הפרת סימן מסחרי במוצר שאינו קיים

זוכרים את האביר האפל? באטמן? חשבתם שראיתם את כל תביעות הפרת סימן מסחר שקשורות בו בו? תחשבו שוב.
בסרט הוצגה תוכנה שמאפשרת "זכות להשכח" כך שהאזרחים יכולים היו היה למחוק כל איזכור מהעבר הפלילי שלהם מכל מאגרי המידע שעל כדור הארץ. התוכנה נקראת שם "Clean Slate" – דף חלק.
אשת החתול עשתה שימוש בתוכנה הזו כדי לברוח מעברה האפל, כך בסרט.
 

שימוש בסימן מסחר כמתאר מוצר שאינו קיים אינו מהווה הפרת סימן מסחרי

 
התובעת, חברת פורטרס גראנד, משווקת תוכנה באותו שם ממש שעיקרה – הבטחת חזרה לקונפיגורציה המקורית של מחשבים עם גישה ציבורית. התובעת אפילו רשמה סימן מסחר על שם התוכנה שלה.
השימוש בשם סימן מסחר רשום שלה בסרט הקפיץ אותה וגרם לה לחשוש שמשתמשים יקשרו בין התוכנה שלה לבין התוכנה הבעייתית בסרט של האחים ורנר.
 
אלא, כמובן, שהסרט אמנם משתמש בשם הזה, אבל למעשה לא ביחס לתוכנה אמיתית. כלומר, אסביר שוב: השימוש שנעשה בסרט בסימן המסחרי מתייחס לתוכנה דמיונית שאינה קיימת. אף אחד אינו יכול לטעות ולקשור את התוכנה הדמיונית עם התוכנה של בעלת סימן המסחר כי פשוט אין תוכנה דמיונית שכזו שאפשר להתבלבל ביחס אליה!
 
קל וחומר כשהשם בו מדובר ("לוח חלק") הוא שם נפוץ להתחלה מחדש והתובעת אינה בעלת הסימן המסחרי היחיד תחת השם הזה.
יכול להיות שבעלי סימני מסחר כאלו בתחומים אחרים גם יכולים לתבוע את ורנר? הרי ורנר לא השתמשה בשם ביחס לתוכנה (שאינה קיימת) אלא ביחס לסרט קולנוע. האם הגדר המתייחס לתוכנה חל על שימוש בסרט קולנוע ביחס לתוכנה שאינה קיימת?
בסרט למעשה נבחר השם הכי "מתאר" של התוכנה הפיקטיבית – תוכנה שמוחקת כל אזכור לעבר פלילי נקראת "דף חלק"; כמעט לא יכול להיות שם יותר מתאר מכך…
 
התובעת התבססה על כל שיש לה סימן מסחר רשום, שמישהו השתמש בו ושנצמח לו רווח כלשהו כתוצאה מהשימוש. אבל רווח כתוצאה מהשימוש אינו חלק מעילת הפרת סימני מסחר. הטעית הציבור להתבלבל בין שני מוצרים היא חלק מהעילה, ובית המשפט שאל – האם עילה זו של הפרת סימן מסחר בכלל התקיימה?
התובעת טענה למשל שהיתה לה ירידה במכירות, ובהכרח ירידה כזו נבעה מהבלבול והחשש לטעות אצל קהל הצרכנים.
בית המשפט לא קיבל את הטענה וסבר שיתכן שהירידה במכירות שמסונכרנת למוטעד יציאת הסרט אולי נבעה כתוצאה מכך שפתאום חיפושים תחת אותו שם בגוגל הובילו לסרט והתוכנה עצמה ירדה במיקום בתוצאות החיפוש – תוצאה שהיא אולי מצערת אך אינה מהווה הפרת סימן מסחרי.
 
בית המשפט קובע, וזו קביעה חשובה –

"I think the fatal flaw in Fortres Grand's case has to do with correctly identifying the exact product that Warner Bros. has introduced to the market — a film, not a piece of software."
 
על בסיס הכרעה זו, התיק נמחק על הסף והנה לנו עוד דוגמא לנסיון, לא מוצלח, לרתום את דיני סימני המסחר לטובת בעל סימן מסחר רשום מבלי שהדין יעמוד לזכותו.
 
