בג"צ – לא ניתן למנוע אינדוקס פסקי דין במנועי חיפוש

לפני זמן קצר קבע בג"צ (בג"צ 5870/14) בעתירתה של חברת חשבים (מפעילת "תקדין") שהנהלת בתי המשפט אינה רשאית למנוע מגופים מסחריים לארכב את מאגר פסקי הדין לאינטרנט ולאפשר למנועי החיפוש לאנדקס אותם. החלטה החשובה ביותר לשאלות של פרסום פסקי דין ופרטיות זהות המתדיינים באינטרנט.

הנהלת בתי המשפט ניסתה לפתור את המצב בו פסקי הדין הכוללים מיד פרטי ואישי חשופים לעיני כל בחיפוש פשוט באינטרנט. לכן, חייבה הנהלת בתי המשפט את חברת חשבים לחתום על מסמך שבין היתר קבע כי מתן גישה למנועי חיפוש (כמו גוגל) למאגר פסקי הדין עלול להוות פגיעה בפרטיות או פרסום שלא כדין ולכן חשבים מתחייבת לנקוט באמצעים הנדרשים למנוע אינדוקס של פסקי הדין במנועי החיפוש.

המשנה לנשיאה רובינשטיין עמד על הבעיה העקרונית לפיה לעיתים עצם פרסום פסק דין באינטרנט עלול לגרום אי צדק לבעלי הדין (והפנה לפרשת פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב ולספרות רבה בנושא), ציין את נקודות החיכוך בין המשפט הרודף אחר הטכנולוגיה במידה רבה של אי הצלחה ואזכר באמרת אגב את הזכות להשכח בראי המשפט המשווה.

המשנה לנשיא קובע תחילה כי אמנם אין חובה לפרסם את פסקי הדין באינטרנט כשהם נגישים לחיפוש, אולם בלא הסמכה מפורשת הרי שהנהלת בתי המשפט אינה רשאית למנוע זאת. לכאורה די היה בהחלטה זו כדי לסיים את ההליך, אולם ההחלטה מפורטת רבות ולכן חשוב ללמוד אותה ולכן אסיים.

בהערת אגב עלתה השאלה (שלא הוכרעה) – האם מאגר פסקי הדין אצל הנהלת בתי המשפט מהווה "מאגר מידע" כהגדרתו בחוק?

הרי אם כך הדבר, מוטלים על הנהלת בתי המשפט התחייבויות רבות, כמו גם שהיא לא רשמה את המאגר. אם כך הדבר, מה היא מטרתו של המאגר והאם אנדוקס מהווה חריגה מאותה מטרה?

בית המשפט בוחן את סוגית הפרטיות בנסיבות האינטרנט, מציין כי הזכות לפרטיות נשחקת ומתמוססת באינטרנט, אך מדגיש שהעקרון הבסיסי שבלב הגנת הפרטיות נותר בעינו: הערכיות של הפרטיות לא נס ליחה.

בית המשפט מוסיף ומחזק את ההכרה בעקרון ה"שקיפות" שפומביות הדיון הוא רכיב ממנו. לפיו, המידע הציבורי הוא קניינו של הציבור. לכן, אין חשיבות לשאלה מדוע המידע נחוץ לציבור; די בכך שהוא נחוץ לו. קל וחומר כשחשיפת מאגרי מידע ממשלתיים יש בהם להפיק תועלת ציבורית לציבור (למשל מיזמי "תב"ע פתוחה", "עיתונות פתוחה" ואחרים, המנגישים את המידע הציבורי והופכים אותו ל"חפיש", בלשון בית המשפט).

לאחר מכן מאזן בית המשפט בין עקרון פומביות הדיון לעקרון הפרטיות לפי שלושה מבחנים שעיקרם "מידתיות" ומגיע למסקנה שמדובר באמצעי לא יעיל יחסית, פוגעני ויש טובים ממנו. לכן קובע בית המשפט כי אין לאשרו.

ניתן היה לסיים מאמר זה כאן. אבל במהלך קריאתו עלתה סוגיה שרציתי להעלות שנית בפניכם.

אחד מנימוקי בית המשפט היה כי ניתן לבצע חיפוש באמצעות שם הצדדים במאגר המידע המשפטי, ולכן אין סיבה למנוע זאת ממנועי החיפוש כמו גוגל. אלא שכאן לטעמי לא דייק בית המשפט מספיק ולא ניצל את ההזדמנות שנפלה בידיו לקבוע אבחנה חשובה שהפעילים באינטרנט נחשפים אליה מדי שעה בשעה.

גוגל, פייסבוק ומספר מצומצם של גופי ענק נוספים, יצרו מצב בו האפקט הכמותי של התוכן הנאגר בהם (בשל גודלם ונגישותם) גורם לפגיעה איכותית בנו, הציבור. כלומר, הכמות במקומות מסויימים כמו גוגל הופכת לאיכות.

ואסביר – גם בעבר יכול היה כל אדם לחפש בפסקי הדין המודפסים (בחוברות הפד"י) פסיקה הממויינת לפי שמות הצדדים. אכן חיפוש מסורבל ולא נוח אבל אפשרי.

