מדריך משפטי למנהלי קבוצות ודפים בפייסבוק

אתם  יודעים לנהל קבוצה ברשתות חברתיות? קבלו מדריך משפטי

החלטתם שאתם מעוניינים להיות מנהלי קבוצת פייסבוק, לנהל את הדף של העסק שלכם, לנהל קבוצה של המעסיק שלכם או סתם פתחתם קבוצה בשביל עצמכם וגיליתם שפתאום היא צמחה. אבל האם בכלל הבנתם מה "כללי המשחק" המשפטיים החלים עליכם והתכוננתם לבעיות שעלולות היו להתעורר?

המדריך מטה הינו "על קצה המזלג", הוא כללי, אינו מחליף ייעוץ ואין להסתמך עליו בכל מקרה ספציפי שלכם, שכן יתכן שהוא לא מתאים למקרה הספציפי שלכם.

מדריך משפטי וחוקי לניהול קבוצות ברשתות חברתיות ופייסבוק

מדריך משפטי וחוקי לניהול קבוצות ברשתות חברתיות ופייסבוק

מה הדינים הרלוונטיים לקבוצה שלכם

על כל קבוצת פייסבוק ("קבוצה" במאמר זה, כוללת גם "דף") חלים מספר סוגי דינים. לדוגמא: החוק הישראלי הכללי; ההסכמים הרלוונטיים (כמו תקנון הקבוצה) תנאי השימוש של פייסבוק; וכמובן דיני האינטרנט והרשתות החברתיות, אשר הולכים, נבנים ומתפתחים לאורך השנים ועדיין לא הגיעו לבשלותם (בדינים אלו עוסק אתר זה).

כל קבוצת דינים שכזו יכולה להיות בעלת השפעה שונה ביחס לקבוצות מסוגים שונים. לדוגמא, התייחסות החוק הישראלי תהיה שונה ביחס לדף מעריצים של תכנית טלביזיה, לקבוצה שנועדה לסייע לחבריה להגמל מעישון, לקבוצה שמטרתה לסייע ללוחמי כנגד "ספאם" או לקבוצה שמטרתה סיוע למקצועני פרסום ברשת.

לכן, טרם פתיחת הקבוצה (או מיד כעת, אם כבר פתחתם), אנא מכם – גשו לפגישת יעוץ אצל עורך דין מומחה העוסק ברשתות חברתיות ובפייסבוק וקבלו ממנו הנחיות לדינים הרלוונטיים לקבוצה שלכם.

פתיחת הקבוצה

כדי להבין מה משמעות מילוי תפקיד בקבוצה, קודם כל קיראו – כאן  (על כללי הקבוצות השונים בפייסבוק) וכן כאן (על התפקידים השונים בעמודים השונים בפייסבוק).

עליכם לשים לב שקבוצה מוקמת בפייסבוק על בסיס חשבון אישי (פרופיל) של משתמש. משמע, קיים משתמש אחד המגדיר את עצמו כ-Admin ("אדמין") הקבוצה, המנהל הראשי, ודרכו מנוהלת הקבוצה (כמובן- יתכנו מספר אדמינים לאחר הקמת הקבוצה). בקבוצה ישנם מספר תפקידים נוספים, שלכל אחד מהם סמכויות ניהול שונות, והלינקים למעלה מסבירים גם זאת.

מטבע הדברים, יהיה זה מומלץ לשמור על מעמדכם כאדמין, שכן זה המעמד הבכיר ביותר בקבוצה או בדף, וכידוע לכם בוודאי המשפט סבור ש–"החזקה היא 90% של החוק"… לכן, ויתורכם על מעמד כאדמין עשוי ללמד על כוונתכם שאינכם בעלי הקבוצה.