אמנם בעלת סימן המסחר ערערה, אבל גם בית המשפט של הערעור סבור שדינה להדחות מכיוון ש-

"… [Warner Bros.] does not sell any movie merchandise similar to Fortres Grand's software which also bears the allegedly infringing mark. "
והערעור נדחה.
נדמה לי שהגשת תביעת הפרת סימן מסחרי על שימוש בסימן כמתאר מוצר שאינו קיים הוא צעד חדש שעוד לא ראינו כאלו.

הפיצוי בתביעות ספאם ותביעות דואר זבל גדל – מגמה חדשה

 

בית המשפט העליון מכתיב מגמה של הגדלת הפיצוי על תביעות ספאם ודואר זבל

 
החוק קבע פיצוי על כל הודעת ספאם או דואר זבל בסך של "עד 1,000 ש"ח" לכל הודעה פרסומית מסחרית (הודעה שנקראת בשפתנו ספאם, או דואר זבל).
בעבר, בתי המשפט בתביעות דואר זבל היו פוסקים סכומים על הצד הנמוך. פעמים, 200 ש"ח לכל הודעה; פעמים 500 ובמקרה הטוב – 750 ש"ח.
אלא שלפני זמן קצר שינה בית המשפט העליון את המגמה בפסיקת הפיצוי על תביעות ספאם ודואר זבל, וחשוב שנכיר פסיקה זו.
מעכשיו – הפיצוי בתביעת ספאם יעמוד על 1,000 ש"ח לכל הודעה, אלא אם כן שולח הדואר הפרסומי-מסחרי ישכנע את בית המשפט אחרת.
 
ההלכה שונתה לראשונה בפרשת גלסברג נ' קלאב רמון שם תבע עורך דין זיו גלסברג בעצמו (ויחד עם תובע נוסף שיוצג ע"י עו"ד נדב אפלבאום) את חברת קלאב רמון וחברות נוספות על משלוח הודעות ספאם אסור.
ברשות ערעור (הליך שניתן בדרך כלל במשורה, כערכאה שלישית) קבע בית המשפט העליון מפי כבוד השופט רובינשטיין:
        "… המחוקק רואה בפיצוי לדוגמה הקבוע בסעיף 30א(י) לחוק התקשורת את האמצעי היעיל ביותר להגשמת תכלית הסעיף … הפיצוי לדוגמה נועד איפה לעודד אכיפה פרטית …
בבואם לפסוק פיצוי לדוגמה לפי סעיף 30א(י) לחוק התקשורת [הקרוי בלשון העם "חוק הספאם – י.ל.], על בתי המשפט לראות ברף העליון שהציב המחוקק – 1,000 ש"ח – נקודת מוצא, ממנה ניתן כמובן להפחית, במקרים המתאימים".
 
בפרשת חזני נ' הנגבי (התובע, עו"ד, יצג את עצמו) שניתנה זמן קצר אחרי פסיקת קלאב רמון, חזר כבוד השופט פוגלמן בעליון על חשיבות האכיפה הפרטית בעיני המחוקק וקבע כי הפיצוי שנועד להבטיח את אותן מטרות יחד עם דאגה שהפיצוי בגין תביעות ספאם לא יהיה מעבר לנדרש לצורך השגת מטרות המחוקק. השופט מוסיף ומונה מספרר שיקולים שינחו את בתי המשפט דוגמת: פוגעניות תוכן פרסום דואר הזבל, כמות הספאם שנשלחה לתובע, עלויות ניהול ההליך מול התועלת שתופק ממנו וכדומה.
 
והנה גם הערכאות הנמוכות בימים אלו ביצעו "שינוי כיוון", וההלכה שנפסקה בשני פסקי דין אלו של בית המשפט העליון מכתיבה מחדש את קביעת הפיצוי לתביעת ספאם. בתביעת דואר זבל פרסומי שהוגשה בתביעות קטנות בנצרת למשל (יעקובוביץ’ נ' ביג זול ישראל) קובע הרשם הבכיר אלעד טל פיצוי בסך 1,000 ש"ח לכל הודעת ספאם שנשלחה לתובע (אם כי מצמצם את סך כל הפיצוי בקביעת הגבלה על היקף ההודעות שהוכחו בפניו).
 
