11 המלצות לעסקים שרוצים לשלוח פרסומות חוקיות ולא ספאם

איך עסק יכול לשלוח מסרים פרסומיים לפי "חוק הספאם"?

כולם יודעים שחוק הבזק (תקשורת) אוסר על עסקים לשלוח ספאם ופרסומות ללא קבלת הסכמת הנמען.

למרות זאת, עיון מעמיק יותר בחוק ובפסיקה מגלה כי המחוקק הכיר גם בזכותם של עסקים להתפרנס, וקבע כללים אשר בהתקיימם, מותר לשלוח דברי פרסום ומסרים מסחריים, דואר זבל בשמם העברי.

המדריך מטה נועד לכוון אתכם ולהדגים את דרך ההתנהלות הנכונה כאשר אתם מחליטים לשלוח דואר זבל באופן חוקי על מנת לפרנס את עצמכם.

מתי מותר לשלוח פרסומות

מתי מותר לשלוח פרסומות

שימו לב שמדריך זה הינו קצר ובהחלט אינו מכסה את כל הניואנסים של החוק והפסיקה הרבה בעקבותיו. לכן, אנא אל תסתמכו עליו במקרה הספציפי שלכם, שכן יתכן שהפתרון המוצע בו אינו מתאים לכם.

המלצה 1: בכל בעיה ספציפית יש לפנות לעורך דין מומחה בתחום ולהתייעץ עימו כיצד אתם יכולים לשלוח מסרים פרסומיים מבלי לעבור על חוק הספאם.

מה הוא ספאם אסור?

חוק התקשורת (בזק ושידורים), תשמ"ב-1982 (ובשפה יותר קלה – חוק הספאם) מגדיר דבר פרסומת כ "מסר המופץ באופן מסחרי, שמטרתו לעודד רכישת מוצר או שירות או לעודד הוצאת כספים בדרך אחרת וכן מסר המופץ לציבור הרחב שמטרתו בקשת תרומה או תעמולה". הפסיקה הרחיבה הגדרה זו והחילה אותה גם על מקרים בהם הוצאת הכספים אינה פועל ישיר של דבר הפרסומת אלא ההצטרפות לשורת לקוחות השולח תוביל להוצאת כספים.
עליכם להבין, כי גם מסר שאינו קורא להוצאת כספים ישירה עלול, במקרים מסויימים, להחשב כספאם אסור.
החוק אינו אוסר משלוח דבר פרסומת, אך זאת בתנאי שעמדתם בדרישות המפורטות בו וחלקן מוסבר מטה.
חוק הספאם מתייחס להודעות אלקטרוניות מסוגים שונים, אך אינו מתייחס במישרין לשיחות טלפון אישיות או לקטלוגים מודפסים ודומיהם. עם זאת, במקרים הנדרשים הפסיקה יצרה אנלוגיה מחוק הבזק והחילה אותו, למשל, גם על שיחות מכירה טלפוניות טורדניות שהלקוח ביקש להפסיקן.

מי הוא שולח המסר הפרסומי?

גם אם תבקשו מספק שירות כזה או אחר לשלוח עבורכם הודעות פרסומיות, לא תוכלו להתגונן בטענה כי העסק שלכם לא היה זה ששלח את ההודעה; החוק מגדיר מפרסם הן כשולח ההודעה והן כמי שההודעה מקדמת את עסקיו.
המלצה 2: וודאו שההתקשרות עם המפרסמים מטעמכם אוסרת משלוח ספאם לא חוקי ובידקו שהם אינם מפרים את החוק בהתנהלותם היומיומית עבורכם. אחרת – אתם תהיו אחראים.

ההסכמה לקבלת מסרים פרסומיים שלא יהיו ספאם

ברירת המחדל של החוק היא שבכל מקרה בו שלחתם דבר פרסומת לנמען, עליכם מוטלת החובה להציג את הסכמתו.

המלצה 3: יש ליצור פעולה אקטיבית לאישור ההסכמה של כל נמען לקבלת מסרים פרסומיים, ולוודא תיעוד שלה ("בכתב", לרבות בדוא"ל או באמצעות מערכת שאינה ניתנת לשינוי לאחר התיעוד).