בחירת שם

בעת בחירת שם הקבוצה חשוב לבחור שם שלא יוביל לבעיות. אלו יכולות להגרם בצורות שונות. לדוגמא, בחירת שם מטעה (בעיה בדיני הגנת הצרכן או עוולת גניבת עין), בחירת שם שעושה שימוש בסימן מסחרי של אחר (הפרת סימן מסחרי), בחירת שם פוגעני (לשון הרע), שם תיאורי או מרמז (שאחרים יוכלו להשתמש בו ללא בעיה כיוון שאתם לא תוכלו להגן עליו באמצעות רישום סימן מסחרי) וכן מגוון רב של שמות עשוי לגרום לתקלות.

לכן, אנא היזהרו, חישבו היטב על השם וביחרו אותו בקפידה לאחר התייעצות אם צריך.

הגדירו את תקנון הקבוצה

תקנון הקבוצה הוא למעשה הסכם ביניכם לבין משתמשי הקבוצה, במסגרתו אתם מכתיבים למשתמשים מה הם התנאים שיחולו בעת ניהול הקבוצה, מה אתם מצפים מהם וכיצד אתם עשויים לפעול כאשר דבר מה לא ימצא חן בעיניכם בהתנהלותם בקבוצה.

סוגיות שיכללו בתקנון יכולות להיות למשל – אילו סוגי תכנים מותר לפרסם בקבוצה, ואילו אסור; מתי מותר למנהל בקבוצה למחוק פוסט או אף להרחיק משתמש מהקבוצה; מה אופן ההתנהלות המצופה בין חברי הקבוצה לבין עצמם; מי רשאי להיות חבר בקבוצה ועוד.

התקנון אינו צריך להיות משפטי (ואפילו עדיף שלא יהיה), אך מאוד מומלץ להעזר בעורך דין על מנת לאתר את הבעיות הרלוונטיות לקבוצה שלכם שיש להתייחס אליהן.

עוד חשוב, להצמיד את התקנון בצורה ברורה לעמוד הקבוצה, כמו גם לחזור עליו בפוסטים והודעות שונות, על מנת שכוחו המחייב את חברי הקבוצה יהיה ברור.

היחסים בין מנהלי הקבוצה

מבחינה משפטית, היחסים בין מנהלי הקבוצה שלכם (בינכם לבין עצמכם) הינם סוג של שותפות. כשותפות, הדין מטיל עליכם חובות מסויימות שעשויות לחשוף אתכם לתקלות שלא צפיתם. למשל, על פי חוק הרי ששותפים אחראים האחד לפעולותיו של חברו; אחריות אישית.

לכן מאוד מומלץ להגדיר ביניכם את הכללים שיחולו ביניכם לבין עצמכם, על מנת למנוע מצב בו הדין הכללי יחיל עליכם כללים שאולי לא ציפיתם להם.

חשוב להגדיר, למשל, מה מידת אחריותו של כל אחד מכם, מה המגבלות החלות על כל אחד מכם, מה יכולתו של כל אחד מכם לעשות שימוש בקבוצה, בשם שלה, בתכנים שבה או בכל נושא אחר, לצורך קידום ענייניו הפרטיים, וכדומה. הגדרות אלו גם ישמשו קו מנחה בין השותפים אודות המותר והאסור, וגם יאפשרו לכם לחזק את הגנתכם במקרה שמי משותפיכם, מנהלי הקבוצה, ימעד.

תוכן גולשים והפרות קניין רוחני, זכויות יוצרים, לשון הרע, הגנת הפרטיות ועוד – איך מתמודדים? באמצעות ניטור והודעה והסרה

כדאי וחשוב להבין את המגבלות שהדין מטיל עלינו בנושאים שונים, ולהבהיר אותן לכל מנהלי הקבוצה.נושאי זכויות יוצרים, לשון הרע, הגנת הפרטיות ורבים אחרים מטילים מגבלות שונות במסגרת ניהול הקבוצה, וכדאי לכל הפחות להיות מודעים ולשים לב לכך בעת ניהולה.

למשל, הפרת זכויות יוצרים בקבוצה, או פגיעה בשמם הטוב של אנשים. כל אלו הן סוגיות שמנהלי קבוצה עשויים להתמודד עימן מדי יום. במיוחד, כאשר התכנים לקבוצה מועלים גם על ידי המשתמשים, כך שמנהל הקבוצה אינו שולט עליהם.

