שימוש בסימן מסחרי אינו תמיד הפרה

האם מותר לחברה להשתמש בסימן המסחרי של חברה אחרת או שמדובר בהפרת סימן מסחרי?

בית המשפט הפדראלי במישיגן קבע לאחרונה שלא כל שימוש בסימן מסחרי של אחר הוא פסול, גם אם הוא נעשה למטרות מסחריות.

חברת הובלה מסויימת גייסה כוח אדם, והטקסט במודעה שלה אמר (במילים דומות לאלו) –

"פוטרת מחברת קונוויי בעקבות הרכישה שלה? לא נורא. נסגרת דלת אחת ונפתחת דלת אחרת. אנחנו מחפשים כוח אדם. צור קשר".

המודעה הזו פורסמה באתר ששם המתחם שלו הורכב משם החברה והמילה פיטורין (conwaylayoff.com).

Moving Truck

Trademark Truck

בית המשפט האמריקאי קבע שבנסיבות האלו, שם האתר והטקסט המופיע בו לא העלו כל חשש להטעיה באשר לשימוש בסימן המסחרי ולכן לא מדובר בהפרת סימן מסחר.

נקבע גם ששימוש כזה אינו שימוש חסר תום לב בסימן המסחרי ואינו מקים עילת תביעה הן מכוח דיני סימני המסחר והן מכוח חקיקה מקבילה (דגמת ACPA). הנתבעת לא רכשה מספר שמות מתחם הכוללים סימני מסחר של התובעת, הנתבעת לא הציעה למכור לתובעת את שם המתחם בעלות יקרה וסטנדרטים משפטיים נוספים לשאלת תום הלב פעלו לטובת הנתבעת.

המסקנה המעניינת מהליך זה היא שמי שאינו חושש מהליך משפטי, ועושה שימוש מסחרי מושכל בסימן המסחר של מתחרהו, בהחלט יכול לצאת כשידו על העליונה.

אזהרה שלי: שימוש לב שלא מדובר בתשובה כללית אלא בנסיבות ספציפיות, כאשר הנתבעת קיבלה יעוץ משפטי נכון ומדוייק. אל תעשו כאמור מעלה ללא יעוץ משפטי, שכן תביעת הפרת סימן מסחר היא כואבת ומסוכנת.

מצד שני – סימן מסחרי אינו חזות הכל. פעולה זהירה ונכונה יכולה לאפשר גם שימוש בו, אם נזהרתם ופעלתם כדין. סוף מעשה במחשבה תחילה.

אתרי גיוס המונים אינם אחראים לתרמיות שמבוצעות במסגרתם

אתר גיוס הון המון (crowd sourcing) אינו אחראי לתרמיות שמבוצעות במסגרת גיוסים שנערכים אצלו. זו המסקנה הבסיסית מפסק הדין בעניין GiveForward, Inc. v. Hodges.

קטין (שכונה בפסק הדין – "KDH") נאלץ לעבור ניתוח לב במום מולד ואביו (הגרוש) פתח קמפיין גיוס הון באתר GiveForward לשם ביצוע הניתוח. הקמפיין הצליח וגוייסו 11,000$.

בדיעבד התברר שלא דובים ולא מום – הקטין בריא וכולנו מאחלים לו חיים ארוכים ומוצלחים.

האתר גילה את התרמית באמצעות פניה של האם הגרושה גם היא (וכנראה באמצעות שימוש בכלים נוספים), הסיר את המבצע והחזיר את כל הכספים להמונים שתרמו (עובדה שכנראה היתה בעלת חשיבות פסיכולוגית רבה לתוצאה).

הדבר לא ריצה את האם והיא איימה על האתר בתביעה על הנזקים שגרם לה ובעיקר, על הפרת הפרטיות של בנה הקטין. האתר נטל יוזמה ופנה לבית המשפט האמריקאי בתביעה למתן הצהרה שהוא מוגן על פי הדין.