שורה תחתונה: הכיוון לפסיקת פיצוי בתביעות ספאם ודואר זבל משתנה. אמנם, בתי המשפט מוזהרים לשקול היטב את כל העובדות הרלוונטיות, אולם בניגוד לעבר, כיום קובע בית המשפט העליון כי נקודת המוצא צריכה להיות פיצוי של 1,000 ש"ח לכל הודעת דואר זבל, אלא אם יש סיבה להפחית את הפיצוי.

האם משלוח דוא"ל הקורא למשתמשים להרשם מהווה הפרת זכות הפרסום?

אתר ששולח דוא"ל לחברים של מנוייו וקורא להם להרשם – האם הפרקטיקה הזו תקינה?

 

בפסק דין שניתן לאחרונה כנגד לינקדאין עולה נקודה שמדגישה את הצורך של מפעילי שירותים מקוונים כמו אפליקציות ואתרים להתייעץ עם עורכי דינם ביחס לאופן פעולתם או להיות צפויים לתביעות ותביעות ייצוגיות.
 
לינקדאין מפעילה תהליך הרשמה באופן הבא: משתמשים קיימים מקבלים הצעה – “grow [your] network[s] on LinkedIn.”. כמובן שאין חובה להסכים להצעה זו, אבל אם הסכמתם – לינקדאין מתעדת ושומרת את כתובת הדוא"ל שלכם. המשתמש שהסכים מתקדם לעמוד הרלוונטי למפעילת הדוא"ל שלו (לדוגמא – ג'ימייל) ונשאל – האם הוא מסכים שלינקדאין תקבל גישה לאנשי הקשר שלו שם. העמוד הבא מאפשר למשתמש ליצור קשר דרך לינקדאין עם אנשי הקשר שנמצאים בחשבון הדוא"ל שלו. עוד מקבל המשתמש את ההצעה החביבה – “why not invite more people”. כל אחד ממסכים אלו מאפשר למשתמש להמשיך או להפסיק את ההתקדמות באותו תהליך.
בעקבות התהליך הזה, אם הסכמתם להצעות שקיבלתם, לינקדאין שולחת מספר לא מבוטל של פניות אימייל (3 בדרך כלל) למשתמשים שאינם מנויים אצלה, עם הצעה תחת שם המשתמש המקורי לצרף אותם לרשימת החברים שלו בלינקדאין.
אין ספק שלאתר האינטרנט, פניה כזו שנחזית להיות פניה אישית מאיש קשר של המקבל היא בעלת חשיבות רבה יותר מאשר פנייה אנונימית – "בוא תרשם לשירות שלנו". אני בטוח שאתם מכירים את הפניות הללו שמגיעות אליכם מדי פעם לחשבון האימייל שלכם.
 
בעניין זה נדונו מספר חוקים אמריקאיים שפחות מעניינים אותנו כאן בארץ הקודש, אבל אני רוצה להתמקד בעילה משפטית ספציפית שאמנם עוד לא מהווה חלק מהחקיקה הישראלית, אך מהווה חלק מהדין החל בפסיקה הישראלית, והיא זכות הפרסום – כלומר, זכותו של אדם שלא ייעשה שימוש בשמו או בדמותו אלא בהסכמתו (מקביל אך שונה מזכות מאוד דומה המצויה בחוק הגנת הפרטיות הישראלי).
 
אחת מהנקודות החשובות שנדונו היתה בשאלה – האם לינקדאין כללה מספיק אלמנטים של גילוי נאות והסכמה באופן שאיפשר למשתמשים להבין את מה שנעשה בכתובות הדוא"ל שלהם.
הצגת ה"אני מסכים" יחד עם "לא תודה" נעשתה בצורה ברורה, ולפני ביצוע פעולה כלשהי, כך שבית המשפט קבע שההסכמה היתה פוזיטיבית. ההסכמה לא נבלעה בדפים ארוכים של תקנון אלא הוצגה במסך נפרד ביחס לשירות הספציפי, כך שההסכמה התייחסה אליו ספציפית וניתן לראות אותה כמחייבת.
התובעים ניסו לטעון שהיקף איסוף הכתובות של לינקדאין חרג מההיקף שהוצג למשתמשים, אבל בית המשפט דחה עמדה זו.
 