אחת מהבעיות הגדולות היא בשאלת הבעלות על תוכן שעולה לקבוצה. אחד הפתרונות הקלים הוא לוודא שגם בהסכם ביניכם וגם בתקנון הקבוצה ברור הפתרון לשאלה זו (והוא אותו מנגנון הודעה והסרה המוסבר מטה).

ברירת המחדל של הדין היא העדר אחריות; אדם אחראי אצל עצמו ואינו אחראי למעשיו של אחר.

מנגד, על מנת למנוע "סדום ועמורה" הגדירו בתי המשפט (בעקבות פסיקה אמריקאית ובעקבותיה גם ישראלית) מנגנון הקרוי "הודעה והסרה" שקובע מה תהיה מידת אחריותו של אדם לתוכן שאחר העלה, אצל הפלטפורמה שבשליטת הראשון.

גם כאן מדובר בהסבר "מקוצר" וחסר בשל מורכות הנושא, אך ברגיל, המנגנון קובע שכשניתנה הודעה למנהל הפלטפורמה אודות היותו של תוכן מסויים מפר חוק או זכות, חובה על מנהל הקבוצה להסירו תוך זמן סביר. אם לא עשה כן – יתכן שיהיה בכך כדי להטיל גם עליו (ועל חבריו המנהלים) אחריות לתוכן עצמו, אף אם לא הוא העלה אותו.

כמובן, שיש לכלול מנגנון זה בתקנון הקבוצה, אם נרצה להפעילו בקבוצה שלנו.

עוד עצה פרקטית – אל תסמכו רק על מנגנון זה. נטרו את הקבוצה, והסירו תכנים בעייתיים, מראש.

שמירה על כללי פייסבוק

כל מנהל קבוצה פועל בתוך "מגרש המשחקים" שחברת פייסבוק מעמידה לרשותנו. ככזה, חובה על המנהל לכבד את הפלטפורמה המארחת, ואם יבחר שלא לעשות כן, הקבוצה עלולה להענש, על ידי פייסבוק.

לכן מומלץ לקרוא היטב את כללי ניהול הקבוצות והדפים של פייסבוק ולעקוב אחר שינויים שחלים בהם. יש לוודא שאתם והקבוצה שלכם אינכם מפרים אותם. ההתמודדות בדיעבד עם קבוצה שננעלה (או כל סנקציה אחרת שפייסבוק יזמה) – אינה פשוטה וקלה.

סיכום – האמור מעלה הוא מדריך כללי וחשוב לבדוק כל מקרה לגופו

שימו לב שכל האמור מעלה הינו "ממעוף הציפור", ולמעשה, ניתן היה לכתוב קורס שלם כמעט על כל אחד מהנושאים הללו אם נרצה להעמיק.

הנסיבות עשויות להשתנות, העובדות ישתנו וגם הדינים ישתנו. אבל אם לא תהיו מודעים לבעיות ותתמודדו עימן – מראש – הרי כאשר אחת מהבעיות תרים את ראשה תמצאו את עצמכם עומדים בלא יכולת להתמודד.

לכן, אנא הבינו היכן אתם נמצאים, גשו להתייעצות עם עורך דין מומחה ופעלו בזהירות.

בהצלחה לכם.

לתבוע את פייסבוק וגוגל בישראל

ב-10.6.16 התקבלה החלטה חשובה בהליך ביניים בתביעה נגד פייסבוק (תביעה ייצוגית בפני השופטת אסתר שטמר) שעיקרה שאלת סמכות השיפוט הישראלית בתביעת תאגיד בינלאומי כמו פייסבוק או גוגל (בעברית: האם אפשר לתבוע בישראל את פייסבוק או גוגל?).

המסקנה ממנה ברורה: ניתן לתבוע את גוגל או פייסבוק בישראל, במקרים המתאימים. אפילו אם תנאי השימוש והתקנון שלהם קובעים אחרת.