שימו לב שההסכמה חייבת להיות מדוייקת ומפורטת. לדוגמא, נניח שאני הסכמתי לקבל מאתר מסויים דוא"ל פרסומי, אך קיבלתי ממנו "הודעה קצרה" (ס.מ.ס.) פרסומית. מכיוון שלא נתתי את הסכמתי לקבלת אותה ס.מ.ס., הרי השולח – עיוול. ומכאן חשוב להבין – הסכמה אינה הסכמה, כל עוד לא הובהר בה בדיוק למה הלקוח מסכים.
מהפירוט מטה – מה לדעתכם נחשבת הסכמה ומה לא?
• הראשונה – "אני מסכים".
• השניה – "אני מסכים לקבל מכם מסרים פרסומיים"
• השלישית – "אני מסכים לקבל מכם מסרים פרסומיים בס.מ.ס ובדוא"ל בנושא מכשירי חשמל ביתיים".
מה דעתכם. איזו הסכמה תחשב כהסכמה ואיזו לא? התשובה די ברורה, לא?
המלצה 4: יש לנסח את ההסכמה באופן שיעיד על תוכנה של ההסכמה  ויכלול גם "מסויימות" (כל הפרטים הנדרשים) וגם "גמירות דעת" (הסכמה להסכים).

האם אפשר לשלוח דואר פרסומי ללא הסכמה?

אחד מהחריגים בחוק שאינם מחייבים הסכמה הינו החריג של לקוח או לקוח פוטנציאלי, וזה סעיף שחשוב להכיר. כאשר מגיע אליכם, לאתר או לעסק, אדם אשר מתעניין במוצרים או בשירותים שלכם (ובוודאי אם אותו אדם רכש מכם מוצר או שירות), החוק קובע חריג המאפשר לשלוח אליו מסרים פרסומיים. במצב כזה – ורק במצב כזה – אין צורך כלל בהסכמה אלא די בהודעה.
עליכם כמובן מוטל הנטל להוכיח שאתם עומדים בכל דרישות החריג האמור במלואן (הן לגבי הדרך, הן לגבי ההודעה בזמן ההתקשרות והן לגבי הדרישות הצורניות של הדין ממסרים פרסומיים).
המלצה 5: יש לוודא שלקוחות ולקוחות פוטנציאליים מיודעים באשר למשלוח פרסומות בהתאם לחוק, ולתעד זאת.
עוד חריג למשלוח מסר ללא הסכמה הוא בפניה לבית עסק (להבדיל מאדם פרטי) בה אתם מציעים לו להסכים לקבל דברי פרסומת מטעמכם. מצב כזה אפשרי, אך רק במגבלות הקבועות בחוק
המלצה 6: הזהרו. אין היתר חוקי גורף לשלוח ספאם או דואר זבל רק פעם אחת בלבד. אנא בידקו את נסיבותיכם.

הודעת סירוב לקבל דואר זבל ותוצאותיה

מי שהסכים לקבל מכם מסרים פרסומיים רשאי בכל עת להודיע לכם כי הוא מסרב להמשיך ולקבל אותם. אין לשולח זכות לגבות תשלום על הודעת הסירוב ויש לכבד אותה.
הודעת סירוב ניתן למסור לכם, המפרסמים, בכתב (למשל בדואר או בכתב תביעה) או בדרך שבה שוגרה הפרסומת. אם למשל, הפרסומת שוגרה בדוא"ל, הדרך הטובה ביותר היא מתן אפשרות "השב" וניטור של התיבה השולחת. אולם שימו לב שגם פניה אליכם במייל, שלא באמצעות "השב" חייבת להיות מנוטרת ומפוקחת.
המלצה 7: אל תשתמשו בדוא"ל או מספר טלפון שלא ניתן להשיב לו. דבר זה כשלעצמו עלול להוות בעיה.
המלצה 8: פיקחו עיניים. גם אם קיבלתם בקשת הסרה בדרך אחרת, יש לכבד אותה בהקדם (תלוי בנסיבות).

הדרישות שעל המסרים לעמוד בהם

לאחר שקיבלתם את ההסכמה או שאתם כפופים לאחד החריגים, ושמרתם תיעוד מסודר של ההסכמה, גם אז על המסרים הפרסומיים אותם אתם שולחים לעמוד בכמה דרישות על מנת שלא יחשבו ספאם, וביניהן (ורשימה זו אינה ממצה, אז אנא אל תסתמכו עליה):
1. המילה "פרסומת" (או "בקשת תרומה") חייבת להופיע בתחילתו (או בדוא"ל – בשורת הנושא)
2. שמכם, כתובתכם ודרכי יצירת הקשר עמכם חייבים להיות מפורטים (כתובת אינה חייבת להופיע בהודעת מסר קצר – ס.מ.ס.).
3. ציון זכותו של הנמען לשלוח בכל עת הודעת סירוב, יחד עם דרך אפשרית לעשות כן כשהיא פשוטה וסבירה בנסיבות. אם נשלח בדוא"ל, יש לכלול בתובת מקוונת לצורך מתן הודעת סירוב.
המלצה 9: יש לעמוד בכל הדרישות הצורניות הקבועות בחוק.

