הבלוג של יורם ליכטנשטיין

הגנת הפרטיות בעולם המסחרי

הגנת הפרטיות לעסקים

הגנת הפרטיות לעסקים

לפני זמן קצר ניתן פסק הדין של כבוד השופט מני מזוז בענין רמט נ' רמי שמיר שעיקר עיסוקו – שאלת הפרטיות בתיבת הדואר האלקטרוני של שותפים לעסקים, שתי חברות.

העובדות בקצרה: רמי שמיר (האיש והחברה) נשכר לספק שירותי ניהול פרוייקט לחברת רמט. רמט העמידה לרשותו – לצורך ביצוע הפרוייקט – חדר במשרדיה ותיבת דואר אלקטרוני על השרת שלה. היחסים עלו על שרטון והתפוצצו בתביעות הדדיות. לתצהיר העדות של רמט צורפו העתקי תקשורת דואר אלקטרוני מהתיבה שעמידה לרשות שמיר. שמיר כמובן ביקש לפסול את הגשתם ולהוציאם מן התיק, שכן מדובר בהפרת פרטיותו.

בשלום נקבע (וגישה זו אושרה עד פסק הדין הנוכחי של העליון) כי העיון בתכתובות דוא"ל פרטיות מהווה הפרת הפרטיות ומפר את חוק הגנת הפרטיות, וזאת למרות טענת רמט שהשרת בה אוחסנה התשדורת היה שלה והוא הועמד לרשות שמיר אך ורק לצורך ביצוע תפקידו עבורה.

בית המשפט העליון בחן את עניין איסקוב הידוע והשתמש בו כסטנדרט התואם לשאלת הפרת הפרטיות גם במקרה זה, של יחסים מסחריים "רגילים" (להבדיל משאלת פרטיותו של עובד במסגרת יחסי עבודה).

הכלל בהלכת איסקוב: מעסיק רשאי לעיין בתכתובת אישית – פרטית של עובד רק בהתקיים נסיבות חריגות של חשש ממשי לביצוע פעולות לא חוקיות או פעולות שיש בהן כדי לפגוע בעסקו של המעביד מצד העובד, ובהסכמתו של העובד לכך, מראש.

אני מבקש גם להזכיר את האבחנה שערך בית המשפט בעניין איסקוב, לפיה חדירה לתכתובת של עובד על שרת חיצוני לשרת החברה הינה אסורה, להבדיל מהמקרה בו אנו עוסקים כאשר השרת והמחשבים היו של המעסיק, כאשר אז מוטלות על המעסיק אותן מגבלות.

הלכה זו אומצה למעשה אל תוך המשפט המסחרי "הרגיל" באופן ששאלת החדירה לפרטיותם של שותפים עסקיים תידון לפי אותם סטנדרטים.

סופו של יום, בית המשפט העליון מרחיב את הנחיות ההגנה על פרטיותם של אנשים ותאגידים מעבר ליחסי עובד-מעביד כפי שהיה עד עתה, ולמעשה מחזק את עקרון הגנת הפרטיות בצורה ניכרת.

לא כל "לייק" בפייסבוק הוא לשון הרע

בתקופה האחרונה אנו רואים "מגיפת" תביעות בשל תקלות שביצעו אנשים במדיה חברתית כמו פייסבוק. תביעות לשון הרע והוצאת דיבה, תביעות הפרת זכויות יוצרים וסימני מסחר וכדומה. בתי המשפט מצידם החלו תחילה נוקטים בעמדה ש"מה שהיה הוא שיהיה". הדין החל ייושם על האינטרנט בצורה דווקנית.

אלא, שאט אט מסתמנת בפסיקה עמדה החולקת על כך, וניצניה הופיעו למשל בפרשת ברק נ' רמי מור בבית המשפט העליון. עיקריה אומרים – לא כל "שטות" שארעה באינטרנט צריכה להקים עילת תביעה ולעורר סכסוך משפטי שיבזבז את זמנו של בית המשפט. כולנו אנשים בוגרים, אז בואו נשוחח ביישוב הדעת ונתבע רק מקום בו יש בכך הגיון אנושי. ובשפה משפטית – צריך לחוקק חוקים שמתאימים עצמם לסביבת האינטרנט.

לאחרונה התפרסם פסק דין בפרשת נידיילי נ' שאול בו קבע כבוד השופט עודד מאור (שלום תל-אביב), כי עשיית "לייק" או אפילו שיתוף לפוסט בפייסבוק (גם אם הפוסט עצמו הוא הוצאת דיבה) אינו מהווה לשון הרע.

השופט קבע כי החוק מתייחס במידה רבה להגבלה מסויימת על חופש הביטוי הן של כותב התוכן המקורי, הפוסט, והן של "אמצעי התקשורת" (פייסבוק?). החוק אינו מטיל הגבלה אחרת על מי שמבצע פעולה ביחס לטקסט שהוא לשון הרע. בשל חשיבותו של עקרון חופש הביטוי, אין להוסיף לחוק הגבלה שלדעת בית המשפט אינה מצוייה בו.