ההליך: מספר תובעים הגישו תביעה ייצוגית כנגד פייסבוק אירלנד ופייסבוק האמריקאית בטענה להפרת הפרטיות שלהם. הסיבה: הרשת מבצעת מעקב וניטור של הודעות פרטיות של משתמשים.  פייסבוק מיהרה והגישה בקשה למחיקה על הסף בטענה שתנאי השימוש שלה (שאושרו על ידי כל התובעים), קובעים כי הדין שיחול בעת סכסוכים הינו הדין האמריקאי וסמכות השיפוט מוקנית לבית המשפט במחוז בקליפורניה. לכן, לטענתה, סמכות השיפוט בתיק זה מסורה לבית המשפט האמריקאי ולא לבית המשפט הישראלי ויש למחוק את התביעה על הסף.

אלא שבית המשפט הישראלי סירב להסכים. בית המשפט קבע שכאשר מדובר בתאגיד בינלאומי גדול, אשר לו משתמשים ישראלים רבים, העושה עסקים בישראל, האתר שלו בעברית ואין ספק למידת הקשר האינטנסיבי בינו לבין אוכלוסית הצרכנים בישראל – אתר שכזה כופף את עצמו לדיני מדינת ישראל ולסמכות השיפוט שלה, אף אם בתנאי השימוש שלו נאמר אחרת.

כלומר, איזון בין האינטרס של התאגיד לבין האינטרס של הצרכנים ושל מדינת ישראל, מוביל להחלטה שאפילו שפייסבוק קבעה אחרת בתנאי השימוש שלה (שאושרו על ידי המשתמשים), בתי המשפט הישראלים יכולים לקנות סמכות לדון בסכסוכים הפוגעים באזרחיה, הצרכנים, לקוחותיה של פייסבוק.

הנימוק המשפטי לכך היה חוק החוזים האחידים והיותה של תניה שכזו תניה מקפחת.

המסקנה החשובה ביותר שניתן להסיק מפסק הדין (שהיא גם מוסר השכל לבעלי אתרים מסחריים), היא כי אם בחרת לעשות עסקים בהיקף לא מבוטל במדינה מסויימת? דע כי קיים סיכון שאתה כופף עצמך לדיני אותה מדינה.

בג"צ – לא ניתן למנוע אינדוקס פסקי דין במנועי חיפוש

לפני זמן קצר קבע בג"צ (בג"צ 5870/14) בעתירתה של חברת חשבים (מפעילת "תקדין") שהנהלת בתי המשפט אינה רשאית למנוע מגופים מסחריים לארכב את מאגר פסקי הדין לאינטרנט ולאפשר למנועי החיפוש לאנדקס אותם. החלטה החשובה ביותר לשאלות של פרסום פסקי דין ופרטיות זהות המתדיינים באינטרנט.

הנהלת בתי המשפט ניסתה לפתור את המצב בו פסקי הדין הכוללים מיד פרטי ואישי חשופים לעיני כל בחיפוש פשוט באינטרנט. לכן, חייבה הנהלת בתי המשפט את חברת חשבים לחתום על מסמך שבין היתר קבע כי מתן גישה למנועי חיפוש (כמו גוגל) למאגר פסקי הדין עלול להוות פגיעה בפרטיות או פרסום שלא כדין ולכן חשבים מתחייבת לנקוט באמצעים הנדרשים למנוע אינדוקס של פסקי הדין במנועי החיפוש.

המשנה לנשיאה רובינשטיין עמד על הבעיה העקרונית לפיה לעיתים עצם פרסום פסק דין באינטרנט עלול לגרום אי צדק לבעלי הדין (והפנה לפרשת פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב ולספרות רבה בנושא), ציין את נקודות החיכוך בין המשפט הרודף אחר הטכנולוגיה במידה רבה של אי הצלחה ואזכר באמרת אגב את הזכות להשכח בראי המשפט המשווה.