המעבר לדיגיטציה, אינדוקס ואחזור פסקי דין באמצעות מנוע החיפוש גוגל, הפך את פסקי הדין לנפוצים על כל מחשב, לנגישים בקלות ולחשופים באופן שהכמות הופכת לאיכות. חיפוש שנעשה למשל באתר "תקדין" (אתר משפטי בו עושים שימוש בעיקר עורכי דין ואשר מחייב תשלום עבור שירותיו) שונה תכלית השינוי מהחיפוש הקל, הפשוט והחינמי בגוגל שנמצא בידי הציבור כולו.

הנגישות וההיקף של תוצאות החיפוש בגוגל יוצרות מצב עובדתי חדש, ואיני בטוח שהתעלמות בית המשפט מהבדל משמעותי זה הינה הצעד הנכון.

הייתי רוצה להציע מעל אתר זה לנהל דיון ציבורי מסודר בשאלה האם מעמדם של גופי-על, דוגמת גוגל ופייסבוק ואחרים – אינו מצריך שינוי מחשבה חקיקתי או פסיקתי, והתייחסות אליהם ככאלו הכפופים להסדרה יותר אינטנסיבית מצד המנגנון החוקי.

אתרי גיוס המונים אינם אחראים לתרמיות שמבוצעות במסגרתם

אתר גיוס הון המון (crowd sourcing) אינו אחראי לתרמיות שמבוצעות במסגרת גיוסים שנערכים אצלו. זו המסקנה הבסיסית מפסק הדין בעניין GiveForward, Inc. v. Hodges.

קטין (שכונה בפסק הדין – "KDH") נאלץ לעבור ניתוח לב במום מולד ואביו (הגרוש) פתח קמפיין גיוס הון באתר GiveForward לשם ביצוע הניתוח. הקמפיין הצליח וגוייסו 11,000$.

בדיעבד התברר שלא דובים ולא מום – הקטין בריא וכולנו מאחלים לו חיים ארוכים ומוצלחים.

האתר גילה את התרמית באמצעות פניה של האם הגרושה גם היא (וכנראה באמצעות שימוש בכלים נוספים), הסיר את המבצע והחזיר את כל הכספים להמונים שתרמו (עובדה שכנראה היתה בעלת חשיבות פסיכולוגית רבה לתוצאה).

הדבר לא ריצה את האם והיא איימה על האתר בתביעה על הנזקים שגרם לה ובעיקר, על הפרת הפרטיות של בנה הקטין. האתר נטל יוזמה ופנה לבית המשפט האמריקאי בתביעה למתן הצהרה שהוא מוגן על פי הדין.

בית המשפט קיבל את התביעה וקבע שהחוק האמריקאי (חוק ההגינות בתקשורת, CDA, סעיף 230) מגן על בעל הפלטפורמה מפני תוכן משתמשים פסול, והסעיף חל גם על אתרי מימון המון.

האם טענה כי האתר נטל חלק פעיל בתכנים שהיו שקריים. לדוגמא – הוא העמיד לרשות האב "מאמני גיוס" שנתנו לו "טיפים" ואף נהנה רבות מהגיוס (7.9% הלכו לאתר. לפי הסטטיסטיקות באתר גוייסו בו כבר מעל 170,000,000 דולר. סכומים לא מבוטלים…).

בית המשפט בחן את העובדות הרלוונטיות ולטעמי חשוב שאתרי גיוס המונים (ודומיהם) ילמדו את הקביעות, יפנימו אותן ויאמצו אותן בדרך פעילותם על מנת להקטין את הסיכון של תביעה בשל גיוסים שקריים.

בית המשפט קבע עובדתית ש –

  • לא היתה התערבות ישירה של האתר בתכנים השקריים;
  • לא היה ייעוץ שהיה מודע או תרם לתכנים השקריים;
  • הייעוץ התבסס על תהליכי גיוס ועליהם בלבד, ולא על התכנים;
  • עצם קבלת אחוזים מהגיוס, כשהיא לבדה, לא די בה להטיל אחריות על האתר.

אימוץ מאפיינים אלו יסייע, גם לאתרים ישראליים לאור פיתוח דוקטרינת ההפרה התורמת בישראל, להתרחק מהסיכון של חיוב באחריות בשל תקלה שהמשתמשים והמגייסים גרמו לה (ולא רק אתרי גיוס הון המון אלא גם אתרי פלטפורמה אחרים).

בהערת אגב, שימו לב – לא מדובר במקרה הרגיל של תביעה כנגד אתר גיוס הון המונים. ראשית, התובע לא היה תורם שרומה אלא אם שהתבססה על עילות של הפרת הפרטיות ביחס לקטין. כמו כן האתר, החזיר את כל הכספים לתורמים, ויתכן שהתוצאה היתה אחרת אילו הכספים נמשכו לפני שהתגלתה התרמית.

חופש הביטוי, סימני מסחר ומכוניות מהירות

TURISMO Norbert Aepli, Switzerlandלקוחות רבים בתחום פיתוח משחקי מחשב, אפליקציות ואתרי אינטרנט פונים אלי מפעם לפעם בשאלה בתחום סימני מסחר ולוגואים.