כך למשל יצירת שיתוף לתמונה של המקומון מושלך לפח ועשיית לייק לתמונות בוטות אחרות ביחס אליו, אינה מהווה פעולה שהיא לשון הרע (וזאת למרות שהפרסום המקורי אכן היווה לשון הרע).

מבלי להכנס למשמעות המשפטית של ההחלטה, החלק שמשך בה את תשומת ליבי היה ההכרה ביתרונות המשמעותיים של רשת האינטרנט והסביבה הייחודית המתקיימת בה, מחד, מול קריאה ברורה למחוקק להתאים עצמו לסביבה המודרנית החדשה בה אנו מצויים מאידך). סף הרגישות של החברה אמנם עולה, אבל גם קולות צורמים באינטרנט מתפוגגים במהירות, לתשומת הלב המוקדשת להם היא מינימלית ומינורית.

במצב כזה, החוק כלשונו כפי שנוסח ב-1965 אינו תואם לחלוטין לעולם המודרני, כך סבור השופט.

לפי קביעתו, מי שאינו הכותב המקורי אלא לחץ על לייק או ביצע שיתוף, אינו מקיים את שני היסודות הנדרשים בחוק: הבעת לשון הרע, ופרסומה והבאתה לידיעתם של אחרים.

"לייק" אינו אלא הבעת תמיכה והזדהות; הבעת רגש והכרה, הנעשית פעמים רבות בצורה ספונטנית ובלי מחשבה מרובה. מעין אמירה כללית על הפרסום ולא ירידה לפרטיו. לכן, לדעת בית המשפט, אמנם רכיב הפרסום מבוצע באמצעות אותו "שייר" או "לייק", אך נעדר מהם הרכיב של ביטוי לשון הרע עצמו. זאת, סבור השופט, מקבל משנה תוקף לאורך מידת החשיפה המינורית הן לפעולת הלייק והן לפוסט שנלווה לה.

הפתרון שמציע בית המשפט למי שנפגע בלשון הרע, מתמקד במאבק במפרסם הראשון, ולא בתומכיו המצטרפים לאחר מכן.

לתבוע את פייסבוק וגוגל בישראל

ב-10.6.16 התקבלה החלטה חשובה בהליך ביניים בתביעה נגד פייסבוק (תביעה ייצוגית בפני השופטת אסתר שטמר) שעיקרה שאלת סמכות השיפוט הישראלית בתביעת תאגיד בינלאומי כמו פייסבוק או גוגל (בעברית: האם אפשר לתבוע בישראל את פייסבוק או גוגל?).

המסקנה ממנה ברורה: ניתן לתבוע את גוגל או פייסבוק בישראל, במקרים המתאימים. אפילו אם תנאי השימוש והתקנון שלהם קובעים אחרת.

ההליך: מספר תובעים הגישו תביעה ייצוגית כנגד פייסבוק אירלנד ופייסבוק האמריקאית בטענה להפרת הפרטיות שלהם. הסיבה: הרשת מבצעת מעקב וניטור של הודעות פרטיות של משתמשים.  פייסבוק מיהרה והגישה בקשה למחיקה על הסף בטענה שתנאי השימוש שלה (שאושרו על ידי כל התובעים), קובעים כי הדין שיחול בעת סכסוכים הינו הדין האמריקאי וסמכות השיפוט מוקנית לבית המשפט במחוז בקליפורניה. לכן, לטענתה, סמכות השיפוט בתיק זה מסורה לבית המשפט האמריקאי ולא לבית המשפט הישראלי ויש למחוק את התביעה על הסף.

אלא שבית המשפט הישראלי סירב להסכים. בית המשפט קבע שכאשר מדובר בתאגיד בינלאומי גדול, אשר לו משתמשים ישראלים רבים, העושה עסקים בישראל, האתר שלו בעברית ואין ספק למידת הקשר האינטנסיבי בינו לבין אוכלוסית הצרכנים בישראל – אתר שכזה כופף את עצמו לדיני מדינת ישראל ולסמכות השיפוט שלה, אף אם בתנאי השימוש שלו נאמר אחרת.

כלומר, איזון בין האינטרס של התאגיד לבין האינטרס של הצרכנים ושל מדינת ישראל, מוביל להחלטה שאפילו שפייסבוק קבעה אחרת בתנאי השימוש שלה (שאושרו על ידי המשתמשים), בתי המשפט הישראלים יכולים לקנות סמכות לדון בסכסוכים הפוגעים באזרחיה, הצרכנים, לקוחותיה של פייסבוק.

הנימוק המשפטי לכך היה חוק החוזים האחידים והיותה של תניה שכזו תניה מקפחת.

המסקנה החשובה ביותר שניתן להסיק מפסק הדין (שהיא גם מוסר השכל לבעלי אתרים מסחריים), היא כי אם בחרת לעשות עסקים בהיקף לא מבוטל במדינה מסויימת? דע כי קיים סיכון שאתה כופף עצמך לדיני אותה מדינה.

