תכירו אותה, יכולתכם לבצע "מוניטיזציה" משמעותית על התוצר שלכם תפגע.

עליכם להכיר היטב את התחום על מנת שתוכלו להבין היכן נמצא הכסף, ולאחר שתבינו זאת – ודאו שהסכם ההתקשרות שלכם יכלול יכולת אמיתית שלכם לקבל תמורה ולא רק ממכירות המשחק ("מכירה", פעולה אשר הולכת ונעלמת מעולם האפליקציות, תוכנות ומשחקי מחשב) אלא מכל זרמי ההכנסות האפשריים.

שימו לב שנקודת המוצא של פוסט זה הינה משחקי מחשב, אולם האמור בו יכול להתאים לסוגי קניין רוחני רבים אחרים, כולל (כמו שאמרתי) תוכנות מכל סוג, אפליקציות שונות, משחקי פייסבוק וכדומה.

שימו לב שכל הרכיבים שאני מציין מטה עומדים כזכויות בפני עצמן, ורק לאחר מכן עולה השאלה של אחוזים בהם. כלומר, אם לא מסרתם זכויות אלו ואחרות למפיץ, אל תטרחו לבקש אחוזים, שכן הכל (100%) בידיכם. ההמלצה הבסיסית היא כמובן לשמור בידיכם כמה שיותר זכויות שניתן, ורק אם מסרתן אותן – לדבר על קבלת אחוזים מההכנסות.

להלן אפרט מעט על סוגי הכנסות שיתכן שיהיו רלוונטיות אליכם:

מכירת התוכנה/מתן רשיונות שימוש במשחקי מחשב:

קניין רוחני דוגמת משחקי מחשב ואפליקציות במרבית המקרים אינם "נמכרים" (למרות הניסוח הרווח בין מי שאינם עורכי דין) אלא ניתן רשיון שימוש מוגבל בהם (והדוגמא של מחיקת עותקי הספר "1984" מהקינדל של אנשים פרטיים היא דוגמא מצויינת לכך שהתוכנה הנרכשת אינה למעשה שלנו, אלא רק ניתנת לנו רשות שימוש בה).

כך או אחרת, אין ספק שתמלוגים כאלו ואחרים מפעולות מכירה ומתן רשיונות שימוש למשתמשי קצה, היא ה"לחם והחמאה" של זרם ההכנסות של מפתח משחקי מחשב. אך לא די בכך.

קחו בחשבון שמכירת המוצר כחלק מחבילה (bundle) אף היא יכולה לקרות ועליכם להבהיר בדיוק מה מגיע לכם במקרה כזה.

עוד רכיב שכדאי להתייחס אליו הוא מה היקף הכנסותיכם ממוצרים שנמכרו על ידי המפיץ בהנחה או חולקו חינם.

זכויות "פורטים" ומשחקי המשך בהסכם פיתוח:

כאשר משחק המחשב או האפליקציה שלכם הצליחו וצברו קהל לקוחות אוהד, סביר להניח שבשלב כלשהו תרצו לנצל את ההצלחה ולהעביר את המשחק לפלטפורמות אחרות או אפילו ליצור משחק חדש על בסיסו (sequel, prequel או כל "ספין אוף" אחר). זו זכות שחשוב לשמור עליה.

מנסיון אני יכול לומר לכם שפעמים רבות זכות זו נדרשת דווקא על ידי המפיץ (distributor) או המו"ל (publisher).

גם במקרה כזה, מומלץ לכל הפחות לבקש אחוזים (נמוכים יותר) גם מהכנסות שכאלו, ואף מומלץ לדאוג לשמור על זכות סירוב ראשון לסטודיו שלכם במקרה ומופק משחק המשך כאמור. הרי סביר להניח שאתם תרצו להיות אלו שמפתחים אותו.

מסחור (מרצ'נדייזינג) של תוצרי משחקי מחשב:

גם זה רכיב שחשוב מאוד לנסות ולשמור בידיכם.

תעשיית משחקי המחשב כיום לומדת אט אט מתעשיות בידור אחרות (תשאלו את Rovio, מפתחת "אנגרי בירדס") ובמותגים מצליחים ההכנסות ממסחור נלווה יכולות להיות משמעותיות. מי שמבקר בתערוכות משחקי מחשב גדולות רואה שחלקים ניכרים מאותן תערוכות מוקדש בכלל למוצרים נלווים ולא למשחקים עצמם.

אל תשכחו את ההכנסות ממסחור כשאתם מתקשרים בהסכם פיתוח משחק מחשב.