המנהלים עלולים להיות אחראים באופן אישי

גם בהנחה שהעסק שלכם פועל כחברה בע"מ, חוק הספאם מטיל עליכם – מנהליו ואחראי השיווק של העסק – חובת פיקוח ופעולה אקטיבית למניעת משלוח ספאם. אם לא תפעלו כך, זו תהא גם עבירה פלילית וגם התביעה עלולה להיות מכוונת כנגדכם, אישית.
זו הסיבה שעסקים רבים מגיעים אלי ואל חברי עורכי הדין, מבקשים התוויית מדיניות מדוייקת למשלוח מסרים פרסומיים חוקיים שלא יהיו ספאם, ויוצרים תקנון המועבר לעובדים או לקבלנים, שולחי המסרים הפרסומיים. בלעדי פעולה שכזו, קם סיכון משמעותי אישי למנהלים בעסקים השונים וראוי למנוע אותו.
המלצה 10: מנהל חייב להנהיג דרכי פעולה העומדות בדרישות החוק ולעקוב אחריהן. גשו לעורך דין מומחה, לימדו את החוק, קיבעו מדיניות משלוח מסרים חוקיים והנחילו אותה בעסק שלכם.

פיצויים בגין הפרת חוק הספאם

אם כשלתם, ושלחתם הודעות בעקבותיהן נתבעתם, תגלו כי החוק קובע פיצויים סטטוטוריים (ללא הוכחת נזק) בסך של עד 1,000 ש"ח לכל הודעה.
הפסיקה קבעה שזה הוא אינו סכום קבוע, אלא נקודת מוצא בלבד. בתי המשפט מתחשבים באלמנטים שונים בקביעה, האם הפיצוי בעניין שלכם יהיה 1,000 ש"ח להודעה או פחות מכך.
אחד השיקולים החשובים הוא הרתעת המעוול והפסקת העוולה. כלומר, גם אם נתבעתם, הרי אם תוכיחו לבית המשפט שלמדתם את הלקח ואתם פועלים כדי למנוע הפרת החוק – בית המשפט יתחשב בכך בעת קביעת הפיצוי כנגדכם.

אחרון חשוב להזכיר, כי החוק אף מאפשר לנמענים להגיש כנגד "מפרסמים" כהגדרתם בחוק התקשורת תובענה ייצוגית במקרים מסויימים, כך שהצרה שתביאו על עצמכם עלולה להיות גדולה מאשר תיארתם לעצמכם.
המלצה 11: אל תפעלו בלי לאמץ מדיניות מסודרת ומיודעת למשלוח מסרים פרסומיים העומדת בדרישות החוק. הסכנות גדולות מדי.
אם נתבעתם, גשו לעורך דין מומחה בתחום האינטרנט, קבלו ייעוץ מקצועי והגנו על עצמכם.

היחס לדואר זבל (ספאם) בבתי המשפט האמריקאיים

במאמר זה נבקש להזכיר פסיקה אמריקאית בנושא דואר זבל ספאם – וללמוד, האם בכל מקרה מנסים בתי המשפט למנוע משלוח ספאם או שמא נמצא גם גישה שמנסה לאזן בין האינטרסים של בעל העסק שולח הספאם לבין מקבליו.
 