מוכרים באמזון? יכולים לתבוע אתכם על הפרת זכות יוצרים

רבים משתמשים באתר Amazon (לא "מאמאזון"…) כדי להניב הכנסות ממכירת מוצרים במחירים זולים. אלא שהשימוש בפלטפורמה פרטית כמו אמאזון יש בה סיכונים משפטיים שונים שטרם הובררו עד הסוף. לפני זמן קצר נתקלתי בהחלטת בית משפט אמריקאי בעניין הקשור לאמאזון ולהפרת זכות יוצרים בדפי המוצרים שלו.

תחילה אסביר את הרקע העובדתי לנסיבות אותו תיק. באמאזון נהוגה שיטה לפיה מוכרים שונים יכולים למכור מוצרים שונים תוך שימוש ב"דפי מוצרים" הנמצאים באמאזון. כלומר, לא כל מוכר מAmazon.com-Logo copyright freeקים דף מוצרים משלו, אלא המוכר הראשון של המוצר מקים דף מוצרים. כל יתר מוכרי אותו מוצר באמאזון עושים שימוש באותו דף מוצר והאלגוריתם של האתר קובע את יכולתם להשפיע על תוכן אותו דף מוצר (אני מתנצל אם "פישטתי" את ההסבר כדי להקל על הבנתו).

חברת Oriental Trading Company, Inc האמריקאית הגישה תביעה כנגד חברת יאגוזון בשל הפרת זכויות יוצרים.

יאגוזון מוכרת מוצרים שגם OTC מוכרת. קונים שעשו שימוש בעמוד אמאזון של יאגוזון (דה…) נחשפו לתמונות ש-OTC מחזיקה זכויות יוצרים בהן. בכך מדובר, לטענתה, בהפרת חוקי התחרות ההוגנת וכן הפרת זכות יוצרים.

OTC ביקשה פסק דין "על הסף" ובקשתה נדחתה. בעניין זה עלתה מחלוקת מי האחראי לשימוש בתצלומים המוגנים בזכות יוצרים בעמוד המוצר. בדיון עלו שאלות עובדתיות שלא הובררו מספיק באשר לזהות יוצר דף המוצר ואחריותה של יאגוזון לתכנים המופיעים באותו דף מוצר.

כאמור, ברגע שנוצר דף מוצר הרי הוא הופך להיות חלק מקטלוג המוצרים הנמכרים באמאזון, ולמוכרים שונים אחרים גם יש מידות שונות של השפעה עליו. ההכרעה בעניין היקף שליטתו של כל מוכר על עמוד המוצר נקבעת באמצעות האלגוריתם של אמאזון. במקרה הזה לא הוכח חלקה של יאגוזון בבניית דף המוצר הרלוונטי.

טענת OTC שדי היה בבחירת דף המוצר הרלוונטי באמאזון על ידי יאגוזון כדי להטיל עליה אחריות תורמת – נדחתה.

כיוון שכך בית המשפט סירב לתת פסק דין מהיר בנושא אחריותה של יאגוזון אלא שלח את הצדדים לשמוע הוכחות.


עוד סיבה חשובה לבדוק היטב לא רק את התשתית הכלכלית לפעולתכם באמאזון אלא גם משפטית, ולהתייעץ עם עו"ד מומחה כדי להבין כמה שיותר פינות בתחום.

תזכיר חוק זכות מבצעים, האם השינוי בדרך?

המבצעים כבר אינם בנים חורגים?

לפי החדשות האחרונות יש כמה זמרים (סוג של "מבצע" לפי הגדרת החוק) שנדרשים להגנה החורגת מגדר חוק זכויות יוצרים וחוק זכויות מבצעים. אלא שבפוסט זה בכל זאת אני אתמקד בתזכיר החדש של משרד המשפטים לחוק זכויות מבצעים, וראו כאן – http://www.psakdin.co.il/Files/tzmu.pdf. בפוסט זה אנסה לחשוף אתכם לנקודות החשובות העולות בהצעה, אך אסתפק בסקירה ממעוף הציפור. יתכן שבעתיד נצלול לסוגיות שונות העולות מהתזכיר.

התאמת זכויות המבצעים לעידן המודרני

התאמת זכויות מבצעים לעידן המודרני היא אחת מהמטרות העיקריות שהתזכיר שם לנגד עיניו. ואכן, אחד מהחידושים המעניינים בתזכיר החוק קשור בכך קשר הדוק.

כאשר בעבר הלא רחוק ניסו בעלי זכות יוצרים לאכוף את זכותם על שימושים אינטרנטיים שונים, גילו שלאור לשון החוק דאז הם אינם יכולים לעשות זאת. בהתאם, תיקנו המחוקקים (בארץ ובחו"ל) והוסיפו סוג שימוש מוגן נוסף, הקרוי "העמדה לרשות הציבור". העמדה לרשות הציבור הוא השימוש המכסה שימושים אינטרנטיים שונים שאינם מוגנים ביתר השימושים הקבועים בחוק. אלא שבניגוד לחוק זכות יוצרים, הרי חוק זכות מבצעים מעולם לא תוקן ולא הוסיף זכות זו (באופן שכיום מקשה על בעלי זכות מבצעים לאכוף את זכותם מול אתרים מפרים).