המשנה לנשיא קובע תחילה כי אמנם אין חובה לפרסם את פסקי הדין באינטרנט כשהם נגישים לחיפוש, אולם בלא הסמכה מפורשת הרי שהנהלת בתי המשפט אינה רשאית למנוע זאת. לכאורה די היה בהחלטה זו כדי לסיים את ההליך, אולם ההחלטה מפורטת רבות ולכן חשוב ללמוד אותה ולכן אסיים.

בהערת אגב עלתה השאלה (שלא הוכרעה) – האם מאגר פסקי הדין אצל הנהלת בתי המשפט מהווה "מאגר מידע" כהגדרתו בחוק?

הרי אם כך הדבר, מוטלים על הנהלת בתי המשפט התחייבויות רבות, כמו גם שהיא לא רשמה את המאגר. אם כך הדבר, מה היא מטרתו של המאגר והאם אנדוקס מהווה חריגה מאותה מטרה?

בית המשפט בוחן את סוגית הפרטיות בנסיבות האינטרנט, מציין כי הזכות לפרטיות נשחקת ומתמוססת באינטרנט, אך מדגיש שהעקרון הבסיסי שבלב הגנת הפרטיות נותר בעינו: הערכיות של הפרטיות לא נס ליחה.

בית המשפט מוסיף ומחזק את ההכרה בעקרון ה"שקיפות" שפומביות הדיון הוא רכיב ממנו. לפיו, המידע הציבורי הוא קניינו של הציבור. לכן, אין חשיבות לשאלה מדוע המידע נחוץ לציבור; די בכך שהוא נחוץ לו. קל וחומר כשחשיפת מאגרי מידע ממשלתיים יש בהם להפיק תועלת ציבורית לציבור (למשל מיזמי "תב"ע פתוחה", "עיתונות פתוחה" ואחרים, המנגישים את המידע הציבורי והופכים אותו ל"חפיש", בלשון בית המשפט).

לאחר מכן מאזן בית המשפט בין עקרון פומביות הדיון לעקרון הפרטיות לפי שלושה מבחנים שעיקרם "מידתיות" ומגיע למסקנה שמדובר באמצעי לא יעיל יחסית, פוגעני ויש טובים ממנו. לכן קובע בית המשפט כי אין לאשרו.

ניתן היה לסיים מאמר זה כאן. אבל במהלך קריאתו עלתה סוגיה שרציתי להעלות שנית בפניכם.

אחד מנימוקי בית המשפט היה כי ניתן לבצע חיפוש באמצעות שם הצדדים במאגר המידע המשפטי, ולכן אין סיבה למנוע זאת ממנועי החיפוש כמו גוגל. אלא שכאן לטעמי לא דייק בית המשפט מספיק ולא ניצל את ההזדמנות שנפלה בידיו לקבוע אבחנה חשובה שהפעילים באינטרנט נחשפים אליה מדי שעה בשעה.

גוגל, פייסבוק ומספר מצומצם של גופי ענק נוספים, יצרו מצב בו האפקט הכמותי של התוכן הנאגר בהם (בשל גודלם ונגישותם) גורם לפגיעה איכותית בנו, הציבור. כלומר, הכמות במקומות מסויימים כמו גוגל הופכת לאיכות.

ואסביר – גם בעבר יכול היה כל אדם לחפש בפסקי הדין המודפסים (בחוברות הפד"י) פסיקה הממויינת לפי שמות הצדדים. אכן חיפוש מסורבל ולא נוח אבל אפשרי.

המעבר לדיגיטציה, אינדוקס ואחזור פסקי דין באמצעות מנוע החיפוש גוגל, הפך את פסקי הדין לנפוצים על כל מחשב, לנגישים בקלות ולחשופים באופן שהכמות הופכת לאיכות. חיפוש שנעשה למשל באתר "תקדין" (אתר משפטי בו עושים שימוש בעיקר עורכי דין ואשר מחייב תשלום עבור שירותיו) שונה תכלית השינוי מהחיפוש הקל, הפשוט והחינמי בגוגל שנמצא בידי הציבור כולו.