 
בפסק הדין הראשון, Wagner v. Spire Vision, דן בית המשפט בחוק למניעת ספאם במדינת קליפורניה. כאן נקבע שכדי להוכיח הטעיה או מידע שגוי במידע שנמסר בדואר הזבל, צריך מקבל הספאם להוכיח הטעיה "מהותית".
כשבדבר הספאם יש קישור לאתר המפרסם, קישור להסרה וכתובת הדוא"ל של השולח – די בכך כדי לקבוע שבדבר הדואר אין הטעיה. הטענה ששם המתחם היה רשום תחת שם שלא איפשר הגעה לבעלים האמיתיים של המתחם – נדחתה, שכן היו מספיק קישורים שאיפשרו הגעה למשווק שפעל ושיווק באמצעות אותה הודעת דואר זבל. כלומר, די לכלול בהודעת דואר הזבל מספיק פרטים שיאפשרו איתור של השולח, ואין צורך לכלול את פרטיו בשורת הנושא או בשם המתחם אליו מפנה הודעת הזבל.
בבחינת היות שורת הנושא (subject line) מטעה, יש שתי גישות. האחת, בוחנת את נושא דואר זבל בנפרד מתוכן הדוא"ל, בעוד השהניה מקבלת כי בגוף הודעת הספאם יש השלמה והסבר כך שהכותרת אינה מטעה. חלק מהודעות הספאם במקרה זה מטעות לפי שתי הגישות, שכן הובטחה מתנה חינם, ולא ניתנה כל אפשרות סבירה לקבלה גם בתוכן הודעת הפרסום המסחרית.
 
בפסק דין אחר (Walton v. Network Solutions) דן בית המשפט בחוק למניעת ספאם ממדינת מרילנד. כאן נקבע שכאשר הודעת הפרסום כוללת שורת נושא שמציעה מוצרים אחרים שאינם נכללים ב"לב" עסקיו של השולח ולכן גם אינם במייל עצמו – זו הפרה של החוק לאיסור ספאם במרילנד.
 
שורה תחתונה – מסתבר שבתי המשפט האמריקאים אינם קיצוניים, וכל עוד שולח הספאם פעל בצורה סבירה – אם כי לא מושלמת – בהחלט הם מאפשרים לעיתים אוזן קשבת גם לשולחי ספאם.

בית המשפט מתמודד עם דואר זבל, ספאם וספאמרים

והפעם – תביעה ייצוגית כנגד שולחי דואר זבל וספאם, עם דגש על בעל החברה, הספאמר, המפרסמת באופן אישי. (בפוסט זה אתייחס לשולח דואר זבל כ"ספאמר" לא בצורה מזלזלת חס וחלילה אלא לשם נוחות הכתיבה בלבד. כמובן שהכרעתו של בית המשפט בעניין זה בהמשך הדרך היא המכרעת, ולא האמור כאן).

עו"ד עמית זילברג, אחד מהאזרחים הפעילים מטעם עצמו באכיפת החוק שאוסר משלוח ספאם – חוק התקשורת (בזק ושידורים) – הגיש תביעה ייצוגית כנגד ספאמר, שולח דואר זבל – חברת אור הקסם בע"מ. בית המשפט המחוזי בחיפה אישר את התובענה כייצוגית. הנתבע השני, יחד עם חברת אור הקסם היה מר גדי ליסר, בעל המניות בחברת אור הקסם.

כנגד החלטה זו הוגשה לעליון בקשת רשות לערער.

הבקשה נדחתה לפני כחודש וחשבתי שיהיה חשוב להציגה בפניכם. הערעור התמקד בטענה כי בעל השליטה והמנהל של חברת הפרסום, הספאמרית, לא נחשב כ"מפרסם" על-פי הוראות חוק התקשורת וזאת על פי הוראות חוק תובענות ייצוגיות.

עוד טענה שעלתה היתה כי חוק הספאם קובע כסעד פיצויים ללא הוכחת נזק, בעוד שאלו אינם נכללים בחוק תובענות ייצוגיות ועל כן אין לאשר את התביעה הייצוגית.

כבוד הנשיא גרוניס קבע, כי בשלב זה לא ניתן לקבוע שבעל החברה אינו נחשב כ"מפרסם" בלשון חוק הספאם, ועל כן בהחלט יתכן שהתביעה הייצוגית תאושר גם כנגדו. גם אם לא, לא יהיה בכך כדי לדחות את התביעה כנגד שולחת הספאם, החברה בבעלותו, ולכן בשלב זה אין להעתר לערעור.

עוד מציין כבוד הנשיא שהתביעה התמקדה בנזק שאינו ממוני, ולא בפיצויים ללא הוכחת נזק, ולכן הליך התובענה הייצוגית ימשך.

השורה התחתונה היא שאנו מתחילים לראות יותר ויותר פסיקות בבית המשפט העליון שאינן מוותרות לספאמרים, אלא דורשות מספאמרים לעמוד בדרישות החוק ולא להסתתר אחרי גופים משפטיים כמחסום בפני אחריות.