הכללתו של שימוש זה בתזכיר חוק זכויות מבצעים הינה צעד משמעותי המאפשר למבצעים להפעיל את זכותם לקבלת תגמולים מתאימים מול אתרים רבים ושונים (והדוגמא הטובה ביותר – אתר יוטיוב ואף פייסבוק).

עוד מוסיף תזכיר החוק וקובע אבחנה בין הקלטה של ביצוע (ביצוע ש"קובע" כנדרש) לבין ביצוע חי. התזכיר מוסיף ומקנה זכויות למבצע להסדיר שימושים אלו, הן במדיה המקוונת והן מחוץ לה.

התזכיר עוסק בצורה מעמיקה יותר בזכות המוסרית של המבצע – הזכות  לקרדיט, באופן שעד עתה לא היה קיים בחוק. חשיבותה של זכות זו היא דרמטית והתזכיר מבהיר (בניגוד לניסוח חוק זכות יוצרים, למשל) כי העברת זכות המבצעים בביצוע אין משמעו ויתור אוטומטי על הזכות המוסרית (לתשומת לב עורכי הדין העורכים הסכמים בנושא).

גם ההפרות המתייחסות לזכות מבצעים סודרו בצורה ברורה יותר ותואמת חוק זכות יוצרים, וטוב שכך.

משך ההגנה על המבצע ועל זכותו

כיום החוק מגן על זכות המבצע משך חמישים שנה. התזכיר מבקש להאריך הגנה זו ל-70 שנה מתום השנה בה קובע (fixated) הביצוע החי. הוראה זו מאחדת בין הדין החל על זכות יוצרים לזה החל על זכות מבצעים (יש להעיר כי בעצם ימים אלו נמצאת בפני הכנסת הצעת חוק אחרת שגם היא, בין יתר הוראותיה, מבקשת להחיל הארכה זו).

המטרה היא להפוך את ה"זנב הארוך" של היצירה לכזה שיקל על פרנסתו של האמן בערוב ימיו.

אלא שכאן, יש להבהיר, כי אי אימוצם של סעיפים אחרים מחוק זכות יוצרים (כגון הפיצויים הסטטוטוריים) עדיין אין בו כדי להעמיד את זכות המבצעים ברמת הגנה שווה לזכות היוצרים.

החלת ההגנות והסעדים מחוק זכויות יוצרים

בהערה שנחזית להיות טכנית, קובע התזכיר כי שימושים מסויימים מחוק זכויות יוצרים יחשבו שימושים מותרים על פי חוק זכויות מבצעים. אלא שלתיקון טכני זה חשיבות דרמטית. למעשה, עד היום ההגנות שעומדות למפר זכות יוצרים (דוגמת שימוש הוגן ואחרות) כלל לא היו רלוונטיות מול מבצע.

והנה קם המחוקק ומבהיר גם את השימושים המותרים בביצוען של יצירות. המדובר בצעד משמעותי וחשוב להטבת השיח הציבורי.

עוד התייחסות חשובה היא הסעיף המחיל למעשה (בחריגים מסויימים) את הסעדים הקבועים בחוק זכות יוצרים גם על חוק זכות מבצעים (אם כי על הפרת הזכות לביצוע פומבי אין פיצויים ללא הוכחת נזק אלא תשלום תמלוג ראוי בלבד).

תמלוגים

אמנם החוק אינו קובע פיצוי סטטוטורי, אולם המחוקק מבהיר הוראות (שבמידה רבה היו קיימות קודם לכן) בדבר זכותם של מבצעים לקבל תמלוגים בגין השמעה בציבור של ביצועיהם. חשוב לשים לב שהתמלוגים חלים רק על ביצוע שקובע, ולא על ביצוע בשידור חי.

סעיף זה לראשונה פותח פתח בפני מבצעים לאכוף את זכותם לתגמולים כנגד משתמשים ואתרים שונים, ואני מאמין שאם מבצע שאכפת לו יפגוש עורך דין שמבין בתחום לאחר שהתזכיר יהפוך לחוק, לא ירחק המועד ונתחיל לראות פסיקות כספיות של בתי המשפט על הפרת זכות המבצעים

הסדרת ארגוני גביה יציגים

התזכיר מנסה אף להסדיר את עניין הארגונים היציגים לגביית תמלוגים, ומגדיר הנחיות שמסדירות את תפקוד אותם ארגונים, את יכולתם לדרוש תמלוגים ואת עמידותיהם בדרישות החוק.

 

למען הסר ספק, הרי החוק מורכב בהרבה מהמפורט מעלה, והאמור מעלה אינו מתיימר להיות ממצה. בכל מקרה של סוגיה ספציפית אין להסתמך על האמור מעלה אלא לפנות לעורך דין מומחה בתחום הקניין הרוחני.