"אנחנו רוצים" כך הם אומרים לי "להציג באתר / אפליקציה / משחק המחשב שלנו [מחק את המיותר] לוגואים של חברות אחרות, במטרה לתאר את השימוש במוצריה של אותה חברה. מותר לנו?"

כך למשל, לאחרונה הגיעו אלי חבר'ה נחמדים שפיתחו אפליקציית סלולאר (אנדרואיד, למעוניינים) שמתפקדת כשלט-רחוק. היתרון של האפליקציה היה הצגתם של השלטים להם היא מתאימה בתוך האפליקציה. כלומר, באפליקציה תמצאו שלטים של חברות שונות (לא את השלט. איור שלו). ברור לכולם שהאפליקציה אינה שייכת לאף אחת מהחברות שהשלטים שלהן נכללים בתוכה, וברור לכולם שהשימוש בשם החברה הינו "תיאור אמת" המסביר כי האפליקציה מתממשקת עם המכשיר של אותה חברה ספציפית. אין כל טענה כאילו האפליקציה משוייכת למי מהחברות. על פי נתון זה, התשובה המשפטית היתה צריכה להיות – "אין בעיה. תתקדמו".

ובכל זאת, התשובה המשפטית היבשה היא כי יכולה להיות כאן בעיה. אנסה להסביר.

סימן מסחרי הינו "לוגו" שנועד ליצור הקשר רעיוני בלב הצופה בין הלוגו לבין טיב המוצר או השירות אותו הוא יקבל. לכן, ברגיל, למי שרכש מוניטין בסימן המסחרי שלו יש זכות להגן עליו בפני הפרת סימן המסחר שלו.

בכל זאת, המחוקק מכיר גם בעובדה שניתן לעשות שימוש בסימני מסחר שאינו מפר. לדוגמא, חנות מכולת המוכרת משקאות תוצרת קוקה-קולה, רשאית לתלות שלט המסביר זאת ולהשתמש במותג של קוקה-קולה כמתאר את הסחורה אותה היא מוכרת. כמובן, חייב להיות ברור שאין קשר בין החנות לבין החברה, אבל בהחלט לגיטימי להשתמש בלוגו של קוקה-קולה כדי להסביר ללקוחות שאלו המוצרים אותם ניתן לרכוש אצלה. שימוש כזה בסימני מסחר נקרא שימוש אמת והוא מוגן.

למרות זאת, היו מקרים בהם בעלי סימני מסחר אמריקאים התרעמו. למה שחברות אחרות יעשו שימוש בסימן שלנו? רק אנחנו רשאים להרוויח מהמוניטין אשר צברנו בו.

בתי המשפט האמריקאים החלו ללכת לקראתם ופיתחו דוקטרינה הנקראת "דילול" סימן מסחר. משמעותה היא שאפילו מקום בו אתה עושה שימוש אמת בסימן המסחרי, אם בעל הסימן סבור שבכך אתה "מדלל" את המוניטין שרכש, ומשתמש בסימן שלא למטרה המתאימה למטרותיו- השימוש אסור.

דוקטרינה זו גם החלה למצוא הדים בפסיקה הישראלית, אך עדיין טרם עלתה ארצה באופן גורף.

ועכשיו הגענו לעיקר. כעת, דווקא בית משפט אמריקאי משתמש בזכות לחופש הביטוי (זכות שאינה תמיד בראש מעייני בני ארצנו…) ועוקף את הגנת סימן המסחר. סיפור שהיה כך היה.

חלקנו מכירים את מירוץ המכוניות הממוחשב גראן-טוריזמו. מסתבר שהמפתח עשה שימוש במסגרת המשחק בלוגואים של חברות מסחריות קיימות, על מנת לתת למשחק תחושה מציאותית (מעבר להתמכרות לנהיגת רכבים במהירות מטורפת…).

בעל הסימן המסחרי של אחד הלוגואים (חברת רעפים איטלקית, לא פחות ולא יותר) החליט שהשימוש בלוגו שלו פוגע בו, ועל כן תבע את חברת סוני בקליפורניה.

בית המשפט דחה את תביעתו בהתבססו בעיקר על חופש הדיבור של מפתחת המשחק.

לצערי ההחלטה מתבססת פחות על דוקטרינות בתחום סימני המסחר אבל גם למפתחי משחקי מחשב ואפליקציות יש עניין בהחלטה. בית המשפט רואה במשחק דיגיטלי צורת ביטוי אקספרסיבית, וככזו – ביטוי המתאים עצמו למציאות הינו ביטוי מוגן.

בית המשפט האמריקאי מתייחס אל משחק מחשב כאל יצירת אמנות לכל דבר ועניין, וככזו – מידת ההגנה שמוענקת לה על ידי הזכות לחופש הביטוי הינה מוגברת. אמנם בארץ זכות זו אינה ברמה כל כך גבוהה כמו בארה"ב, אבל דומה כי ניתן כאן כלי משפטי חזק בידי מפתחי משחקי מחשב, אפליקציות ואתרים, מעבר להגנות הרגילות שדיני סימני מסחר מעניקים בידיהם.

 

CC BY 4.0 Photo credit – Norbert Aepli, Switzerland

הנחיות לבעלי אתרים איך מציגים תנאי שימוש ותקנון אתר

(או – כיף להיות צודק).