בית המשפט קיבל את התביעה וקבע שהחוק האמריקאי (חוק ההגינות בתקשורת, CDA, סעיף 230) מגן על בעל הפלטפורמה מפני תוכן משתמשים פסול, והסעיף חל גם על אתרי מימון המון.

האם טענה כי האתר נטל חלק פעיל בתכנים שהיו שקריים. לדוגמא – הוא העמיד לרשות האב "מאמני גיוס" שנתנו לו "טיפים" ואף נהנה רבות מהגיוס (7.9% הלכו לאתר. לפי הסטטיסטיקות באתר גוייסו בו כבר מעל 170,000,000 דולר. סכומים לא מבוטלים…).

בית המשפט בחן את העובדות הרלוונטיות ולטעמי חשוב שאתרי גיוס המונים (ודומיהם) ילמדו את הקביעות, יפנימו אותן ויאמצו אותן בדרך פעילותם על מנת להקטין את הסיכון של תביעה בשל גיוסים שקריים.

בית המשפט קבע עובדתית ש –

  • לא היתה התערבות ישירה של האתר בתכנים השקריים;
  • לא היה ייעוץ שהיה מודע או תרם לתכנים השקריים;
  • הייעוץ התבסס על תהליכי גיוס ועליהם בלבד, ולא על התכנים;
  • עצם קבלת אחוזים מהגיוס, כשהיא לבדה, לא די בה להטיל אחריות על האתר.

אימוץ מאפיינים אלו יסייע, גם לאתרים ישראליים לאור פיתוח דוקטרינת ההפרה התורמת בישראל, להתרחק מהסיכון של חיוב באחריות בשל תקלה שהמשתמשים והמגייסים גרמו לה (ולא רק אתרי גיוס הון המון אלא גם אתרי פלטפורמה אחרים).

בהערת אגב, שימו לב – לא מדובר במקרה הרגיל של תביעה כנגד אתר גיוס הון המונים. ראשית, התובע לא היה תורם שרומה אלא אם שהתבססה על עילות של הפרת הפרטיות ביחס לקטין. כמו כן האתר, החזיר את כל הכספים לתורמים, ויתכן שהתוצאה היתה אחרת אילו הכספים נמשכו לפני שהתגלתה התרמית.

היחס לדואר זבל (ספאם) בבתי המשפט האמריקאיים

במאמר זה נבקש להזכיר פסיקה אמריקאית בנושא דואר זבל ספאם – וללמוד, האם בכל מקרה מנסים בתי המשפט למנוע משלוח ספאם או שמא נמצא גם גישה שמנסה לאזן בין האינטרסים של בעל העסק שולח הספאם לבין מקבליו.
 
 
בפסק הדין הראשון, Wagner v. Spire Vision, דן בית המשפט בחוק למניעת ספאם במדינת קליפורניה. כאן נקבע שכדי להוכיח הטעיה או מידע שגוי במידע שנמסר בדואר הזבל, צריך מקבל הספאם להוכיח הטעיה "מהותית".
כשבדבר הספאם יש קישור לאתר המפרסם, קישור להסרה וכתובת הדוא"ל של השולח – די בכך כדי לקבוע שבדבר הדואר אין הטעיה. הטענה ששם המתחם היה רשום תחת שם שלא איפשר הגעה לבעלים האמיתיים של המתחם – נדחתה, שכן היו מספיק קישורים שאיפשרו הגעה למשווק שפעל ושיווק באמצעות אותה הודעת דואר זבל. כלומר, די לכלול בהודעת דואר הזבל מספיק פרטים שיאפשרו איתור של השולח, ואין צורך לכלול את פרטיו בשורת הנושא או בשם המתחם אליו מפנה הודעת הזבל.
בבחינת היות שורת הנושא (subject line) מטעה, יש שתי גישות. האחת, בוחנת את נושא דואר זבל בנפרד מתוכן הדוא"ל, בעוד השהניה מקבלת כי בגוף הודעת הספאם יש השלמה והסבר כך שהכותרת אינה מטעה. חלק מהודעות הספאם במקרה זה מטעות לפי שתי הגישות, שכן הובטחה מתנה חינם, ולא ניתנה כל אפשרות סבירה לקבלה גם בתוכן הודעת הפרסום המסחרית.
 