כמו כן פוסט זה מתייחס לתזכיר (!!) הצעת החוק ולא לחוק הסופי, שעשוי להשתנות טרם חקיקתו, אם בכלל.

מדריך משפטי להקמת אתר אינטרנט

אני שמח להפנות אתכם לאתר "משפטי" ולמאמר שלי שמתארח שם.
במאמר אני מציג בפני הקוראים סקירה קצרה על מכשלות משפטיות ופתרונות אפשריים שצצים בעת הקמת אתר אינטרנט או בנית אפליקציה סלולארית למובייל.

מטרת המאמר אינה להפוך אתכם לעורכי דין, אלא לתת בידיכם כלים להבנת פעילות עורך דינכם ובדיקתו- האם הוא מבין במה שהוא מכין עבורכם או שמא אתם אינכם מוגנים במקרה של תביעה עתידית.

למדריך – http://www.mishpati.co.il/article/9785

בג"צ – לא ניתן למנוע אינדוקס פסקי דין במנועי חיפוש

לפני זמן קצר קבע בג"צ (בג"צ 5870/14) בעתירתה של חברת חשבים (מפעילת "תקדין") שהנהלת בתי המשפט אינה רשאית למנוע מגופים מסחריים לארכב את מאגר פסקי הדין לאינטרנט ולאפשר למנועי החיפוש לאנדקס אותם. החלטה החשובה ביותר לשאלות של פרסום פסקי דין ופרטיות זהות המתדיינים באינטרנט.

הנהלת בתי המשפט ניסתה לפתור את המצב בו פסקי הדין הכוללים מיד פרטי ואישי חשופים לעיני כל בחיפוש פשוט באינטרנט. לכן, חייבה הנהלת בתי המשפט את חברת חשבים לחתום על מסמך שבין היתר קבע כי מתן גישה למנועי חיפוש (כמו גוגל) למאגר פסקי הדין עלול להוות פגיעה בפרטיות או פרסום שלא כדין ולכן חשבים מתחייבת לנקוט באמצעים הנדרשים למנוע אינדוקס של פסקי הדין במנועי החיפוש.

המשנה לנשיאה רובינשטיין עמד על הבעיה העקרונית לפיה לעיתים עצם פרסום פסק דין באינטרנט עלול לגרום אי צדק לבעלי הדין (והפנה לפרשת פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב ולספרות רבה בנושא), ציין את נקודות החיכוך בין המשפט הרודף אחר הטכנולוגיה במידה רבה של אי הצלחה ואזכר באמרת אגב את הזכות להשכח בראי המשפט המשווה.

המשנה לנשיא קובע תחילה כי אמנם אין חובה לפרסם את פסקי הדין באינטרנט כשהם נגישים לחיפוש, אולם בלא הסמכה מפורשת הרי שהנהלת בתי המשפט אינה רשאית למנוע זאת. לכאורה די היה בהחלטה זו כדי לסיים את ההליך, אולם ההחלטה מפורטת רבות ולכן חשוב ללמוד אותה ולכן אסיים.

בהערת אגב עלתה השאלה (שלא הוכרעה) – האם מאגר פסקי הדין אצל הנהלת בתי המשפט מהווה "מאגר מידע" כהגדרתו בחוק?

הרי אם כך הדבר, מוטלים על הנהלת בתי המשפט התחייבויות רבות, כמו גם שהיא לא רשמה את המאגר. אם כך הדבר, מה היא מטרתו של המאגר והאם אנדוקס מהווה חריגה מאותה מטרה?

בית המשפט בוחן את סוגית הפרטיות בנסיבות האינטרנט, מציין כי הזכות לפרטיות נשחקת ומתמוססת באינטרנט, אך מדגיש שהעקרון הבסיסי שבלב הגנת הפרטיות נותר בעינו: הערכיות של הפרטיות לא נס ליחה.

בית המשפט מוסיף ומחזק את ההכרה בעקרון ה"שקיפות" שפומביות הדיון הוא רכיב ממנו. לפיו, המידע הציבורי הוא קניינו של הציבור. לכן, אין חשיבות לשאלה מדוע המידע נחוץ לציבור; די בכך שהוא נחוץ לו. קל וחומר כשחשיפת מאגרי מידע ממשלתיים יש בהם להפיק תועלת ציבורית לציבור (למשל מיזמי "תב"ע פתוחה", "עיתונות פתוחה" ואחרים, המנגישים את המידע הציבורי והופכים אותו ל"חפיש", בלשון בית המשפט).

לאחר מכן מאזן בית המשפט בין עקרון פומביות הדיון לעקרון הפרטיות לפי שלושה מבחנים שעיקרם "מידתיות" ומגיע למסקנה שמדובר באמצעי לא יעיל יחסית, פוגעני ויש טובים ממנו. לכן קובע בית המשפט כי אין לאשרו.

ניתן היה לסיים מאמר זה כאן. אבל במהלך קריאתו עלתה סוגיה שרציתי להעלות שנית בפניכם.