ראו רע"א 6938/14 אור הקסם בע"מ ואח' נ' עמית זילברג ואח'

מפרסם ספאם לא יכול להטיל את האחריות על חברת הדיוור

בפוסט הזה אתייחס לסוגיה ספציפית למפרסם ששוכר שירותי חברת דיוור אלקטרוני או קידום אתרים, לשם קידום העסק שלו, ואראה כיצד חשוב להתגונן על מנת שלא נתבע על משלוח ספאם ונחוייב בפיצוי.
שימו לב שהדבר נכון לכל חברת דיוור אלקטרוני, בין אם באמצעות SMS ובין אם באמצעות מיילים.
 
אדם תבע כמות גדולה של מפרסמים (12 במספר) מהם קיבל ספאם (פרסומת מסחרית שלא הוזמנה), בניגוד ל"חוק הספאם" (חוק התקשורת (בזק ושירותים)). בפוסט הזה לא אתייחס להליך כולו, אלא רק לנקודה אחת שעלתה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.
כאמור, סוגיה זו חשובה לכל חברה או גוף מסחרי ששוכר את שירותיה של חברת דיוור אלקטרוני או כל חברת קידום אתרים אחרת, אשר במסגרת פעולותיה תשלח הודעות פרסומת (בסלולר או באינטרנט) לכתובות מייל או מספרי טלפון שנאגרו אצלה – רשימות דיוור אלקטרוני / דיוור ישיר.

בהליך זה המפרסם טען שלא הוא שלח את ההודעות אלא חברת הדיוור האלקטרוני. המפרסם טוען שהוא שכר את שירותי חברת הדיוור לשם משלוח הפרסומות, וסמך עליה כי מדובר בחברה רצינית וידועה בתחום. הוא סבר, שהחברה תמנע מלשלוח ספאם אסור, ותפעל כקבוע בחוק. לכן, לטענתו, אין לחייב אותו באחריות לספאם שנשלח למשתמשים הרשומים.
 
בית המשפט סירב להתרשם והפנה לסעיף 30א(י)(5) לחוק הספאם הקובע חזקה כי כל מפרסם ששיגר דבר פרסומת שלא לפי חוק זה – דואר זבל – עשה זאת ביודעין אלא אם הוכיח אחרת.
במקרה כזה, קבע בית המשפט, ההסתמכות על "חברה רצינית וידועה" אינה הוכחה למספקת לסתירת חזקת הידיעה על הספאם.
 
ומכאן ההמלצה:
כל מפרסם שמעוניין לשווק את שירותיו או מוצריו בצורה דיגיטאלית כדין (בין אם באינטרנט, בסלולר, ב-SMS, במייל וכדומה), ולא להגיע לבית המשפט ולגלות כי מישהו שלח דואר זבל פסול בשמו ובאחריותו – חייב לפעול בצורה אקטיבית כדי לוודא שחברת הדיוור הישיר לא פועלת בניגוד לחוק ולא שולחת ספאם. הנסיון והשם הטוב שיצא לחברת הדיוור אינו משנה.
 
למשל, אין ספק כי אם היה מוצג בפני בית המשפט הסכם שמגדיר בצורה מסודרת מה אסור לחברת הדיוור לבצע וכן חובתה להתאים את עצמה לחוק הספאם – התוצאה היתה (צריכה להיות) שונה. שימו לב שלא בהכרח די בהכנסת סעיף בחוזה, אם לא תנסו לאכוף אותו אחר כך מול ספק השירות, אבל אין ספק שמצבכם ישתפר לולא היה החוזה מתייחס לכך.
ולכן מומלץ לכם, בעלי עסקים ששוכרים חברות דיוור אלקטרוני לקדם את עסקיכם, אבל לא רוצים להיות חשופים לתביעות, לגשת לעו"ד המתמצא בתחום ולקבל ייעוץ בעת החתימה על הזמנת העבודה מול החברה.

האם משלוח דוא"ל הקורא למשתמשים להרשם מהווה הפרת זכות הפרסום?

אתר ששולח דוא"ל לחברים של מנוייו וקורא להם להרשם – האם הפרקטיקה הזו תקינה?

 

בפסק דין שניתן לאחרונה כנגד לינקדאין עולה נקודה שמדגישה את הצורך של מפעילי שירותים מקוונים כמו אפליקציות ואתרים להתייעץ עם עורכי דינם ביחס לאופן פעולתם או להיות צפויים לתביעות ותביעות ייצוגיות.
 