הנגישות וההיקף של תוצאות החיפוש בגוגל יוצרות מצב עובדתי חדש, ואיני בטוח שהתעלמות בית המשפט מהבדל משמעותי זה הינה הצעד הנכון.

הייתי רוצה להציע מעל אתר זה לנהל דיון ציבורי מסודר בשאלה האם מעמדם של גופי-על, דוגמת גוגל ופייסבוק ואחרים – אינו מצריך שינוי מחשבה חקיקתי או פסיקתי, והתייחסות אליהם ככאלו הכפופים להסדרה יותר אינטנסיבית מצד המנגנון החוקי.

הפרה תורמת של אתרי מדיה חברתית

השופט האמריקאי פוזנר נתן לאחרונה החלטה מרתקת בשאלת אחריות אתרי מדיה חברתית להפרת זכות יוצרים של משתמשיהם (Flava Works, Inc. v. Gunter).
שאלת אחריות אתרי מדיה חברתית כמו פייסבוק או יו-טיוב (שלא תכלל בהסדר שגוגל עורך ביחס לדחיקת אתרים שמקבלים הודעות הסרה מתוצאות החיפוש, הפלא ופלא) להפרות זכויות יוצרים שמבצעים משתמשיהם ההינה שאלה שנדונה פעמים רבות ועדיין אין לנו תוצאה חד משמעית וברורה.
 
ברוב המקרים, האתרים עצמם אינם מבצעים פעולות המפרות זכויות יוצרים, אלא רק מקדמים או תורמים להפרת זכויות היוצרים, כך שבעבר לא ניתן היה לומר כי הם מפרים זכויות יוצרים.
הפסיקה נאלצה להתמודד עם מצבים כאלו ובארה"ב התפתחה דוקטרינה שנקראה "הפרה תורמת" (Contributory copyright infringement) או עידוד ההפרה (Inducement of Copyright Infringement) . הדוקטרינה הזו מסתמכת בבסיסה על דיני הנזיקין, אך בתחום הקניין הרוחני מקורה הוא בדיני פטנטים דווקא, והיא "נשאבה" לזכויות יוצרים על מנת לנסות ולמלא חסר שהפריע לבתי המשפט.
גם בארץ אומצה דוקטרינה זו של "הפרה תורמת" בתחום דיני זכויות היוצרים (בפרשת האוניברסיטה העברית נ' שוקן, ולאחר מכן בעניין א.ל.י.ס. נ' רוטר.נט).
 
ההתפתחות הנרחבת של מדיות חברתיות, כגון Facebook, YouTube ורבות אחרות יצרו מצבים בהם בעלי אתרים היו חשופים לתביעות בשל פעולות פסולות שביצעו משתמשיהם, ולעיתים – עצם התנהלות האתרים גרמה לבתי המשפט לסבור שהם מעודדים או תומכים בהפרת זכות יוצרים כך שהטילו עליהם אחריות להפרה תורמת של זכויות יוצרים, אותה דוקטרינה חדשה.
הפסיקה האמריקאית התמודדה מעת לעת עם מצבים כאלו, אך לא הגיעה לתוצאות אחידות וסדורות.
נקודת המוצא היתה נסיון של אתרי המדיה החברתית להתגונן בהגנה שנקבעה בסעיף 512(c) ל-Digital Millennium Copyright Act.  כך למשל, היו פסקי דין שקבעו פטור מלא לאותם אתרים אם אימצו ופעלו לפי מנגנון ההודעה והסרה שנקבע בחוק (וראו UMG Recordings, Inc. v. Shelter Capital Partners LLC). מנגד אחרים שקלו הטלת אחריות על אתרי מדיה חברתית מקום בו נקטו אלו באדישות מכוונת מקום בו הופרו זכויות יוצרים (Viacom Int’l, Inc. v. YouTube, Inc.).
 