אחד מנימוקי בית המשפט היה כי ניתן לבצע חיפוש באמצעות שם הצדדים במאגר המידע המשפטי, ולכן אין סיבה למנוע זאת ממנועי החיפוש כמו גוגל. אלא שכאן לטעמי לא דייק בית המשפט מספיק ולא ניצל את ההזדמנות שנפלה בידיו לקבוע אבחנה חשובה שהפעילים באינטרנט נחשפים אליה מדי שעה בשעה.

גוגל, פייסבוק ומספר מצומצם של גופי ענק נוספים, יצרו מצב בו האפקט הכמותי של התוכן הנאגר בהם (בשל גודלם ונגישותם) גורם לפגיעה איכותית בנו, הציבור. כלומר, הכמות במקומות מסויימים כמו גוגל הופכת לאיכות.

ואסביר – גם בעבר יכול היה כל אדם לחפש בפסקי הדין המודפסים (בחוברות הפד"י) פסיקה הממויינת לפי שמות הצדדים. אכן חיפוש מסורבל ולא נוח אבל אפשרי.

המעבר לדיגיטציה, אינדוקס ואחזור פסקי דין באמצעות מנוע החיפוש גוגל, הפך את פסקי הדין לנפוצים על כל מחשב, לנגישים בקלות ולחשופים באופן שהכמות הופכת לאיכות. חיפוש שנעשה למשל באתר "תקדין" (אתר משפטי בו עושים שימוש בעיקר עורכי דין ואשר מחייב תשלום עבור שירותיו) שונה תכלית השינוי מהחיפוש הקל, הפשוט והחינמי בגוגל שנמצא בידי הציבור כולו.

הנגישות וההיקף של תוצאות החיפוש בגוגל יוצרות מצב עובדתי חדש, ואיני בטוח שהתעלמות בית המשפט מהבדל משמעותי זה הינה הצעד הנכון.

הייתי רוצה להציע מעל אתר זה לנהל דיון ציבורי מסודר בשאלה האם מעמדם של גופי-על, דוגמת גוגל ופייסבוק ואחרים – אינו מצריך שינוי מחשבה חקיקתי או פסיקתי, והתייחסות אליהם ככאלו הכפופים להסדרה יותר אינטנסיבית מצד המנגנון החוקי.

אתרי גיוס המונים אינם אחראים לתרמיות שמבוצעות במסגרתם

אתר גיוס הון המון (crowd sourcing) אינו אחראי לתרמיות שמבוצעות במסגרת גיוסים שנערכים אצלו. זו המסקנה הבסיסית מפסק הדין בעניין GiveForward, Inc. v. Hodges.

קטין (שכונה בפסק הדין – "KDH") נאלץ לעבור ניתוח לב במום מולד ואביו (הגרוש) פתח קמפיין גיוס הון באתר GiveForward לשם ביצוע הניתוח. הקמפיין הצליח וגוייסו 11,000$.

בדיעבד התברר שלא דובים ולא מום – הקטין בריא וכולנו מאחלים לו חיים ארוכים ומוצלחים.

האתר גילה את התרמית באמצעות פניה של האם הגרושה גם היא (וכנראה באמצעות שימוש בכלים נוספים), הסיר את המבצע והחזיר את כל הכספים להמונים שתרמו (עובדה שכנראה היתה בעלת חשיבות פסיכולוגית רבה לתוצאה).

הדבר לא ריצה את האם והיא איימה על האתר בתביעה על הנזקים שגרם לה ובעיקר, על הפרת הפרטיות של בנה הקטין. האתר נטל יוזמה ופנה לבית המשפט האמריקאי בתביעה למתן הצהרה שהוא מוגן על פי הדין.

בית המשפט קיבל את התביעה וקבע שהחוק האמריקאי (חוק ההגינות בתקשורת, CDA, סעיף 230) מגן על בעל הפלטפורמה מפני תוכן משתמשים פסול, והסעיף חל גם על אתרי מימון המון.

האם טענה כי האתר נטל חלק פעיל בתכנים שהיו שקריים. לדוגמא – הוא העמיד לרשות האב "מאמני גיוס" שנתנו לו "טיפים" ואף נהנה רבות מהגיוס (7.9% הלכו לאתר. לפי הסטטיסטיקות באתר גוייסו בו כבר מעל 170,000,000 דולר. סכומים לא מבוטלים…).

בית המשפט בחן את העובדות הרלוונטיות ולטעמי חשוב שאתרי גיוס המונים (ודומיהם) ילמדו את הקביעות, יפנימו אותן ויאמצו אותן בדרך פעילותם על מנת להקטין את הסיכון של תביעה בשל גיוסים שקריים.

בית המשפט קבע עובדתית ש –

  • לא היתה התערבות ישירה של האתר בתכנים השקריים;
  • לא היה ייעוץ שהיה מודע או תרם לתכנים השקריים;
  • הייעוץ התבסס על תהליכי גיוס ועליהם בלבד, ולא על התכנים;
  • עצם קבלת אחוזים מהגיוס, כשהיא לבדה, לא די בה להטיל אחריות על האתר.