בפסק דין אחר (Walton v. Network Solutions) דן בית המשפט בחוק למניעת ספאם ממדינת מרילנד. כאן נקבע שכאשר הודעת הפרסום כוללת שורת נושא שמציעה מוצרים אחרים שאינם נכללים ב"לב" עסקיו של השולח ולכן גם אינם במייל עצמו – זו הפרה של החוק לאיסור ספאם במרילנד.
 
שורה תחתונה – מסתבר שבתי המשפט האמריקאים אינם קיצוניים, וכל עוד שולח הספאם פעל בצורה סבירה – אם כי לא מושלמת – בהחלט הם מאפשרים לעיתים אוזן קשבת גם לשולחי ספאם.

הפרת סימן מסחרי במוצר שאינו קיים

זוכרים את האביר האפל? באטמן? חשבתם שראיתם את כל תביעות הפרת סימן מסחר שקשורות בו בו? תחשבו שוב.
בסרט הוצגה תוכנה שמאפשרת "זכות להשכח" כך שהאזרחים יכולים היו היה למחוק כל איזכור מהעבר הפלילי שלהם מכל מאגרי המידע שעל כדור הארץ. התוכנה נקראת שם "Clean Slate" – דף חלק.
אשת החתול עשתה שימוש בתוכנה הזו כדי לברוח מעברה האפל, כך בסרט.
 

שימוש בסימן מסחר כמתאר מוצר שאינו קיים אינו מהווה הפרת סימן מסחרי

 
התובעת, חברת פורטרס גראנד, משווקת תוכנה באותו שם ממש שעיקרה – הבטחת חזרה לקונפיגורציה המקורית של מחשבים עם גישה ציבורית. התובעת אפילו רשמה סימן מסחר על שם התוכנה שלה.
השימוש בשם סימן מסחר רשום שלה בסרט הקפיץ אותה וגרם לה לחשוש שמשתמשים יקשרו בין התוכנה שלה לבין התוכנה הבעייתית בסרט של האחים ורנר.
 
אלא, כמובן, שהסרט אמנם משתמש בשם הזה, אבל למעשה לא ביחס לתוכנה אמיתית. כלומר, אסביר שוב: השימוש שנעשה בסרט בסימן המסחרי מתייחס לתוכנה דמיונית שאינה קיימת. אף אחד אינו יכול לטעות ולקשור את התוכנה הדמיונית עם התוכנה של בעלת סימן המסחר כי פשוט אין תוכנה דמיונית שכזו שאפשר להתבלבל ביחס אליה!
 
קל וחומר כשהשם בו מדובר ("לוח חלק") הוא שם נפוץ להתחלה מחדש והתובעת אינה בעלת הסימן המסחרי היחיד תחת השם הזה.
יכול להיות שבעלי סימני מסחר כאלו בתחומים אחרים גם יכולים לתבוע את ורנר? הרי ורנר לא השתמשה בשם ביחס לתוכנה (שאינה קיימת) אלא ביחס לסרט קולנוע. האם הגדר המתייחס לתוכנה חל על שימוש בסרט קולנוע ביחס לתוכנה שאינה קיימת?
בסרט למעשה נבחר השם הכי "מתאר" של התוכנה הפיקטיבית – תוכנה שמוחקת כל אזכור לעבר פלילי נקראת "דף חלק"; כמעט לא יכול להיות שם יותר מתאר מכך…
 