אלא שפסק הדין שניתן לאחרונה בעניין פלאבה שנזכר לעיל על ידי השופט המנוסה פוזנר, כולל אמירות וקביעות שחשוב להתמודד עימן ולהבין אותן, במיוחד למי שמחפש שהמדיה החברתית תמשיך להתפתח בצורה חופשית יחסית, תוך צמצום הפגיעה בבעלי הזכויות.
 
myVidster הוא אתר שמאפשר למשתמשים לסמן וידאו באינטרנט כדי שיוכלו בעתיד לחזור אליהם. האתר מקבל את ה-“embed code” מאותם מקורות ומאפשר צפייה בתוכן בנפרד מהאתר המקורי. פלאבה, התובע, מספק תוכן למבוגרים ומאפשר הורדה אך ורק לשימוש אישי. תנאי השימוש באתר שלו אוסרים על העלאת התכנים שלו לאתרים אחרים, אלא רק לצפיה פרטית ואישית.
בית המשפט קבע שמשתמש שמעלה תכנים אלו של פלאבה לאתרים אחרים מפר זכויות יוצרים. אלא שבמקרה של myVidster הרי שהאתר לא העלה את התכנים הללו בדרך כלשהי ולא שמר עליהם בשרתיו כך שנקבע שאינו מפר זכות יוצרים במישרין.
בית המשפט הוסיף וקבע, כי הסטנדרט של הפרת זכות יוצרים תורמת הינו: הפרה תורמת היא פעולה אישית שמעודדת או מסייעת להפרת זכות יוצרים ישירה.
על בסיס קביעה זו, נפסק שהאתר גם אינו מבצע הפרה תורמת של זכויות יוצרים מכיוון שהוא אינו יוצר עותקים אלא קישורים לשרתי צד שלישי; מכיוון שבסימון התכנים אין כשלעצמו העתקה של התכנים על ידי המשתמשים; ומכיוון שהאתר בסך הכל יוצר קישור בין המשתמשים לוידאו ואינו מעודד משתמשים להעלות את תכניו של התובע או לשמור עליהם (באופן הנוגד את רשיון השימוש של היוצר).
אכן, כך נפסק, משתמש שעוקף את ההגנות אותן הציב הבעלים המקורי אינו טהור מאשמה ויש פגם בהעלאת תכנים המאפשרת צפייה בהם בלא תשלום, אך זו אינה הפרת זכויות.
 
אילו האתר היה מאפשר UPLOAD יחד עם סימון התכנים – זו היתה הפרה ברורה של זכות היוצרים  (הזכות לביצוע פומבי) אולם עצם מתן כתובות וקישורים בהם ניתן למצוא את התכנים הינה פעולה הדומה לפעולתו של מדריך הבילויים TIME OUT ואינה נחשבת הפרת זכויות היוצרים.
 
פלאבה גם טען כי השירות מאפשר למשתמשים למצוא ביתר קלות את תכניו ולהפר אותם ולכן מסייע להפרה. גם טיעון זה נדחה על ידי בית המשפט. האתר לא מכר את התכנים ולכן לא היתה לו סיבה לעוד משתמשים לסמן דווקא את התכנים של פלאבה. בנוסף, האתר הנתבע לא איפשר גישה לתכנים המפרים דרך שרתיו ולכן אין בסיס לטענת הסיוע.
אילו האתר הנתבע היה מזמין משתמשים לתלות ולהציג תכנים מפרים על שרותיו, יתכן שזו היתה פעולה של עידוד הפרה (הפרה המקבילה להפרה תורמת בזכויות יוצרים) – inducing infringement.

המצאה של כתבי טענות במייל או בפייסבוק

על פי הפסיקה האמריקאית, אפשר למסור כתבי טענות ("להמציא כתבי בי-דין", במשפטית) אפילו במייל. מחר – המצאת כתבי בית-דין בפייסבוק. חכו חכו. לא צוחק אתכם.
 