לעומת זאת, בית המשפט הבחין בין הפניה הראשונה, המקורית, לבין הפניות הנוספות. מכיוון שלינקדאין הצהירה כי – “we will not . . . email anyone without your permission” הרי שהפניות הנוספות מעבר לראשונה יתכן שאינן עולות בקנה אחד עם ההסכמה.
נקבע שלפניות חוזרות ונשנות אלו בשמו של המשתמש, ישנה פגיעה די משמעותית בשמו הטוב של המשתמש וכן שימוש בזכות הפרסום שלו. הפגיעה במוניטין המשתמשים היא חמורה. הרי מקבלי המיילים החוזרים יחשבו שאותו משתמש הוא ספאמר או שפשוט "אינו מבין רמזים" וממשיך להציק לחבריו ולהיות מוטרדים מכל.
 
החלטה זו בעניין Perkins היא תמרור אזהרה בפני שירותים דיגיטאליים שונים: כשאתם רוצים לקבל מידע אודות המשתמשים או לפעול באמצעות אנשי הקשר שלהם, חשוב שתעשו זאת בזהירות: תפעילו מנגנוני חשיפה והסכמה ספציפיים ו-וודאו מול עורכי דינכם שמנגנונים אלו מקובלים ונכונים. אני בטוח שאתם לא רוצים לגלות בעתיד תביעות ייצוגיות נגד השירות שלכם.

האם אפשר לחייב את גוגל ישראל למחוק אתרים מתוצאות החיפוש?

רמז: יתכן שכן.
 
לא מזמן שמענו על פסק הדין האירופי שחייב את גוגל אירופה למחוק מתוצאות החיפוש שהיא מציגה בפני הגולשים לינקים מסויימים לכתבות שהפכו להיות לא רלוונטיות לאור חלוף הזמן. ראו למשל כאן מאמר שלי בנושא.
ראיונות רבים נערכו עם עורכי דין ואנשי מקצוע שונים בעניין החלטה זו בארץ ובחו"ל ועשרות קסתות דיו התייבשו בכתיבת מאמרים על פסק הדין.
 
השאלה שעלתה בכולם היתה: האם אפשר לחייב את גוגל ישראל למחוק תוצאות חיפוש בישראל?
 
השורה התחתונה של המרואיינים (ואני חייב להודות שבשלב הראשון גם שלי) היתה ש"דבר כזה לא יכול לקרות אצלנו". הדין הישראלי, כך האומרים, זהיר יותר מהדין האירופי וההחלטה הזו קיצונית מדי.
הדרישה מגוגל למחוק תוצאות חיפוש נדמתה להיות קיצונית ואף פוגעת בחשיבות המדיה האינטרנטית למרקם החברתי שלנו.
 
לאחר שחשבתי קצת יותר על נושא זה אני חייב להודות על האמת – טעיתי. לדעתי ניתן לחייב את גוגל ישראל למחוק תוצאות חיפוש שאינן מוצאות חן בעינינו, גם לפי הדין הישראלי.
לא רק ש"דבר כזה יכול לקרות אצלנו", אלא שלטעמי הוא אף מבוסס בחוק. ואסביר.
 
סעיף 14 לחוק הגנת הפרטיות הישראלי קובע –

14.   (א) אדם שעיין במידע שעליו ומצא כי אינו נכון, שלם, ברור או מעודכן, רשאי לפנות לבעל מאגר המידע, ואם הוא תושב חוץ – למחזיק מאגר המידע, בבקשה לתקן את המידע או למוחקו.
ומה הוא לא גוגל אם לא מאגר המידע אולי הגדול בתולדות האנושות?
 
(הסתייגות קצרה: כמובן שכמו כל טיעון משפטי, ניתן להעלות גם טיעונים שכנגד, אבל אני משוכנע שבמקרה הנכון – התוצאה האירופית המחייבת את גוגל למחוק תוצאות חיפוש מסויימות אפשרית גם בישראל)

מקומות אחרונים להשתלמות בדיני אינטרנט ודיגיטל

אני מזמין את כל קוראי המשפטנים להצטרף אלינו להשתלמות מרתקת שנערכת בקרוב במחוז מרכז בעניין דיני אינטרנט ודיגיטל.

בין ההרצאות המעניינות ניתן למצוא –

הרצאות על שליטת המדינה בתעבורת המידע ברשת וכן הסחר במידע אודותינו שמתבצע אצל ענקיות המידע כמו גוגל ופייסבוק.