מתן רשיונות נוספים

אני לא מדבר על "מכירת" המשחק לקהל המשתמשים והשחקנים, אלא מתן רשיונות שימוש ברכיבים שונים מהמשחק למפיצים ומפתחים אחרים. אם נניח תיצרו דמות שובת לב שמפתחים אחרים יבקשו להשתמש בה עבור המשחק שלהם, או אם תיצרו רמה (level) או מפה מסויימת שתתאים גם למשחק אחר. מתן רשיונן שימוש ספציפי יכול להיות עוד מקור מסויים להכנסות.

חסויות – ספונסורשיפ – לאפליקציה שלכם

תחשבו על זה. אם תעניינו את אוסם במתן חסות למשחק שיצרתם שהגיבור שלו הוא תינוק, לא תרצו לקבל הכנסות מאותו רכיב?

אין לי ספק שכמעט לכל משחק ניתן למצוא נותן חסות מתאים, והשאלה היא רק מידת השיווק האגרסיבי בנושא. אז למה שלא תשמרו לעצמכם אפשרות להגדיל את הכנסותיכם גם ביחס לכך?

פרסומות צמודות למשחק המחשב או בתוכו

פעמים רבות בצד המשחק, או אפילו בתוכו, משולבות פרסומות. חשוב לזכור רכיב זה ולבקש אחוזים ממנו. הפרסומות יכולות להיות בתוך המשחק, צמודות לו או קשורות אליו בדרך אחרת, וחשוב מאוד להגדיר מאילו פרסומות תגזר ההכנסה כי בניגוד לכל יתר הזכויות, דווקא הזכות הזו נמצא בידי המפיץ ואם לא תגדירו בדיוק מה מגיע לכם – לא תקבלו כלום.

זכויות הפצה טריטוריאליות

אמנם, במשחקים דיגיטליים הזכויות האלו איבדו מעט את זוהרן, אבל אתם יכולים לנסות ולשמור עליהן, ולהגביל את המפיצים בטריטוריות שונות, כך שקבלת עוד טריטוריה משמעה – עוד זרם כלכלי לכיוונכם (בין אם באמצעות אותו מפיץ שיתרחב או מפיץ אחר).

שימו לב שטריטוריה אינה חזות הכל. כמו שדיברנו קודם על "פורטינג", גם כאן ניתן להגביל לא בטריטוריה אלא בפלטפורמות, ולהתנות הרחבתן של אותן פלטפורמות בהכנסות מתאימות. ההגבלה של השוק לפלחים ושיווקם בנפרד, יכולה להגדיל את כמות ההכנסות.

מוסיקה: פס-קול המשחק

כן כן. מוסיקה. היום, הליווי המוסיקלי של משחקים הופך להיות יותר ויותר מקצועי, ואם תחליטו ליצור את פס הקול שלכם בעצמכם (או מישהו שיצור עבורכם) וודאו שהזכויות בפס-קול ובמוסיקה הן שלכם, כך שבעתיד תוכלו להתיר שימושים נפרדים בה, או לפחות להנות מהכנסות ביחס לכך.

 

סופו של דבר, הראיתי לכם שמקורות הכנסה אינם מוגבלים למכירות, ומי שירצה להגן על עצמו יחשוב היטב טרם חתימת הסכם פיתוח (או הסכם הפצה של) משחק מחשב או אפליקציה וידאג שזכויותיו הכלכליות יוגנו בצורה טובה. ואז רק נותר לנו לומר – show me the money…

כנסו וקראו גם על תקנון ותנאי שימוש באפליקציות ומשחקי מחשב

אופסי… אני חייב מליוני דולר ללקוחות?????

מי אחראי לנזקים האדירים שנגרמו מהקריסה האחרונה בשרתי ספק/רשם האינטרנט GoDaddy ?

הפרשה הזו צריכה להדליק נורה אדומה ובוהקת אצל כל העסקים הקשורים בשירותי אינטרנט, תוכנה, מחשבים וטכנולוגיה מכל סוג שהוא. בין אם מדובר במפתחי אתרים, בשירותי אחסון אתרי אינטרנט, במתכנתים, מקדמי אתרים ובכלל – הסיכון קיים. אין עסק שתקלות אינן יכולות לקרות לו בעסקיו, בין אם עקב תקלה עצמאית ובין אם עקב התערבות צד שלישי.

אם אותו עסק לא הכין ודאג להסכמה/חתימה על תנאי שימוש ותקנון מסודרים שיגנו עליו מפני צרות עתידיות (ובין היתר דאג להכניס תניית פטור או הגבלת אחריות (no/limitation of liability)) – הצרות יבואו, ובצרורות.

היו כאלו שטענו שנפילתם של  שרתי גו דאדי נבעה מפעולתו של האקר שחצן משהו בעוד שגו דאדי עצמו טענו לתקלה עצמאית שאינה קשורה בצד שלישי. האמת – אני לא בטוח מה יותר חמור. האם קריסה כזו של שירות טכנולוגי כל כך חשוב שקרתה בגלל תקלה פנימית פחות חמורה מאשר אם האתר לא ההצליח לבלום האקר "שחור" ובודד? מה דעתכם?