התובעת התבססה על כל שיש לה סימן מסחר רשום, שמישהו השתמש בו ושנצמח לו רווח כלשהו כתוצאה מהשימוש. אבל רווח כתוצאה מהשימוש אינו חלק מעילת הפרת סימני מסחר. הטעית הציבור להתבלבל בין שני מוצרים היא חלק מהעילה, ובית המשפט שאל – האם עילה זו של הפרת סימן מסחר בכלל התקיימה?
התובעת טענה למשל שהיתה לה ירידה במכירות, ובהכרח ירידה כזו נבעה מהבלבול והחשש לטעות אצל קהל הצרכנים.
בית המשפט לא קיבל את הטענה וסבר שיתכן שהירידה במכירות שמסונכרנת למוטעד יציאת הסרט אולי נבעה כתוצאה מכך שפתאום חיפושים תחת אותו שם בגוגל הובילו לסרט והתוכנה עצמה ירדה במיקום בתוצאות החיפוש – תוצאה שהיא אולי מצערת אך אינה מהווה הפרת סימן מסחרי.
 
בית המשפט קובע, וזו קביעה חשובה –

"I think the fatal flaw in Fortres Grand's case has to do with correctly identifying the exact product that Warner Bros. has introduced to the market — a film, not a piece of software."
 
על בסיס הכרעה זו, התיק נמחק על הסף והנה לנו עוד דוגמא לנסיון, לא מוצלח, לרתום את דיני סימני המסחר לטובת בעל סימן מסחר רשום מבלי שהדין יעמוד לזכותו.
 
אמנם בעלת סימן המסחר ערערה, אבל גם בית המשפט של הערעור סבור שדינה להדחות מכיוון ש-

"… [Warner Bros.] does not sell any movie merchandise similar to Fortres Grand's software which also bears the allegedly infringing mark. "
והערעור נדחה.
נדמה לי שהגשת תביעת הפרת סימן מסחרי על שימוש בסימן כמתאר מוצר שאינו קיים הוא צעד חדש שעוד לא ראינו כאלו.

מתי שימוש הוא שימוש הוגן?

לפני כשנה ניתן פסק דין אמריקאי מעניין בשאלת היקף הגנת שימוש הוגן בתחום דיני זכויות יוצרים (ההחלטה למי שמעוניין, בקישורPDF). כאן אסקור אותו בקצרה כדי שנוכל כולנו ללמוד ממנו ומי שרוצה לקרוא עוד על זכויות יוצרים באתר שלי מוזמן להכנס ללינק.
 
פרינס (לא "ה" פרינס. סתם פרינס. ריצ'רד) עשה שימוש בצילומים של קאריו (צלם) וזה תבע אותו. בבית המשפט נקבע שהשימוש ביצירות היה שימוש הוגן ולא הפרת זכות יוצרים. אבל הסיפור אינו כה פשוט. תקשיבו.
 
קאריו הפיק ספרון צילומים בג'מייקה בו כלל צילומים ייחודים של ראסטאפארים ג'מייקנים.
פרינס קרע מהספר צילומים, עיוות אותם וחיבר אותם ללוח עץ למעין קולאז' של תמונות קרועות ומבולגנות. כשקאריו עמד בקשר עם מוזיאון מסויים להציג שם, נתקלה אוצרת המוזיאון בעבודה של פרינס, חשבה שמדובר בשיתוף פעולה והחליטה נגד עבודה עם הצלם המקורי. כשקאריו איתר את ההפרה, הוא תבע בטענת הפרת זכות היוצרים שלו. הנתבעים (פרינס והגלריה בה הציג) טענו לשימוש הוגן, שימוש טרנספורמטיבי (כלומר, שימוש שמשנה עד כדי כך את אופי היצירה כך שמדובר ביצירה חדשה ולא בהפרת זכות יוצרים).
 