בעניין U.S. Commodity Futures Trading Com’n v. Rubio, 2012 WL 3614360 (S.D.Fla., August 21, 2012) הוגשה תביעה מצד ממשלת ארה"ב כנגד נתבע זר (שלא ישב בארה"ב) אשר הפר את חוק סחר הסחורות הפדראלי (Commodity Exchange Act) ותקנותיו.
הממשלה ניסתה וניסתה אבל לא הצליחה לאתר את הנתבע ולהמציא לידיו את כתבי הטענות. בהעדר המצאה – אין לבית המשפט סמכות לדון.
 
מה עשו? ביקשו מבית המשפט לאשר המצאה של התביעה באמצעות חשבון הדוא"ל של הנתבע ב-YAHOO!.
התברר, שבחקירות קודמות, תחת אזהרה, הנתבע סיפק את כתובת הדוא"ל האישית שלו. בעבר – הודעות מייל שנשלחו לשם נענו בתשובה. כלומר, הכתובת הוכח שהיתה פעילה ושייכת בבירור לנתבע. תקנה אמריקאית (מקבילה לתקנה 498 לתקנות סדרי הדין הישראליות) מאפשרת לבית המשפט האמריקאי להמציא את כתבי הטענות לנתבע זר (שלא יושב בארה"ב) אם ההמצאה לא אסורה בהסכם בינלאומי כלשהו ואם היא כזו שסביר להניח שתתן לנתבע הודעה מספקת מבחינת זכויותיו החוקתיות.
 
בית המשפט קבע שאמנת האג (כמו גם האמנה האינטר-אמריקאית לכתבי חיקור דין) אינה חלה בענייננו כיוון שמקום מושבו הספציפי של הנתבע לא היה ידוע (אם כי היו ראיות שהוא כנראה התגורר בדרום או מרכז אמריקה או באיים הקאריביים (שמש, ים ומצברוח טוב…)).
בית המשפט גם קבע שמשהוכח כי קיים חשבון דוא"ל פעיל, ושהנתבע העיד בשבועה כי החשבון שייך לו – די בכך כדי לאפשר המצאה לאותה כתובת.
 
המקרה הזה מזכיר לי מקרה קודם (ולמיטב ידיעתי ראשון מסוגו), עוד מ-2005 (Williams v. Advertising Sex LLC,) בו אישר בית משפט אמריקאי המצאת כתבי בית דין במייל לנתבעים אוסטרליים, בהסתמך על העובדה שהנתבעים שם היו "משתתפים מתוחכמים במסחר אלקטרוני באינטרנט" ושהוכחה שם אמינות כתובות הדוא"ל הרלוונטיות.
 
חשוב להזכיר, שבארץ כבר הוכרה המצאת כתבי בי-דין באמצעות דוא"ל, בתקנה 497ב1 לתקנות סדר הדין האזרחי, אולם זאת רק כאשר הדוא"ל נשלח לכתובת שנמסרה במכוון על ידי המקבל לצורך ביצוע הוראות סעיף זה ממש.
 
עוד חשוב להזכיר, שמסירת כתב טענות ראשון – "המצאה" כמתואר מעלה – אינה אפשרית על פי תקנה זו. הרי אתם זכורים שהמצאת כתבי בי-דין אינה נדרשת סתם כך אלא היא יסד ראשון לרכישת הסמכות, והמחוקק הישראלי בינתיים אינו מאפשר צלבית משפט ישראלי לרכוש סמכות באמצעות משלוח מייל.
 
מצד שני, אני משוכנע שבמקרה הרלוונטי, תקנה 498 תשמש "בית" נוח הרבה יותר להמצאה באמצעות המייל או הפייסבוק…
 
ורגע של רצינות – אם אני אוכיח שהתכתבתי עם אדם מסויים בפייסבוק, ואראה שהוא נמצא שם בצורה אינטנסיבית, מדוע לא לאפשר המצאה כזו? הרי עורכי הדין כבר מכירים את כלל עקרון הידיעה, לפיו לעיתים ניתן להתגבר על כשל פורמאלי בהמצאה באמצעות הוכחת ידיעה בפועל על כתבי הטענות.