אחת לכמה זמן אני קורא פסק דין של בית משפט שממלא אותי הרגשת סיפוק. פתאום אני מבין שההמלצות שלי ללקוחותי (שנבעו מתוך תחושה בלבד), היו נכונות ולמעשה עלו בקנה אחד עם הבנת בתי המשפט.

בפוסט הזה אציג לכם מקרה כזה שעסק בשאלה: כיצד אתר מציג תנאי שימוש והופך אותם למחייבים מול לקוחותיו?

בפסק הדין Holdbrook Pediatric Dental, LLC v. Pro Computer Service, LLC שכר התובע את שירותי הנתבע לאספקת שירותי מחשוב ענן למרפאה שלו. בשלב מסויים נוצר סכסוך בין הצדדים והשירות הופסק. התובע תבע, והנתבעת ביקשה ביטול של ההליך המשפטי וסילוקו להליך של בוררות, כיוון שכך קבעו תנאי השימוש שלה.

מסתבר שהליך אישור תנאי השימוש במקרה הזה היה לא פשוט: הלקוח קיבל קובץ דיגיטלי של הסכם, שבו היה קישור לתקנון האתר. התקנון לא צורף כקובץ נוסף, אלא כלינק שהטקסט לידו היה "הורד את תנאי השימוש". הלקוח נדרש להדפיס את ההסכם ולחתום עליו, וכך עשה.

לא אכנס לפרטי ההחלטה, אבל חשוב להבין את "המלצות" בית המשפט כדי שתנאי השימוש יחשבו כמחייבים. מי שניסחתי עבורו תנאי שימוש מוזמן לדלג. אין צורך. אתם כבר יודעים מה צריך לעשות …

  • ראשית, ההנחיה לאישור תנאי השימוש לא יכולה להיות מנוסחת בצורה לא ברורה (במקרה הזה – "הורד את תנאי השימוש" נחשב כטקסט לא מספק). הקריאה לפעולה צריכה להיות מלאה וחד משמעית. למשל – "יש להוריד את תנאי השימוש המצורפים, מכיוון שחתימה על הסכם זה כמוה כהסכמה לאמור בהם".
  • הומלץ גם להוסיף משפט, לפיו "אין לחתום על הסכם זה אם אינכם מסכימים לאמור בתנאי השימוש". כלומר, לאפשר למשתמשים בחירה כדי שניתן להוכיח שבחירתם היתה מיודעת.
  • עוד רצוי גם לכלול את תנאי השימוש בקובץ אותו קיבל הלקוח. בשפה קלה – לדאוג שכל המסמכים בהם מתחייב הלקוח יהיו בידיו בצורה ברורה.
  • אחרון, בנסיבות המקרה הזה, יש לדאוג שהאישור של המסמכים יבוצע באותה מדיה. כלומר מומלץ שלא ליצור קובץ מודפס שיכלול לינק למסמך מחייב אחר…
  • שימו לב שיתכן שבמקרה שלכם המשפטים הללו צריכים להיות מנוסחים מעט אחרת, לפי הנסיבות, אבל המטרה היא אחידה

מקווה שעזרתי, אבל טיפ אחד קטן – אם תנאי השימוש עצמם לא יגנו עליכם, כל מה שכתבתי למעלה מיותר. דאגו להכין (בעצמכם או – עדיף – באמצעות עורך דין מיומן) תקנון ברור, מקיף וחסר פרצות ככל האפשר.

האם השימוש שלכם הוא שימוש הוגן?

היום אספר לכם על כלי מרתק לבדיקת השימוש שלכם ביצירות – האם שימוש הוגן.

אין ספור המקרים בהם בעלי אתרים/יוצרי סרטים/כותבים/מקדמי אתרים/מפתחי משחקי מחשב ורבים אחרים צעושים שימוש ביצירות מבלי לחשוב פעמיים.

לדוגמא, יוצרי סרטים תיעודיים עושים שימוש בקטעי ארכיון; מפתחי משחקי מחשב עושים שימוש בקטעי צליל ואפקטים למשחק שלהם; מקדמי אתרים כותבים מאמרים מקצועיים; יוצרי אמנות מודרנית משלבים יצירות כדי ליצור יצירה חדשה, ועוד ועוד.

בכל המקרים הללו חשוב לבדוק מראש האם שימוש שאתם עושים ביצירה אינו מהווה הפרת זכות יוצרים.

לאחרונה נתקלתי בכלי מקוון, מעין "בחן את עצמך", שבאמצעות הובלתכם דרך שאלות שונות מלמד אתכם על (חוקיות) השימוש שאתם מבצעים ביצירות שונות. בין היתר הכלי הזה מלמד אתכם על העקרונות שבדיני זכויות היוצרים (אמנם בארה"ב, אך הערונות מתאימים גם לארץ, בשינויים מסויימים).

מאוד מומלץ להשקיע כמה דקות וללמוד.

בבקשה תהנו – הכלי לבדיקת שימוש הוגן.