לינקדאין מפעילה תהליך הרשמה באופן הבא: משתמשים קיימים מקבלים הצעה – “grow [your] network[s] on LinkedIn.”. כמובן שאין חובה להסכים להצעה זו, אבל אם הסכמתם – לינקדאין מתעדת ושומרת את כתובת הדוא"ל שלכם. המשתמש שהסכים מתקדם לעמוד הרלוונטי למפעילת הדוא"ל שלו (לדוגמא – ג'ימייל) ונשאל – האם הוא מסכים שלינקדאין תקבל גישה לאנשי הקשר שלו שם. העמוד הבא מאפשר למשתמש ליצור קשר דרך לינקדאין עם אנשי הקשר שנמצאים בחשבון הדוא"ל שלו. עוד מקבל המשתמש את ההצעה החביבה – “why not invite more people”. כל אחד ממסכים אלו מאפשר למשתמש להמשיך או להפסיק את ההתקדמות באותו תהליך.
בעקבות התהליך הזה, אם הסכמתם להצעות שקיבלתם, לינקדאין שולחת מספר לא מבוטל של פניות אימייל (3 בדרך כלל) למשתמשים שאינם מנויים אצלה, עם הצעה תחת שם המשתמש המקורי לצרף אותם לרשימת החברים שלו בלינקדאין.
אין ספק שלאתר האינטרנט, פניה כזו שנחזית להיות פניה אישית מאיש קשר של המקבל היא בעלת חשיבות רבה יותר מאשר פנייה אנונימית – "בוא תרשם לשירות שלנו". אני בטוח שאתם מכירים את הפניות הללו שמגיעות אליכם מדי פעם לחשבון האימייל שלכם.
 
בעניין זה נדונו מספר חוקים אמריקאיים שפחות מעניינים אותנו כאן בארץ הקודש, אבל אני רוצה להתמקד בעילה משפטית ספציפית שאמנם עוד לא מהווה חלק מהחקיקה הישראלית, אך מהווה חלק מהדין החל בפסיקה הישראלית, והיא זכות הפרסום – כלומר, זכותו של אדם שלא ייעשה שימוש בשמו או בדמותו אלא בהסכמתו (מקביל אך שונה מזכות מאוד דומה המצויה בחוק הגנת הפרטיות הישראלי).
 
אחת מהנקודות החשובות שנדונו היתה בשאלה – האם לינקדאין כללה מספיק אלמנטים של גילוי נאות והסכמה באופן שאיפשר למשתמשים להבין את מה שנעשה בכתובות הדוא"ל שלהם.
הצגת ה"אני מסכים" יחד עם "לא תודה" נעשתה בצורה ברורה, ולפני ביצוע פעולה כלשהי, כך שבית המשפט קבע שההסכמה היתה פוזיטיבית. ההסכמה לא נבלעה בדפים ארוכים של תקנון אלא הוצגה במסך נפרד ביחס לשירות הספציפי, כך שההסכמה התייחסה אליו ספציפית וניתן לראות אותה כמחייבת.
התובעים ניסו לטעון שהיקף איסוף הכתובות של לינקדאין חרג מההיקף שהוצג למשתמשים, אבל בית המשפט דחה עמדה זו.
 
לעומת זאת, בית המשפט הבחין בין הפניה הראשונה, המקורית, לבין הפניות הנוספות. מכיוון שלינקדאין הצהירה כי – “we will not . . . email anyone without your permission” הרי שהפניות הנוספות מעבר לראשונה יתכן שאינן עולות בקנה אחד עם ההסכמה.
נקבע שלפניות חוזרות ונשנות אלו בשמו של המשתמש, ישנה פגיעה די משמעותית בשמו הטוב של המשתמש וכן שימוש בזכות הפרסום שלו. הפגיעה במוניטין המשתמשים היא חמורה. הרי מקבלי המיילים החוזרים יחשבו שאותו משתמש הוא ספאמר או שפשוט "אינו מבין רמזים" וממשיך להציק לחבריו ולהיות מוטרדים מכל.
 
החלטה זו בעניין Perkins היא תמרור אזהרה בפני שירותים דיגיטאליים שונים: כשאתם רוצים לקבל מידע אודות המשתמשים או לפעול באמצעות אנשי הקשר שלהם, חשוב שתעשו זאת בזהירות: תפעילו מנגנוני חשיפה והסכמה ספציפיים ו-וודאו מול עורכי דינכם שמנגנונים אלו מקובלים ונכונים. אני בטוח שאתם לא רוצים לגלות בעתיד תביעות ייצוגיות נגד השירות שלכם.