את השופט חאלד כבוב שיתן לנו קצת מידע פנים אודות מחשבותיו של שופט שעוסק בעבירות מחשב.

הרצאות מרתקות על הממשק בין זכויות יוצרים לרשת האינטרנט, לשון הרע והאינטרנט, סימני מסחר, המשפט הפלילי ועוד.

חוקרים שיסבירו אודות ביצוע חקירה דיגיטאלית ושחזור מידע לצורך הליכים משפטיים.

הרצאות על שאלות מיסוי וסמכות בינלאומית.

טיפים לכתיבת תקנונים לאתרים הפעילים ברשת

על מנת שלא להעליב אף אחד מהמרצים המרתקים אתם מוזמנים להכנס ללינק המצורף ולקרוא יותר.


לינק להרשמה.

מתי שימוש הוא שימוש הוגן?

לפני כשנה ניתן פסק דין אמריקאי מעניין בשאלת היקף הגנת שימוש הוגן בתחום דיני זכויות יוצרים (ההחלטה למי שמעוניין, בקישורPDF). כאן אסקור אותו בקצרה כדי שנוכל כולנו ללמוד ממנו ומי שרוצה לקרוא עוד על זכויות יוצרים באתר שלי מוזמן להכנס ללינק.
 
פרינס (לא "ה" פרינס. סתם פרינס. ריצ'רד) עשה שימוש בצילומים של קאריו (צלם) וזה תבע אותו. בבית המשפט נקבע שהשימוש ביצירות היה שימוש הוגן ולא הפרת זכות יוצרים. אבל הסיפור אינו כה פשוט. תקשיבו.
 
קאריו הפיק ספרון צילומים בג'מייקה בו כלל צילומים ייחודים של ראסטאפארים ג'מייקנים.
פרינס קרע מהספר צילומים, עיוות אותם וחיבר אותם ללוח עץ למעין קולאז' של תמונות קרועות ומבולגנות. כשקאריו עמד בקשר עם מוזיאון מסויים להציג שם, נתקלה אוצרת המוזיאון בעבודה של פרינס, חשבה שמדובר בשיתוף פעולה והחליטה נגד עבודה עם הצלם המקורי. כשקאריו איתר את ההפרה, הוא תבע בטענת הפרת זכות היוצרים שלו. הנתבעים (פרינס והגלריה בה הציג) טענו לשימוש הוגן, שימוש טרנספורמטיבי (כלומר, שימוש שמשנה עד כדי כך את אופי היצירה כך שמדובר ביצירה חדשה ולא בהפרת זכות יוצרים).
 
חוק זכות יוצרים הישראלי אימץ בהגנת השימוש ההוגן את ארבעת המבחנים האמריקאים שנדונו בפסק דין זה. בית המשפט שלמטה קבע "כלל אצבע" לפיו שימוש הוגן הוא כזה ש"מגיב על, מתייחס ל- או מבקר את" היצירה המקורית, ועל כך הוגש הערעור. הערעור, יש לציין, התקבל. היקף השימוש ההוגן אינו כה מצומצם.
מטרת החוק זכות היוצרים, כך נקבע, היא לעודד את הפעילות היצירתית באמנות, ואינו מהווה משטר של "שלטון בלעדי" ביצירה. הגנת השימוש ההוגן עוזרת לקדם מטרות שכאלו.
 
גם בארה"ב השימוש ההוגן כהגנה בפני טענת הפרת זכות יוצרים תלוי בהיות היצירה מה"מפרה" כזו שעושה שימוש ביצירה המקורית למטרות ביקורת, הבעת עמדה, דיווח חדשותי, לימוד וכדומה. שם גם נקבעו ארבעת המבחנים שאומצו (כמעט אחד לאחד) בישראל בשלב מאוחר יותר, כמבחן לשאלה – האם הפרת זכות היוצרים מוגנת כשימוש הוגן, או לא?
 
