היחס לדואר זבל (ספאם) בבתי המשפט האמריקאיים

במאמר זה נבקש להזכיר פסיקה אמריקאית בנושא דואר זבל ספאם – וללמוד, האם בכל מקרה מנסים בתי המשפט למנוע משלוח ספאם או שמא נמצא גם גישה שמנסה לאזן בין האינטרסים של בעל העסק שולח הספאם לבין מקבליו.
 
 
בפסק הדין הראשון, Wagner v. Spire Vision, דן בית המשפט בחוק למניעת ספאם במדינת קליפורניה. כאן נקבע שכדי להוכיח הטעיה או מידע שגוי במידע שנמסר בדואר הזבל, צריך מקבל הספאם להוכיח הטעיה "מהותית".
כשבדבר הספאם יש קישור לאתר המפרסם, קישור להסרה וכתובת הדוא"ל של השולח – די בכך כדי לקבוע שבדבר הדואר אין הטעיה. הטענה ששם המתחם היה רשום תחת שם שלא איפשר הגעה לבעלים האמיתיים של המתחם – נדחתה, שכן היו מספיק קישורים שאיפשרו הגעה למשווק שפעל ושיווק באמצעות אותה הודעת דואר זבל. כלומר, די לכלול בהודעת דואר הזבל מספיק פרטים שיאפשרו איתור של השולח, ואין צורך לכלול את פרטיו בשורת הנושא או בשם המתחם אליו מפנה הודעת הזבל.
בבחינת היות שורת הנושא (subject line) מטעה, יש שתי גישות. האחת, בוחנת את נושא דואר זבל בנפרד מתוכן הדוא"ל, בעוד השהניה מקבלת כי בגוף הודעת הספאם יש השלמה והסבר כך שהכותרת אינה מטעה. חלק מהודעות הספאם במקרה זה מטעות לפי שתי הגישות, שכן הובטחה מתנה חינם, ולא ניתנה כל אפשרות סבירה לקבלה גם בתוכן הודעת הפרסום המסחרית.
 
בפסק דין אחר (Walton v. Network Solutions) דן בית המשפט בחוק למניעת ספאם ממדינת מרילנד. כאן נקבע שכאשר הודעת הפרסום כוללת שורת נושא שמציעה מוצרים אחרים שאינם נכללים ב"לב" עסקיו של השולח ולכן גם אינם במייל עצמו – זו הפרה של החוק לאיסור ספאם במרילנד.
 
שורה תחתונה – מסתבר שבתי המשפט האמריקאים אינם קיצוניים, וכל עוד שולח הספאם פעל בצורה סבירה – אם כי לא מושלמת – בהחלט הם מאפשרים לעיתים אוזן קשבת גם לשולחי ספאם.

הפיצוי בתביעות ספאם ותביעות דואר זבל גדל – מגמה חדשה

 

בית המשפט העליון מכתיב מגמה של הגדלת הפיצוי על תביעות ספאם ודואר זבל

 
החוק קבע פיצוי על כל הודעת ספאם או דואר זבל בסך של "עד 1,000 ש"ח" לכל הודעה פרסומית מסחרית (הודעה שנקראת בשפתנו ספאם, או דואר זבל).
בעבר, בתי המשפט בתביעות דואר זבל היו פוסקים סכומים על הצד הנמוך. פעמים, 200 ש"ח לכל הודעה; פעמים 500 ובמקרה הטוב – 750 ש"ח.
אלא שלפני זמן קצר שינה בית המשפט העליון את המגמה בפסיקת הפיצוי על תביעות ספאם ודואר זבל, וחשוב שנכיר פסיקה זו.
מעכשיו – הפיצוי בתביעת ספאם יעמוד על 1,000 ש"ח לכל הודעה, אלא אם כן שולח הדואר הפרסומי-מסחרי ישכנע את בית המשפט אחרת.
 
ההלכה שונתה לראשונה בפרשת גלסברג נ' קלאב רמון שם תבע עורך דין זיו גלסברג בעצמו (ויחד עם תובע נוסף שיוצג ע"י עו"ד נדב אפלבאום) את חברת קלאב רמון וחברות נוספות על משלוח הודעות ספאם אסור.
ברשות ערעור (הליך שניתן בדרך כלל במשורה, כערכאה שלישית) קבע בית המשפט העליון מפי כבוד השופט רובינשטיין:
        "… המחוקק רואה בפיצוי לדוגמה הקבוע בסעיף 30א(י) לחוק התקשורת את האמצעי היעיל ביותר להגשמת תכלית הסעיף … הפיצוי לדוגמה נועד איפה לעודד אכיפה פרטית …
בבואם לפסוק פיצוי לדוגמה לפי סעיף 30א(י) לחוק התקשורת [הקרוי בלשון העם "חוק הספאם – י.ל.], על בתי המשפט לראות ברף העליון שהציב המחוקק – 1,000 ש"ח – נקודת מוצא, ממנה ניתן כמובן להפחית, במקרים המתאימים".
 
בפרשת חזני נ' הנגבי (התובע, עו"ד, יצג את עצמו) שניתנה זמן קצר אחרי פסיקת קלאב רמון, חזר כבוד השופט פוגלמן בעליון על חשיבות האכיפה הפרטית בעיני המחוקק וקבע כי הפיצוי שנועד להבטיח את אותן מטרות יחד עם דאגה שהפיצוי בגין תביעות ספאם לא יהיה מעבר לנדרש לצורך השגת מטרות המחוקק. השופט מוסיף ומונה מספרר שיקולים שינחו את בתי המשפט דוגמת: פוגעניות תוכן פרסום דואר הזבל, כמות הספאם שנשלחה לתובע, עלויות ניהול ההליך מול התועלת שתופק ממנו וכדומה.
 
והנה גם הערכאות הנמוכות בימים אלו ביצעו "שינוי כיוון", וההלכה שנפסקה בשני פסקי דין אלו של בית המשפט העליון מכתיבה מחדש את קביעת הפיצוי לתביעת ספאם. בתביעת דואר זבל פרסומי שהוגשה בתביעות קטנות בנצרת למשל (יעקובוביץ’ נ' ביג זול ישראל) קובע הרשם הבכיר אלעד טל פיצוי בסך 1,000 ש"ח לכל הודעת ספאם שנשלחה לתובע (אם כי מצמצם את סך כל הפיצוי בקביעת הגבלה על היקף ההודעות שהוכחו בפניו).
 
שורה תחתונה: הכיוון לפסיקת פיצוי בתביעות ספאם ודואר זבל משתנה. אמנם, בתי המשפט מוזהרים לשקול היטב את כל העובדות הרלוונטיות, אולם בניגוד לעבר, כיום קובע בית המשפט העליון כי נקודת המוצא צריכה להיות פיצוי של 1,000 ש"ח לכל הודעת דואר זבל, אלא אם יש סיבה להפחית את הפיצוי.