כך או אחרת, תנאי השימוש של השירות קובעים, כי –  


 

IN NO EVENT SHALL Go Daddy, ITS OFFICERS, DIRECTORS, EMPLOYEES, OR AGENTS BE LIABLE TO YOU OR ANY OTHER PERSON OR ENTITY FOR ANY DIRECT, INDIRECT, INCIDENTAL, SPECIAL, PUNITIVE, OR CONSEQUENTIAL DAMAGES WHATSOEVER …

שימו לב שהסעיף מחריג הן נזקים ישירים והן נזקים עקיפים, מכל סוג שהוא.

שפה מרחיבה כגון זו מקובלת ואף הכרחית במידה רבה בחוזי טכנולוגיה, תוכנה, אפליקציות, הקמת ואחסון אתרים ושירותים שונים אחרים.

דמיינו לעצמכם מה היה קורה אלמלא סעיף שכזה – אלפי אתרים הורדו מהרשת למשך שעות, ואיבדו במצטבר היקפים בלתי נתפסים של צפיות, חשיפות וכמובן רווחים ומכירות. ההפסד שנגרם לכל אותם אתרים עשוי לעלות מונים רבים על התשלומים ששולמו לגו דאדי על ידי אותו אתר.

גם נזקים כאלו אמורים היו להיות באחריות גו דאדי, אלמלא החרגתם של נזקים עקיפים (זה סוג הנזקים בו מדובר במקרה כזה). תארו לעצמכם מה היו בעלי העסק והמניות שבו חושבים על מצבם הכלכלי אלמלא סעיף שכזה… למעשה העסק היה פשוט פושט רגל (וגם אם גו דאדי עצמו לא, רוב העסקים הקטנים יותר במקומו היו נסגרים).

אמנם, ניתן להגן על העסק שלכם גם בתניה נרחבת פחות. אחת מהשיטות שאני לעיתים נוקט בה היא הסכמה לקחת על עצמנו אחריות, אבל רק במקרים ובנזקים ישירים ורק עד היקף התשלומים ששולמו לשירות משך תקופה שמוסכמת על בעל השירות. סעיף כזה, שהינו פחות קיצוני מזה שגו דאדי עשו בו שימוש, עשוי להגן יותר על העסק, שכן הוא מראה שהעסק אינו סתם מתחמק, אלא שקל את השיקולים הרלוונטיים וקבע את אחריותו בהתחשב בהם.

כך או אחרת, עשו לעצמכם טובה. בידקו את תנאי השימוש של האתר/שירות/אפליקציה/טכנולוגיה שלכם, וודאו שהם נוסחו כמו שצריך ואם לא – אל תדחו למחר.

 

שנה טובה ומוצלחת לכווווולם.

הפרה תורמת של אתרי מדיה חברתית

השופט האמריקאי פוזנר נתן לאחרונה החלטה מרתקת בשאלת אחריות אתרי מדיה חברתית להפרת זכות יוצרים של משתמשיהם (Flava Works, Inc. v. Gunter).
שאלת אחריות אתרי מדיה חברתית כמו פייסבוק או יו-טיוב (שלא תכלל בהסדר שגוגל עורך ביחס לדחיקת אתרים שמקבלים הודעות הסרה מתוצאות החיפוש, הפלא ופלא) להפרות זכויות יוצרים שמבצעים משתמשיהם ההינה שאלה שנדונה פעמים רבות ועדיין אין לנו תוצאה חד משמעית וברורה.
 
ברוב המקרים, האתרים עצמם אינם מבצעים פעולות המפרות זכויות יוצרים, אלא רק מקדמים או תורמים להפרת זכויות היוצרים, כך שבעבר לא ניתן היה לומר כי הם מפרים זכויות יוצרים.
הפסיקה נאלצה להתמודד עם מצבים כאלו ובארה"ב התפתחה דוקטרינה שנקראה "הפרה תורמת" (Contributory copyright infringement) או עידוד ההפרה (Inducement of Copyright Infringement) . הדוקטרינה הזו מסתמכת בבסיסה על דיני הנזיקין, אך בתחום הקניין הרוחני מקורה הוא בדיני פטנטים דווקא, והיא "נשאבה" לזכויות יוצרים על מנת לנסות ולמלא חסר שהפריע לבתי המשפט.
גם בארץ אומצה דוקטרינה זו של "הפרה תורמת" בתחום דיני זכויות היוצרים (בפרשת האוניברסיטה העברית נ' שוקן, ולאחר מכן בעניין א.ל.י.ס. נ' רוטר.נט).
 