בערעור נקבע שאין צורך שהיצירה החדשה תתייחס ליצירה המקורית או תבקר אותה. בערעור עוד נקבע שהסטנדרט הנכון הוא שהיצירה החדשה תשנה את היצירה המקורית באמצעות דרך ביטוי, משמעות או מטרה חדשים. היצירה במקרה הזה נחשבה ככזו. כך לדוגמא, בעוד שהיצירה המקורית היתה "רגועה ומורכבת", היצירה החדשה היתה "גסה ותוקפנית". השילוב של כמה צילומים יחדיו בצורה כזו, היה מספיק חריג ושונה מהיצירה המקורית לצורך שאלת אופי השימוש.
בית המשפט שלערעור פשוט הביט על שתי היצירות האחת לצד השניה, והגיע למסקנה שאופן הביטוי שלהן שונה מספיק כדי שהן תחשבנה יצירות עצמאיות, והיצירה החדשה אינה מפרה זכות יוצרים שכן יש בה "אופי טרנספורמטיבי" מהותי.
נפסק גם שמכיוון שהיצירה החדשה היתה כה טרנספורמטיבית, כך שהחשש לפגיעה בשוק של היצירה המקורית לא היה רלוונטי. היצירות לא היו חלק מאותו "שוק". לכן גם השימוש המפר של פרינס לא פגע בשוק המשני של היצירה. כאן, כך נפסק, הנסיגה של המוזיאון מהתערוכה נבעה מהחשש – השגוי – של האוצרת שבין קאריו לפרינס היה שיתוף פעולה ולא מהפגיעה של היצירה המפרה ביצירה המקורית.
אמנם, בית המשפט גם מצא שהשימוש שנעשה בחלק מהיצירות המוגנות לא היה טרנספורמטיבי מספיק, וביחס אליהן נקבע שהנתבע הפר זכות יוצרים ביצירות, אולם דווקא הקביעה המתייחסת למרבית ההפרות היא מעניינת וחשובה להבנה – שימוש שיש בו כדי ליצור יצירה חדשה, עם אמירה חדשה, שאינו פוגע בשוק המשני של היצירה המקורית – אינו מהווה הפרת זכות יוצרים.
 
ומכאן המסקנה – לעיתים, גם שימוש ביצירה יכול להוות שימוש הוגן ולא הפרת זכות יוצרים; זאת, אם השימוש הוא שונה מספיק מהיצירה המקורית.
אכן, ישנם עוד תנאים, ולא ברור מה היה קורה אם בית המשפט היה פוסק שנגרמה פגיעה לשוק המשני של היצירה המקורית, אבל כנקודת התחלה זה הוא פסק דין מרתק.

סמכות שיפוט באינטרנט ו-Adwords

פוסט קצר על סמכות שיפוט באינטרנט. והשאלה – האם שימוש בפרסום במילות חיפוש קנויות (Adwords) מקנה סמכות ספציפית לדיון בתביעה?
לכאורה, אולי כן. הרי בארץ למשל נמצא פסקי דין רבים אשר קובעים כי סמכות השיפוט באינטרנט היא כלל ארצית, ואינה מוגבלת לעיר ספציפית.
מצד שני צריך לזכור את ההקשר (בדרך כלל – הצרכני) בו ניתנו פסיקות כגון אלו.
בארה"ב הדין מעט יותר מפותח, ולכן פסק הדין הזה מעניין.
בני הזוג רוקה ביקרו בחוף פבל בקליפורניה (Pebble Beach), שם החליקה גב' רוקה ונפצעה. כששבה לביתה בפנסילבניה, הגישה תביעה כנגד המלון הקליפורני, בפנסילבניה.
בעייתה העיקרית היתה ליצור סמכות שיפוט באינטרנט ביחס למלון הקליפורני. אלא שבית המלון אינו פעיל בפנסילבניה, אין לו עובדים או משרדים שם, אינו מגייס שם לקוחות באופן ספציפי ולא נמצא דבר המקשר אותו למדינה למעט הפרסום הכללי.
אלא שלא הגב' רוקה תיסוג בפני מכשלות שכאלו. חשבה וחשבה ומצאה פתרון – בית המלון עשה שימוש במילות חיפוש קנויות (אדוורדס) שחשפו אותו בפני אזרחי פנסילבניה (ובמקומות רבים אחרים בעולם). לכן, לטענת התובעת, היה כפוף לסמכות השיפוט באינטרנט של בתי המשפט המקומיים של פנסילבניה.
למרות הניסוח היפה, בית המשפט האמריקאי דחה טענתה זו וקבע – הפנייה של בית המלון בעת השימוש במילות החיפוש הקנויות בוצעה לאזרחים בכל רחבי העולם, לא רק בארה"ב; לא בוצעה שום פעולה ספציפית של המלון שהצביעה על מיקוד הפניה לאזרחי פנסילבניה או על פעילות חריגה שם; לא נרכשו מילות חיפוש ייחודיות לאזרחי פנסילבניה. לכן, הגשת התביעה שם נדחתה בחוסר סמכות שיפוט באינטרנט מבחינה מקומית.
פרסום במילות חיפוש קנויות (אדוורדס) כמוהו כפרסום מודפס בעיתון כלל אמריקאי, שאינו מקנה סמכות במדינה ספציפית, כך פסק בית המשפט.
לסיום אציין, כי בית המשפט אינו מתייחס לדינם של מפרסמי אדוורדס אשר רכשו מיקוד גיאוגרפי לאזרחי פנסילבניה, ורומז כי יתכן ששם החלטתו תהיה שונה אם אלו היו העובדות הרלוונטיות.
אלא שגם כאן המסקנה מתיישבת עם הגיון הדברים – כאשר גוף מסחרי פועל כדי ליצור לעצמו קהל לקוחות ספציפיים – הוא חושף עצמו לסמכות השיפוט באותה מדינה, גם אם מדובר בסמכות שיפוט באינטרנט. מצד שני, כאשר הפעילות היא כללית, ולא ממוקדת, יצטרך התובע לעמוד בנטל נוסף על מנת להקנות לבית המשפט סמכות שיפוט באינטרנט על המקרה שלו.
 