 

מאוד שמח להזמין אתכם לערב עיון מרתק שיערך בלשכת עורכי הדין במחוז תל אביב על ידיהועדה לענייני אינטרנט וטכנולוגיה (שכבוד הוא לי להיות סגן היו"ר שלה).
בערב העיון יועלו לדיון רכיבים שונים מתוך סוגית הפרטיות והאינטרנט. למשל
– האם קיימת "זכות להשכח"?
– האם הזכות להשכח קיימת בארץ או רק באירופה?
– מה השפעת האינטרנט על פרטיותנו?
– מה היחס בין אתיקה לזכות לפרטיות?
– האם עברנו את נקודת האל-חזור בה אין אנו יכולים עוד להסתמך על פרטיותנו?

ערב העיון יתקיים ב-27.5.2015, ברחוב דניאל פריש 3, בשעה 16:20.
כולכם מוזמנים. אנא ראו בכך הזמנה אישית.

לעמוד ערב העיון באתר הלשכה בלינק המצורף.

האם מתקיני ממירים אינטרנטיים (IPTV) באמת מפרים זכויות יוצרים של צ'רלטון?

האם מכירת IPTV או ממיר אינטרנטי מהווה הפרה תורמת של זכויות היוצרים של צרלטון בשידורי הפרמייר ליג? מה אפשר לעשות אם קיבלתי מכתב התראה מצ'רלטון?

 
בתקופה האחרונה מתקיני אנטנות, אינטרקומים ומצלמות מעקב רבים שביקשו להגדיל את פרנסתם וסיפקו ממירים אינטרנטיים (IPTV) ללקוחותיהם, מקבלים מכתב התראה או תביעה שצ'רלטון מגישה כנגדם בטענת הפרת זכויות.
במאמר זה אבדוק משפטית – האם צ'רלטון צודקת? האם באמת מוכר ממיר כזה (שאינו עושה פעולות נוספות) מפר את זכויות היוצרים של צרלטון?
לתשומת ליבכם – זה הוא מאמר כללי המביע את דעתי בלבד. בהחלט יתכן שהנסיבות של המקרה הספציפי שלכם שונות ויביאו לתוצאה שונה. כך גם יתכן שבית משפט כלשהו לא יסכים עם הדעה שאני מביע פה.  האמור כאן הוא הסבר כללי בלבד.
אין להסתמך על האמור במאמר זה אלא לפנות לייעוץ משפטי אצל מומחה בנושא.
ככל שתרצו, נשמח לשמוע מכם ולסייע לכם. אתם מוזמנים להתקשר למשרדנו, ל-03-6133333 ולהתייעץ.
 
התהליך מתחיל כאשר לקוח תמים מאתר את העסק שלכם באינטרנט ומבקש לרכוש מכם ממיר מקוון IPTV (בדרך כלל מהסוג שניתן לרכוש בעלי באבא במחיר לא גבוה). הייתם שמחים להרבה כאלו. לא?
נדמה שעל פניו, מכירת ממיר מקוון לא יכולה להיות הפרת זכות יוצרים כלשהי. אפילו סלקום לא חושבת ככה, וראו את השירות – סלקום TV.
הרי ברור שכל מחשב אישי או נייד ואפילו סמארטפונים יכולים לשמש לצפייה בתכנים "לא חוקיים" שמפרים זכות יוצרים. האם באמת סבורה צ'רלטון שמייקרוסופט, DELL, אינטל, APPLE, SAMSUNG ואחרים מפרים חוק במכירת המכשירים שלהם?
בלי נסיבות מיוחדות, מכירה של רכיב טכנולוגי לשימוש יומיומי אינה מהווה הפרת זכויות יוצרים (וראו גם בפסיקה האמריקאית). רוב ההחלטות הסותרות עמדה בסיסית זו התבססו על עובדות ספציפיות שהקימו חבות ולכן חשובה זהירותכם.
 
במכתב ההתראה שלה, צרלטון "מסבירה" –
"הנכם מפרים את זכויותיה [של צ'רלטון] בצורה בוטה ועושים עושר ולא במשפט על חשבונה, שעה שהנכם מוכרים אמצעים לצפייה בתכני הפרמיירליג ללקוחות ישראליים ו/או מוכרים חבילות תוכן הכוללות את תכני הפרמייר ליג, ובכלל זה מאפשרים צפייה בתכנים המפרים ללקוחות מישראל".
 
לטעמי אני סבור (ויש החולקים עלי) שצופים ישראלים הצופים בישראל בתכני צ'רלטון אינם מפרים את זכויות צרלטון ל"שיווק משדרים ו/או שידור ו/או מסחור משרדים מהליגה האנגלית". הרי אלו כלל אינן מהוות זכויות יוצרים (שהן עומדות כלפי העולם כולו). הזכויות המפורטות על ידי צ'רלטון הן זכויות חוזיות, בינה לבין הפרמיירליג. ככאלו, הן חלות בין הצדדים ולא על צדדים שלישיים – הצופים.
לכל היותר רכשה צרלטון את זכות היוצרים לשידור המשחקים בישראל, ומכיוון שמתקיני הממירים ברובם אינם מנהלים שרתי תוכנה וחבילות תוכן אלא רק מוכרים חומרה, הם אינם מפרים זכות זו.
 