אימוץ מאפיינים אלו יסייע, גם לאתרים ישראליים לאור פיתוח דוקטרינת ההפרה התורמת בישראל, להתרחק מהסיכון של חיוב באחריות בשל תקלה שהמשתמשים והמגייסים גרמו לה (ולא רק אתרי גיוס הון המון אלא גם אתרי פלטפורמה אחרים).

בהערת אגב, שימו לב – לא מדובר במקרה הרגיל של תביעה כנגד אתר גיוס הון המונים. ראשית, התובע לא היה תורם שרומה אלא אם שהתבססה על עילות של הפרת הפרטיות ביחס לקטין. כמו כן האתר, החזיר את כל הכספים לתורמים, ויתכן שהתוצאה היתה אחרת אילו הכספים נמשכו לפני שהתגלתה התרמית.

חופש הביטוי, סימני מסחר ומכוניות מהירות

TURISMO Norbert Aepli, Switzerlandלקוחות רבים בתחום פיתוח משחקי מחשב, אפליקציות ואתרי אינטרנט פונים אלי מפעם לפעם בשאלה בתחום סימני מסחר ולוגואים.

"אנחנו רוצים" כך הם אומרים לי "להציג באתר / אפליקציה / משחק המחשב שלנו [מחק את המיותר] לוגואים של חברות אחרות, במטרה לתאר את השימוש במוצריה של אותה חברה. מותר לנו?"

כך למשל, לאחרונה הגיעו אלי חבר'ה נחמדים שפיתחו אפליקציית סלולאר (אנדרואיד, למעוניינים) שמתפקדת כשלט-רחוק. היתרון של האפליקציה היה הצגתם של השלטים להם היא מתאימה בתוך האפליקציה. כלומר, באפליקציה תמצאו שלטים של חברות שונות (לא את השלט. איור שלו). ברור לכולם שהאפליקציה אינה שייכת לאף אחת מהחברות שהשלטים שלהן נכללים בתוכה, וברור לכולם שהשימוש בשם החברה הינו "תיאור אמת" המסביר כי האפליקציה מתממשקת עם המכשיר של אותה חברה ספציפית. אין כל טענה כאילו האפליקציה משוייכת למי מהחברות. על פי נתון זה, התשובה המשפטית היתה צריכה להיות – "אין בעיה. תתקדמו".

ובכל זאת, התשובה המשפטית היבשה היא כי יכולה להיות כאן בעיה. אנסה להסביר.

סימן מסחרי הינו "לוגו" שנועד ליצור הקשר רעיוני בלב הצופה בין הלוגו לבין טיב המוצר או השירות אותו הוא יקבל. לכן, ברגיל, למי שרכש מוניטין בסימן המסחרי שלו יש זכות להגן עליו בפני הפרת סימן המסחר שלו.

בכל זאת, המחוקק מכיר גם בעובדה שניתן לעשות שימוש בסימני מסחר שאינו מפר. לדוגמא, חנות מכולת המוכרת משקאות תוצרת קוקה-קולה, רשאית לתלות שלט המסביר זאת ולהשתמש במותג של קוקה-קולה כמתאר את הסחורה אותה היא מוכרת. כמובן, חייב להיות ברור שאין קשר בין החנות לבין החברה, אבל בהחלט לגיטימי להשתמש בלוגו של קוקה-קולה כדי להסביר ללקוחות שאלו המוצרים אותם ניתן לרכוש אצלה. שימוש כזה בסימני מסחר נקרא שימוש אמת והוא מוגן.

למרות זאת, היו מקרים בהם בעלי סימני מסחר אמריקאים התרעמו. למה שחברות אחרות יעשו שימוש בסימן שלנו? רק אנחנו רשאים להרוויח מהמוניטין אשר צברנו בו.

בתי המשפט האמריקאים החלו ללכת לקראתם ופיתחו דוקטרינה הנקראת "דילול" סימן מסחר. משמעותה היא שאפילו מקום בו אתה עושה שימוש אמת בסימן המסחרי, אם בעל הסימן סבור שבכך אתה "מדלל" את המוניטין שרכש, ומשתמש בסימן שלא למטרה המתאימה למטרותיו- השימוש אסור.

דוקטרינה זו גם החלה למצוא הדים בפסיקה הישראלית, אך עדיין טרם עלתה ארצה באופן גורף.

ועכשיו הגענו לעיקר. כעת, דווקא בית משפט אמריקאי משתמש בזכות לחופש הביטוי (זכות שאינה תמיד בראש מעייני בני ארצנו…) ועוקף את הגנת סימן המסחר. סיפור שהיה כך היה.

חלקנו מכירים את מירוץ המכוניות הממוחשב גראן-טוריזמו. מסתבר שהמפתח עשה שימוש במסגרת המשחק בלוגואים של חברות מסחריות קיימות, על מנת לתת למשחק תחושה מציאותית (מעבר להתמכרות לנהיגת רכבים במהירות מטורפת…).