לעוד מאמרים בדיני אינטרנט ראו באתר שלי.
 

הקוסם מארץ עוץ וזכויות יוצרים

מקרה מעניין בעניין יצירה שאינה מוגנת בזכויות יוצרים נפסק לאחרונה בעניין הקוסם מארץ עוץ.
האחים וורנר הגישו תביעת זכויות יוצרים כנגד מי (Dave Grossman Creations) שהפיצו סחורות שנשאו את הדמויות שלהם מתוך סרטים שהם הפיקו, כמו הקוסם מארץ עוץ, טום וג'רי וחלף עם הרוח.
הנתבעים עשו שימוש בפוסטרים של סרטים אלו, בצילומים, בדמויות גיבורים מהסרטים ובממורביליה אחרת מבלי לקבל את רשותה של האחים וורנר.
הנתבעים טענו שמדובר ביצירות שהן נחלת הציבור ולכן אינן מוגנות בזכויות יוצרים.
בית המשפט קבע שהדמויות של סקרלט או'הרה, איש הפח ודורותי וטום וג'רי הן דמויות שניתנות לזיהוי בקלות לא בגלל הספרים לבדם אלא (בעיקר) בגלל הסרטים.
הרי כל אחד היה יכול לדמיין לעצמו איך דורותי נראית, ולא היה בכך כלך פסול. מרגע שלאחר הסרט אנו מדמיינים את דורותי באופן כפי שהיא הוצגה בסרט, ואם מאפיינים מתוך הסרט עצמו, הרי זו הפרה, ולא של היצירה מהמקורית אלא של הסרט שהוכן על בסיסה.
אני רוצה להפנות אתכם לסוגיה חשובה בעקבות פסק הדין הזה, והיא היכולת "לנכס" לעצמנו יצירות שבעבר היו נחלת הציבור. כלומר, אם לקחנו יצירה חופשית לשימוש והצגנו אותה בצורת ביטוי ייחודית, הרי בעתיד נוכל להגן על אופן ההצגה של היצירה על ידינו, על אף שהיצירה המקורית היא נחלת הציבור.
כיצד נעשה זאת? על ידי שימוש ביצירה חופשית לשימוש אך הקניית אופי ייחודי לרכיבים מהותיים ודמויות בה. כך, ניצור יצירה עצמאית וחדשה השייכת לנו, על אף שהיא מבוססת על יצירה אחרת.
אמנם, בית המשפט באותו מקרה פסק כסכום שנחשב נמוך יחסית לכל הפרה (10,000$) אך בהתחשב בעובדה שהוצגו 257 הפרות הרי סכום העולה על 2.5 מליון דולר אינו סכום של מה בכך…
 
למאמרים נוספים על זכויות יוצרים – ראו באתר שלי בלינק הזה.