יתרה מכך, עיון מעמיק במכתב שצ'רלטון שולחת מגלה כי למעט כותרת המכתב, אין במכתב התייחסות ל"הפרת זכויות יוצרים". למעשה, ממכתבה של צרלטון לא ברור אילו זכויות מפר המתקין, ולאור הפסיקה בנושא לא סתם הדבר.
מנסיוני, אוכל לספר לכם שככל שתיקים כאלו מגיעים לבית המשפט, משתמשת צ'רלטון בעילת הפרת זכות היוצרים עקב שימוש המהווה "העמדה לרשות הציבור" של התכנים. עם זאת, מכיוון שהמתקינים אינם ספקי חבילות התוכן, אלא רק המכשירים (שניתן כמובן לעשות בהם אף הרבה שימושים נוספים, שאינם מפרים), כלל לא ברור אם עילה שכזו חלה כלפיהם. אין לי ספק שהמתקין הראשון שיעמוד על נקודה זו בבית המשפט, צפוי ליצור תקדים משמעותי בנושא.
יתרה מזאת, כשצרלטון הביאה בפני בית המשפט תביעה דומה כנגד חברת טלראן, שמכרה כרטיס המאפשר למשתמשים ביתיים לפצח את ההגנה על שידורים זרים ולצפות בביתם בשידורים מוגנים לכאורה, קבע בית המשפט העליון (וראו כאןPDF) שמכירת רכיב המאפשר התגברות על אמצעי הגנה אינו מהווה הפרת זכות יוצרים.
 
צ'רלטון גם מנסה להשתמש בעילה החדשנית יחסית שנקראת "הפרה תורמת". אלא שגם ברכיב זה דומני שצרלטון אינה מדייקת.
בפסק הדין בעניין האוניברסיטה העברית נ' שוקן אומצה עילה זו לדין הישראלי.
אלא שבית המשפט העליון קבע לקיומה של עילה זו שלושה תנאים מצטברים:
  1. קיומה בפועל של הפרה ישירה;
  2. ידיעתו של המפר-התורם על ההפרה הישירה שבוצעה;
  3. קיומה של תרומה משמעותית, ניכרת וממשית לביצוע ההפרה.
בנסיבות של מתקינים רבים, נדמה כי בהחלט ניתן לטעון (אם כי טענה זו עוד טרם נתקבלה בבתי המשפט בארץ) כי הן התנאי הראשון והן התנאי השלישי לא התקיימו.
 
טרם אסיים אני רוצה להזהיר. מנסיוני, מתקינים רבים מסבכים את עצמם דווקא בשיחת המכירה מול הלקוח. המתקינים מתרברבים באזני הלקוח אודות המכירות הרבות שביצעו או השרתים המאסיביים שהם מפעילים (דברים שאינם נכונים). אבל משהוקלטה השיחה, יהיה קשה למתקין להסביר ולהוכיח שאלו היו רק דברי רהב ולא אמת.
 
סוף דבר, המלצות למתקיני ממירים אינטרנטיים:
  1. היו חכמים – הזהרו בדבריכם. חישבו היטב על מה אתם אומרים ללקוחות, המנעו מהתרברבויות ואימרו את האמת.
  2. ככל שאתם נחקרים על ידי הלקוח ספציפית על שידורי ספורט, אל תנקטו עמדה. הסבירו שהממיר מאפשר כנראה לקלוט גם שידורי ספורט, אך אימרו את האמת – תוכן השידורים אינו בשליטתכם אלא תלוי בחבילות התוכן שירכוש הלקוח. קחו בחשבון שאתם מוקלטים.
  3. אם קיבלתם מכתב התראה – גשו מיד לעורך דין מומחה והתייעצו עימו. איתו תוכלו לקבל החלטה האם אתם מעוניינים להגן על זכויותיכם בבית המשפט, לנסות לסגור פרשה זו בפשרה או לדחות את הטענות ולהסתכן בכך שצ'רלטון עצמה תיקח את הנושא לבית המשפט. כך או אחרת, כיוון שצרלטון מכירה היטב את הנהוג בתחום עיסוקה, גם מכתב התשובה שלכם צריך להיות מקצועי, ענייני ולהתאים לנסיבות שלכם. אל תבקשו מעורך הדין המשפחתי שלכם (שסייע לכם בעריכת הסכם ממון או תביעה נגד קבלן השיפוצים שלכם), שכן קשה מאוד לשלוף אבן מבאר עמוקה אליה נזרקה.
 
בהצלחה.
היום 25.3.2015
 
 
 
 
 
 

היחס לדואר זבל (ספאם) בבתי המשפט האמריקאיים

במאמר זה נבקש להזכיר פסיקה אמריקאית בנושא דואר זבל ספאם – וללמוד, האם בכל מקרה מנסים בתי המשפט למנוע משלוח ספאם או שמא נמצא גם גישה שמנסה לאזן בין האינטרסים של בעל העסק שולח הספאם לבין מקבליו.
 