ההתפתחות הנרחבת של מדיות חברתיות, כגון Facebook, YouTube ורבות אחרות יצרו מצבים בהם בעלי אתרים היו חשופים לתביעות בשל פעולות פסולות שביצעו משתמשיהם, ולעיתים – עצם התנהלות האתרים גרמה לבתי המשפט לסבור שהם מעודדים או תומכים בהפרת זכות יוצרים כך שהטילו עליהם אחריות להפרה תורמת של זכויות יוצרים, אותה דוקטרינה חדשה.
הפסיקה האמריקאית התמודדה מעת לעת עם מצבים כאלו, אך לא הגיעה לתוצאות אחידות וסדורות.
נקודת המוצא היתה נסיון של אתרי המדיה החברתית להתגונן בהגנה שנקבעה בסעיף 512(c) ל-Digital Millennium Copyright Act.  כך למשל, היו פסקי דין שקבעו פטור מלא לאותם אתרים אם אימצו ופעלו לפי מנגנון ההודעה והסרה שנקבע בחוק (וראו UMG Recordings, Inc. v. Shelter Capital Partners LLC). מנגד אחרים שקלו הטלת אחריות על אתרי מדיה חברתית מקום בו נקטו אלו באדישות מכוונת מקום בו הופרו זכויות יוצרים (Viacom Int’l, Inc. v. YouTube, Inc.).
 
אלא שפסק הדין שניתן לאחרונה בעניין פלאבה שנזכר לעיל על ידי השופט המנוסה פוזנר, כולל אמירות וקביעות שחשוב להתמודד עימן ולהבין אותן, במיוחד למי שמחפש שהמדיה החברתית תמשיך להתפתח בצורה חופשית יחסית, תוך צמצום הפגיעה בבעלי הזכויות.
 
myVidster הוא אתר שמאפשר למשתמשים לסמן וידאו באינטרנט כדי שיוכלו בעתיד לחזור אליהם. האתר מקבל את ה-“embed code” מאותם מקורות ומאפשר צפייה בתוכן בנפרד מהאתר המקורי. פלאבה, התובע, מספק תוכן למבוגרים ומאפשר הורדה אך ורק לשימוש אישי. תנאי השימוש באתר שלו אוסרים על העלאת התכנים שלו לאתרים אחרים, אלא רק לצפיה פרטית ואישית.
בית המשפט קבע שמשתמש שמעלה תכנים אלו של פלאבה לאתרים אחרים מפר זכויות יוצרים. אלא שבמקרה של myVidster הרי שהאתר לא העלה את התכנים הללו בדרך כלשהי ולא שמר עליהם בשרתיו כך שנקבע שאינו מפר זכות יוצרים במישרין.
בית המשפט הוסיף וקבע, כי הסטנדרט של הפרת זכות יוצרים תורמת הינו: הפרה תורמת היא פעולה אישית שמעודדת או מסייעת להפרת זכות יוצרים ישירה.
על בסיס קביעה זו, נפסק שהאתר גם אינו מבצע הפרה תורמת של זכויות יוצרים מכיוון שהוא אינו יוצר עותקים אלא קישורים לשרתי צד שלישי; מכיוון שבסימון התכנים אין כשלעצמו העתקה של התכנים על ידי המשתמשים; ומכיוון שהאתר בסך הכל יוצר קישור בין המשתמשים לוידאו ואינו מעודד משתמשים להעלות את תכניו של התובע או לשמור עליהם (באופן הנוגד את רשיון השימוש של היוצר).
אכן, כך נפסק, משתמש שעוקף את ההגנות אותן הציב הבעלים המקורי אינו טהור מאשמה ויש פגם בהעלאת תכנים המאפשרת צפייה בהם בלא תשלום, אך זו אינה הפרת זכויות.
 
אילו האתר היה מאפשר UPLOAD יחד עם סימון התכנים – זו היתה הפרה ברורה של זכות היוצרים  (הזכות לביצוע פומבי) אולם עצם מתן כתובות וקישורים בהם ניתן למצוא את התכנים הינה פעולה הדומה לפעולתו של מדריך הבילויים TIME OUT ואינה נחשבת הפרת זכויות היוצרים.
 
פלאבה גם טען כי השירות מאפשר למשתמשים למצוא ביתר קלות את תכניו ולהפר אותם ולכן מסייע להפרה. גם טיעון זה נדחה על ידי בית המשפט. האתר לא מכר את התכנים ולכן לא היתה לו סיבה לעוד משתמשים לסמן דווקא את התכנים של פלאבה. בנוסף, האתר הנתבע לא איפשר גישה לתכנים המפרים דרך שרתיו ולכן אין בסיס לטענת הסיוע.
אילו האתר הנתבע היה מזמין משתמשים לתלות ולהציג תכנים מפרים על שרותיו, יתכן שזו היתה פעולה של עידוד הפרה (הפרה המקבילה להפרה תורמת בזכויות יוצרים) – inducing infringement.