בעל הסימן המסחרי של אחד הלוגואים (חברת רעפים איטלקית, לא פחות ולא יותר) החליט שהשימוש בלוגו שלו פוגע בו, ועל כן תבע את חברת סוני בקליפורניה.

בית המשפט דחה את תביעתו בהתבססו בעיקר על חופש הדיבור של מפתחת המשחק.

לצערי ההחלטה מתבססת פחות על דוקטרינות בתחום סימני המסחר אבל גם למפתחי משחקי מחשב ואפליקציות יש עניין בהחלטה. בית המשפט רואה במשחק דיגיטלי צורת ביטוי אקספרסיבית, וככזו – ביטוי המתאים עצמו למציאות הינו ביטוי מוגן.

בית המשפט האמריקאי מתייחס אל משחק מחשב כאל יצירת אמנות לכל דבר ועניין, וככזו – מידת ההגנה שמוענקת לה על ידי הזכות לחופש הביטוי הינה מוגברת. אמנם בארץ זכות זו אינה ברמה כל כך גבוהה כמו בארה"ב, אבל דומה כי ניתן כאן כלי משפטי חזק בידי מפתחי משחקי מחשב, אפליקציות ואתרים, מעבר להגנות הרגילות שדיני סימני מסחר מעניקים בידיהם.

 

CC BY 4.0 Photo credit – Norbert Aepli, Switzerland

הנחיות לבעלי אתרים איך מציגים תנאי שימוש ותקנון אתר

(או – כיף להיות צודק).

אחת לכמה זמן אני קורא פסק דין של בית משפט שממלא אותי הרגשת סיפוק. פתאום אני מבין שההמלצות שלי ללקוחותי (שנבעו מתוך תחושה בלבד), היו נכונות ולמעשה עלו בקנה אחד עם הבנת בתי המשפט.

בפוסט הזה אציג לכם מקרה כזה שעסק בשאלה: כיצד אתר מציג תנאי שימוש והופך אותם למחייבים מול לקוחותיו?

בפסק הדין Holdbrook Pediatric Dental, LLC v. Pro Computer Service, LLC שכר התובע את שירותי הנתבע לאספקת שירותי מחשוב ענן למרפאה שלו. בשלב מסויים נוצר סכסוך בין הצדדים והשירות הופסק. התובע תבע, והנתבעת ביקשה ביטול של ההליך המשפטי וסילוקו להליך של בוררות, כיוון שכך קבעו תנאי השימוש שלה.

מסתבר שהליך אישור תנאי השימוש במקרה הזה היה לא פשוט: הלקוח קיבל קובץ דיגיטלי של הסכם, שבו היה קישור לתקנון האתר. התקנון לא צורף כקובץ נוסף, אלא כלינק שהטקסט לידו היה "הורד את תנאי השימוש". הלקוח נדרש להדפיס את ההסכם ולחתום עליו, וכך עשה.

לא אכנס לפרטי ההחלטה, אבל חשוב להבין את "המלצות" בית המשפט כדי שתנאי השימוש יחשבו כמחייבים. מי שניסחתי עבורו תנאי שימוש מוזמן לדלג. אין צורך. אתם כבר יודעים מה צריך לעשות …

  • ראשית, ההנחיה לאישור תנאי השימוש לא יכולה להיות מנוסחת בצורה לא ברורה (במקרה הזה – "הורד את תנאי השימוש" נחשב כטקסט לא מספק). הקריאה לפעולה צריכה להיות מלאה וחד משמעית. למשל – "יש להוריד את תנאי השימוש המצורפים, מכיוון שחתימה על הסכם זה כמוה כהסכמה לאמור בהם".
  • הומלץ גם להוסיף משפט, לפיו "אין לחתום על הסכם זה אם אינכם מסכימים לאמור בתנאי השימוש". כלומר, לאפשר למשתמשים בחירה כדי שניתן להוכיח שבחירתם היתה מיודעת.
  • עוד רצוי גם לכלול את תנאי השימוש בקובץ אותו קיבל הלקוח. בשפה קלה – לדאוג שכל המסמכים בהם מתחייב הלקוח יהיו בידיו בצורה ברורה.
  • אחרון, בנסיבות המקרה הזה, יש לדאוג שהאישור של המסמכים יבוצע באותה מדיה. כלומר מומלץ שלא ליצור קובץ מודפס שיכלול לינק למסמך מחייב אחר…
  • שימו לב שיתכן שבמקרה שלכם המשפטים הללו צריכים להיות מנוסחים מעט אחרת, לפי הנסיבות, אבל המטרה היא אחידה

מקווה שעזרתי, אבל טיפ אחד קטן – אם תנאי השימוש עצמם לא יגנו עליכם, כל מה שכתבתי למעלה מיותר. דאגו להכין (בעצמכם או – עדיף – באמצעות עורך דין מיומן) תקנון ברור, מקיף וחסר פרצות ככל האפשר.