 
בפסק הדין הראשון, Wagner v. Spire Vision, דן בית המשפט בחוק למניעת ספאם במדינת קליפורניה. כאן נקבע שכדי להוכיח הטעיה או מידע שגוי במידע שנמסר בדואר הזבל, צריך מקבל הספאם להוכיח הטעיה "מהותית".
כשבדבר הספאם יש קישור לאתר המפרסם, קישור להסרה וכתובת הדוא"ל של השולח – די בכך כדי לקבוע שבדבר הדואר אין הטעיה. הטענה ששם המתחם היה רשום תחת שם שלא איפשר הגעה לבעלים האמיתיים של המתחם – נדחתה, שכן היו מספיק קישורים שאיפשרו הגעה למשווק שפעל ושיווק באמצעות אותה הודעת דואר זבל. כלומר, די לכלול בהודעת דואר הזבל מספיק פרטים שיאפשרו איתור של השולח, ואין צורך לכלול את פרטיו בשורת הנושא או בשם המתחם אליו מפנה הודעת הזבל.
בבחינת היות שורת הנושא (subject line) מטעה, יש שתי גישות. האחת, בוחנת את נושא דואר זבל בנפרד מתוכן הדוא"ל, בעוד השהניה מקבלת כי בגוף הודעת הספאם יש השלמה והסבר כך שהכותרת אינה מטעה. חלק מהודעות הספאם במקרה זה מטעות לפי שתי הגישות, שכן הובטחה מתנה חינם, ולא ניתנה כל אפשרות סבירה לקבלה גם בתוכן הודעת הפרסום המסחרית.
 
בפסק דין אחר (Walton v. Network Solutions) דן בית המשפט בחוק למניעת ספאם ממדינת מרילנד. כאן נקבע שכאשר הודעת הפרסום כוללת שורת נושא שמציעה מוצרים אחרים שאינם נכללים ב"לב" עסקיו של השולח ולכן גם אינם במייל עצמו – זו הפרה של החוק לאיסור ספאם במרילנד.
 
שורה תחתונה – מסתבר שבתי המשפט האמריקאים אינם קיצוניים, וכל עוד שולח הספאם פעל בצורה סבירה – אם כי לא מושלמת – בהחלט הם מאפשרים לעיתים אוזן קשבת גם לשולחי ספאם.

חוות דעת מומחה אינטרנט, מחשבים וטכנולוגיה

חוות דעת מומחה אינטרנט, מחשבים, קניין רוחני או טכנולוגיה מסייעת בידי בעלי הדין בתחומים טכנולוגיים

 
לפני כחודשיים ניתנה החלטה בבקשה לסעדים זמניים(*) שמלמדת אותנו על חשיבות חוות דעת מומחה מחשבים וטכנולוגיה ביחס להחלטות בתי המשפט.
לחוות דעת מקצועית – טכנולוגית ישנה חשיבות רבה, במיוחד בנושאים שנמצאים בקידמת החנית של הטכנולוגיה. בתחומים כמו דיני אינטרנט, קניין רוחני, טכנולוגיה, סלולאר, רשתות חברתיות וכדומה מוצאים עצמם בתי המשפט חסרי יכולת לקבל החלטות המבוססות על מידע טכני, אשר אינו נמצא בידיעתם. לכן, הסתמכותם על מומחה מחשבים וטכנולוגיה היא דרמטית. מומחה כזה אשר לו השכלה משפטית (ולהיפך – עורך דין עם הבנה טכנולוגית או אינטרנטית) הינו כלי חשוב המסייע לבתי המשפט לקבל החלטות נכונות.
בעניין בו אעסוק כיום דובר במומחיות טכנית לחלוטין – השוואת קוד תוכנה. אולם, בפועל בתי המשפט נעזרים במומחים פעמים רבות, לעיתים גם בתחומים בהם התפר בין המומחיות הטכנית והמשפטית אינו חד משמעי, ובמצב כזה – העזרות בעורך דין המתמצא בתחום הטכני לא תסולא בפז.
כך למשל, במהלך עבודתי נתתי ואף הגשתי מספר חוות דעת ששילבו בין ההבנה הטכנולוגית להבנה המשפטית. השאלות היו אמנם טכניות אך לא לגמרי. למשל – האם פיתוחו של אתר "נסתיים" במועד החוזי שנקבע (כשהמחלוקת היתה לגבי סיום הפיתוח), האם האתר שנמסר היה "בהתאם" לדרישות החוזה בין הצדדים (כשהמחלוקת היתה לגבי עמידת האתר בפועל בסטנדרטיים שנקבעו בחוזה), ואפילו – מה משמעות פרסום סטטוס בפייסבוק לעניין הפצת המידע הגלום בו בציבור.
בכל אופן, בעניין אליו אני מפנה מדובר בסכסוך בין שני רשמי שמות מתחם ישראליים, לייבדיאנאס מחד, ובוקס מאידך.
מסתבר (בצורה לא מפליאה), שרשם שמות מתחם צריך להקים מערכת טכנולוגית מורכבת למדי של מחשבים וטכנולוגיה על מנת שיוכל לספק את השירותים הנדרשים ממנו. לייבדיאנאס (Live DNS) הקימה כזה מערך. בשלב מסויים, נפרדו בעלי המניות שבה, ומר קובי (סבח) שחר הקים חברה מתחרה בתחום רישום שמות המתחם הישראלים, חברת בוקס (Box).
עת נפרדו בעלי המניות בלייבדיאנאס, רכש בעל המניות הנותר את מלוא זכויותיו של בעל המניות העוזב. אלא שמסתבר, שבעל המניות העוזב נטל חלק פעיל בהליכי פיתוח קוד התוכנה התומכת בעסקיה של לייבדיאנאס והכיר את התוכנה לפני ולפנים.
בבקשה זו טענה לייבדיאנאס כי בעל המניות העוזב, וכן החברה שבשמה פעל, הפרו את זכויותיה. למשל – עקב הפרת זכויות היוצרים של בקוד התוכנה של מערכת ניהול שמות המתחם שיצרה, באמצעות נטילה לא מורשית של סודות מסחריי וכדומה.
בית המשפט נאלץ למנות מומחה טכנולוגי בתחום פיתוח תוכנת מחשב שיקבל לידיו את הקוד המקורי של שתי החברות, יקבל הסברים ומידע וישווה ביניהם לפי שיקול דעתו המקצועי.
חוות דעתו הברורה של המומחה הטכנולוגי שהתמחה גם במחשבים וגם בתוכנה (אשר אף היתה דומה לחוות הדעת המקצועית שהגישו התובעים, מבקשי צו המניעה), הקלה על בית המשפט להושיט סעד זמני למבקשת צו המניעה ולתת את הצו המבוקש.
ומכאן המסקנה שחשוב שנבין מפרשה זו – מקום בו עולה שאלה פרקטית או מקצועית הקשורה בתפקוד טכנולוגי או אחר (שאינו בידיעה ישירה של בתי המשפט), חשוב שכל צד להליך יצטייד בחוות דעת מומחה בתחום הרלוונטי – מחשבים, תוכנה, אינטרנט, מדיה חברתית (מי אמר פייסבוק…).
כל אלו הם נושאים שלבית המשפט אין ידיעה מוקנית בהם, ואם לא תוגש חוות דעת שתפשט את מצב הדברים ותאפשר לבית המשפט לקבל החלטה, מוטב לא להגיש את התביעה…
עם זאת, חשוב לשים לב שהמומחה בו תשתמשו יהיה כזה שהוא בעל הבנה הן בתחום הטכנולוגי והן בתחום המשפטי, על מנת שחוות הדעת המקצועית אותה יתן – תסייע לבית המשפט לקבל החלטה נכונה.
 