חוק זכות יוצרים הישראלי אימץ בהגנת השימוש ההוגן את ארבעת המבחנים האמריקאים שנדונו בפסק דין זה. בית המשפט שלמטה קבע "כלל אצבע" לפיו שימוש הוגן הוא כזה ש"מגיב על, מתייחס ל- או מבקר את" היצירה המקורית, ועל כך הוגש הערעור. הערעור, יש לציין, התקבל. היקף השימוש ההוגן אינו כה מצומצם.
מטרת החוק זכות היוצרים, כך נקבע, היא לעודד את הפעילות היצירתית באמנות, ואינו מהווה משטר של "שלטון בלעדי" ביצירה. הגנת השימוש ההוגן עוזרת לקדם מטרות שכאלו.
 
גם בארה"ב השימוש ההוגן כהגנה בפני טענת הפרת זכות יוצרים תלוי בהיות היצירה מה"מפרה" כזו שעושה שימוש ביצירה המקורית למטרות ביקורת, הבעת עמדה, דיווח חדשותי, לימוד וכדומה. שם גם נקבעו ארבעת המבחנים שאומצו (כמעט אחד לאחד) בישראל בשלב מאוחר יותר, כמבחן לשאלה – האם הפרת זכות היוצרים מוגנת כשימוש הוגן, או לא?
 
בערעור נקבע שאין צורך שהיצירה החדשה תתייחס ליצירה המקורית או תבקר אותה. בערעור עוד נקבע שהסטנדרט הנכון הוא שהיצירה החדשה תשנה את היצירה המקורית באמצעות דרך ביטוי, משמעות או מטרה חדשים. היצירה במקרה הזה נחשבה ככזו. כך לדוגמא, בעוד שהיצירה המקורית היתה "רגועה ומורכבת", היצירה החדשה היתה "גסה ותוקפנית". השילוב של כמה צילומים יחדיו בצורה כזו, היה מספיק חריג ושונה מהיצירה המקורית לצורך שאלת אופי השימוש.
בית המשפט שלערעור פשוט הביט על שתי היצירות האחת לצד השניה, והגיע למסקנה שאופן הביטוי שלהן שונה מספיק כדי שהן תחשבנה יצירות עצמאיות, והיצירה החדשה אינה מפרה זכות יוצרים שכן יש בה "אופי טרנספורמטיבי" מהותי.
נפסק גם שמכיוון שהיצירה החדשה היתה כה טרנספורמטיבית, כך שהחשש לפגיעה בשוק של היצירה המקורית לא היה רלוונטי. היצירות לא היו חלק מאותו "שוק". לכן גם השימוש המפר של פרינס לא פגע בשוק המשני של היצירה. כאן, כך נפסק, הנסיגה של המוזיאון מהתערוכה נבעה מהחשש – השגוי – של האוצרת שבין קאריו לפרינס היה שיתוף פעולה ולא מהפגיעה של היצירה המפרה ביצירה המקורית.
אמנם, בית המשפט גם מצא שהשימוש שנעשה בחלק מהיצירות המוגנות לא היה טרנספורמטיבי מספיק, וביחס אליהן נקבע שהנתבע הפר זכות יוצרים ביצירות, אולם דווקא הקביעה המתייחסת למרבית ההפרות היא מעניינת וחשובה להבנה – שימוש שיש בו כדי ליצור יצירה חדשה, עם אמירה חדשה, שאינו פוגע בשוק המשני של היצירה המקורית – אינו מהווה הפרת זכות יוצרים.
 
ומכאן המסקנה – לעיתים, גם שימוש ביצירה יכול להוות שימוש הוגן ולא הפרת זכות יוצרים; זאת, אם השימוש הוא שונה מספיק מהיצירה המקורית.
אכן, ישנם עוד תנאים, ולא ברור מה היה קורה אם בית המשפט היה פוסק שנגרמה פגיעה לשוק המשני של היצירה המקורית, אבל כנקודת התחלה זה הוא פסק דין מרתק.