האם ניתן לתבוע אתכם בזכויות יוצרים על שימוש בממים?

"ממים" (Meme) הם תופעה אינטרנטית מרתקת שעיקרה רעיון מסויים המשוכפל ומופץ מאדם לאדם במסגרת שיח תרבותי מסויים, והוא למעשה משמש להעברת רעיונות תרבותיים שונים. אלא שהנפיצות הרבה של ממים באינטרנט מתעלמת גם מבעיות שגלומות בהם, כמו למשל הפרת זכות היוצרים של הצלם המקורי או הזכות לפרטיות (או זכות הפרסום) של המצולם (הידעתם, דרך אגב, שיוצר המונח "מם" הוא ריצ'רד דוקינס ב"גן האנוכי"?).
 
למשפטן בתחום דיני האינטרנט הבוחן ממים, עולות תהיות רבות באשר למעמדם המשפטי של ממים שכאלו ולבעיות שהם מעוררים.
כך למשל, כל משפטן המתמחה בתחום הקניין הרוחני ישים לב לשימוש ביצירה שלא לאחר קבלת אישור יוצרה – אלמנט המהווה הפרת זכות יוצרים בצורה ברורה.
 
מם זכויות יוצרים
יתרה מכך, חוק הגנת הפרטיות קובע כי שימוש בתמונתו או בדמותו של אדם לצרכי "ריווח" בלא הסכמתו מהווה גם הפרה של זכות האדם לפרטיות. הדין האמריקאי הרחיב זכות זו לפרטיות ככל שמדובר בידוענים גם לזכות הפרסום (היא הזכות שמוקנית לאדם לשלוט בהיקף ובאופי פרסום שמו ודמותו, במיוחד לצרכי יצירת רווח).
 
במרבית המקרים, ממים נוצרים על ידי אנשים פרטיים והם מהווים שיח תרבותי בעל חשיבות שמעודד העברת דעות ורעיונות בינינו, כך שגם אם מדובר בהפרת זכות יוצרים, במרבית המקרים תביעה בגין הפרת זכות יוצרים בתמונה שבלב המם – תדחה.
 
מייגן ריניאה מקקולו (המשתמשת בשם סימונס) נעצרה עקב נהיגה בשכרות ביולי 2010. זמן קצר אחר כך צילומה בתחנת המשטרה נכלל בין צילומי נשים אטרקטיביות (ככה אומרי בפוליטיקאי קורקט, לא?) בבלוג  ומשם התמונה התגלגלה והפכה למם ברדיט תחת הכותרת “Wanted / In 50 states”. משם התפוצה היתה עצומה, ועדיין – סימונס לא פעלה דבר. היא אמנם הגיבה וביקשה מאנשים "להתגבר על זה", אבל לא מעבר לכך.
אלא שממש לאחרונה הגישה סימונס תביעה כנגד אתר InstantCheckmate.com, אשר עשה שימוש בתמונה שלה תחת הכיתוב "Sometimes, the cute ones aren't so innocent" והמשיך והציע לרכוש בדיקת רקע על כל מי שתרצו בכך.
שימוש זה בתמונתה כבר הקפיץ את סימונס והיא הגישה תביעה. אמנם עורך דינה דיבר על הפרת זכויות היוצרים שלה, אך ברור שזו אינה העילה. כתב התביעה מתמקד, ובצדק, בהפרת זכות הפרסום שלה וזכותה לפרטיות.
 
cute ones not innocent
בסופו של דבר, הבאתי תביעה זו כקריאת אזהרה לכולנו.
 
ככל הנראה שימוש סביר בהיקף מסויים בתמונות לצרכי ממים יחשב כשימוש הוגן, גם אם תוגש תביעה (ומהמם למעלה אתם רואים שגם אני חושב כך).
אבל עסקים אשר מנצלים ממים לצרכיהם המסחריים מסתכנים פעמיים, ובמידה רבה של צדק. גם כאשר עושים שימוש בממים, יש לעשות בהם שימוש זהיר ומושכל, ולהזהר שלא לחצות את הקו הלא ברור בין שימוש הוגן לשימוש (מסחרי) אסור. אחרת, גם אתם עלולים לקבל תביעה כמו שהגישה סימונס.