 
 
*תא (ת"א) 5150-05-14 לייבדיאנאס בע"מ נ' קובי (סבח) שחר

בית המשפט מתמודד עם דואר זבל, ספאם וספאמרים

והפעם – תביעה ייצוגית כנגד שולחי דואר זבל וספאם, עם דגש על בעל החברה, הספאמר, המפרסמת באופן אישי. (בפוסט זה אתייחס לשולח דואר זבל כ"ספאמר" לא בצורה מזלזלת חס וחלילה אלא לשם נוחות הכתיבה בלבד. כמובן שהכרעתו של בית המשפט בעניין זה בהמשך הדרך היא המכרעת, ולא האמור כאן).

עו"ד עמית זילברג, אחד מהאזרחים הפעילים מטעם עצמו באכיפת החוק שאוסר משלוח ספאם – חוק התקשורת (בזק ושידורים) – הגיש תביעה ייצוגית כנגד ספאמר, שולח דואר זבל – חברת אור הקסם בע"מ. בית המשפט המחוזי בחיפה אישר את התובענה כייצוגית. הנתבע השני, יחד עם חברת אור הקסם היה מר גדי ליסר, בעל המניות בחברת אור הקסם.

כנגד החלטה זו הוגשה לעליון בקשת רשות לערער.

הבקשה נדחתה לפני כחודש וחשבתי שיהיה חשוב להציגה בפניכם. הערעור התמקד בטענה כי בעל השליטה והמנהל של חברת הפרסום, הספאמרית, לא נחשב כ"מפרסם" על-פי הוראות חוק התקשורת וזאת על פי הוראות חוק תובענות ייצוגיות.

עוד טענה שעלתה היתה כי חוק הספאם קובע כסעד פיצויים ללא הוכחת נזק, בעוד שאלו אינם נכללים בחוק תובענות ייצוגיות ועל כן אין לאשר את התביעה הייצוגית.

כבוד הנשיא גרוניס קבע, כי בשלב זה לא ניתן לקבוע שבעל החברה אינו נחשב כ"מפרסם" בלשון חוק הספאם, ועל כן בהחלט יתכן שהתביעה הייצוגית תאושר גם כנגדו. גם אם לא, לא יהיה בכך כדי לדחות את התביעה כנגד שולחת הספאם, החברה בבעלותו, ולכן בשלב זה אין להעתר לערעור.

עוד מציין כבוד הנשיא שהתביעה התמקדה בנזק שאינו ממוני, ולא בפיצויים ללא הוכחת נזק, ולכן הליך התובענה הייצוגית ימשך.

השורה התחתונה היא שאנו מתחילים לראות יותר ויותר פסיקות בבית המשפט העליון שאינן מוותרות לספאמרים, אלא דורשות מספאמרים לעמוד בדרישות החוק ולא להסתתר אחרי גופים משפטיים כמחסום בפני אחריות.

ראו רע"א 6938/14 אור הקסם בע"מ ואח' נ' עמית זילברג ואח'