לא כל "לייק" בפייסבוק הוא לשון הרע

בתקופה האחרונה אנו רואים "מגיפת" תביעות בשל תקלות שביצעו אנשים במדיה חברתית כמו פייסבוק. תביעות לשון הרע והוצאת דיבה, תביעות הפרת זכויות יוצרים וסימני מסחר וכדומה. בתי המשפט מצידם החלו תחילה נוקטים בעמדה ש"מה שהיה הוא שיהיה". הדין החל ייושם על האינטרנט בצורה דווקנית.

אלא, שאט אט מסתמנת בפסיקה עמדה החולקת על כך, וניצניה הופיעו למשל בפרשת ברק נ' רמי מור בבית המשפט העליון. עיקריה אומרים – לא כל "שטות" שארעה באינטרנט צריכה להקים עילת תביעה ולעורר סכסוך משפטי שיבזבז את זמנו של בית המשפט. כולנו אנשים בוגרים, אז בואו נשוחח ביישוב הדעת ונתבע רק מקום בו יש בכך הגיון אנושי. ובשפה משפטית – צריך לחוקק חוקים שמתאימים עצמם לסביבת האינטרנט.

לאחרונה התפרסם פסק דין בפרשת נידיילי נ' שאול בו קבע כבוד השופט עודד מאור (שלום תל-אביב), כי עשיית "לייק" או אפילו שיתוף לפוסט בפייסבוק (גם אם הפוסט עצמו הוא הוצאת דיבה) אינו מהווה לשון הרע.

השופט קבע כי החוק מתייחס במידה רבה להגבלה מסויימת על חופש הביטוי הן של כותב התוכן המקורי, הפוסט, והן של "אמצעי התקשורת" (פייסבוק?). החוק אינו מטיל הגבלה אחרת על מי שמבצע פעולה ביחס לטקסט שהוא לשון הרע. בשל חשיבותו של עקרון חופש הביטוי, אין להוסיף לחוק הגבלה שלדעת בית המשפט אינה מצוייה בו.

כך למשל יצירת שיתוף לתמונה של המקומון מושלך לפח ועשיית לייק לתמונות בוטות אחרות ביחס אליו, אינה מהווה פעולה שהיא לשון הרע (וזאת למרות שהפרסום המקורי אכן היווה לשון הרע).

מבלי להכנס למשמעות המשפטית של ההחלטה, החלק שמשך בה את תשומת ליבי היה ההכרה ביתרונות המשמעותיים של רשת האינטרנט והסביבה הייחודית המתקיימת בה, מחד, מול קריאה ברורה למחוקק להתאים עצמו לסביבה המודרנית החדשה בה אנו מצויים מאידך). סף הרגישות של החברה אמנם עולה, אבל גם קולות צורמים באינטרנט מתפוגגים במהירות, לתשומת הלב המוקדשת להם היא מינימלית ומינורית.

במצב כזה, החוק כלשונו כפי שנוסח ב-1965 אינו תואם לחלוטין לעולם המודרני, כך סבור השופט.

לפי קביעתו, מי שאינו הכותב המקורי אלא לחץ על לייק או ביצע שיתוף, אינו מקיים את שני היסודות הנדרשים בחוק: הבעת לשון הרע, ופרסומה והבאתה לידיעתם של אחרים.

"לייק" אינו אלא הבעת תמיכה והזדהות; הבעת רגש והכרה, הנעשית פעמים רבות בצורה ספונטנית ובלי מחשבה מרובה. מעין אמירה כללית על הפרסום ולא ירידה לפרטיו. לכן, לדעת בית המשפט, אמנם רכיב הפרסום מבוצע באמצעות אותו "שייר" או "לייק", אך נעדר מהם הרכיב של ביטוי לשון הרע עצמו. זאת, סבור השופט, מקבל משנה תוקף לאורך מידת החשיפה המינורית הן לפעולת הלייק והן לפוסט שנלווה לה.

הפתרון שמציע בית המשפט למי שנפגע בלשון הרע, מתמקד במאבק במפרסם הראשון, ולא בתומכיו המצטרפים לאחר מכן.

בג"צ – לא ניתן למנוע אינדוקס פסקי דין במנועי חיפוש

לפני זמן קצר קבע בג"צ (בג"צ 5870/14) בעתירתה של חברת חשבים (מפעילת "תקדין") שהנהלת בתי המשפט אינה רשאית למנוע מגופים מסחריים לארכב את מאגר פסקי הדין לאינטרנט ולאפשר למנועי החיפוש לאנדקס אותם. החלטה החשובה ביותר לשאלות של פרסום פסקי דין ופרטיות זהות המתדיינים באינטרנט.

הנהלת בתי המשפט ניסתה לפתור את המצב בו פסקי הדין הכוללים מיד פרטי ואישי חשופים לעיני כל בחיפוש פשוט באינטרנט. לכן, חייבה הנהלת בתי המשפט את חברת חשבים לחתום על מסמך שבין היתר קבע כי מתן גישה למנועי חיפוש (כמו גוגל) למאגר פסקי הדין עלול להוות פגיעה בפרטיות או פרסום שלא כדין ולכן חשבים מתחייבת לנקוט באמצעים הנדרשים למנוע אינדוקס של פסקי הדין במנועי החיפוש.

המשנה לנשיאה רובינשטיין עמד על הבעיה העקרונית לפיה לעיתים עצם פרסום פסק דין באינטרנט עלול לגרום אי צדק לבעלי הדין (והפנה לפרשת פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב ולספרות רבה בנושא), ציין את נקודות החיכוך בין המשפט הרודף אחר הטכנולוגיה במידה רבה של אי הצלחה ואזכר באמרת אגב את הזכות להשכח בראי המשפט המשווה.

המשנה לנשיא קובע תחילה כי אמנם אין חובה לפרסם את פסקי הדין באינטרנט כשהם נגישים לחיפוש, אולם בלא הסמכה מפורשת הרי שהנהלת בתי המשפט אינה רשאית למנוע זאת. לכאורה די היה בהחלטה זו כדי לסיים את ההליך, אולם ההחלטה מפורטת רבות ולכן חשוב ללמוד אותה ולכן אסיים.

בהערת אגב עלתה השאלה (שלא הוכרעה) – האם מאגר פסקי הדין אצל הנהלת בתי המשפט מהווה "מאגר מידע" כהגדרתו בחוק?

הרי אם כך הדבר, מוטלים על הנהלת בתי המשפט התחייבויות רבות, כמו גם שהיא לא רשמה את המאגר. אם כך הדבר, מה היא מטרתו של המאגר והאם אנדוקס מהווה חריגה מאותה מטרה?

בית המשפט בוחן את סוגית הפרטיות בנסיבות האינטרנט, מציין כי הזכות לפרטיות נשחקת ומתמוססת באינטרנט, אך מדגיש שהעקרון הבסיסי שבלב הגנת הפרטיות נותר בעינו: הערכיות של הפרטיות לא נס ליחה.

בית המשפט מוסיף ומחזק את ההכרה בעקרון ה"שקיפות" שפומביות הדיון הוא רכיב ממנו. לפיו, המידע הציבורי הוא קניינו של הציבור. לכן, אין חשיבות לשאלה מדוע המידע נחוץ לציבור; די בכך שהוא נחוץ לו. קל וחומר כשחשיפת מאגרי מידע ממשלתיים יש בהם להפיק תועלת ציבורית לציבור (למשל מיזמי "תב"ע פתוחה", "עיתונות פתוחה" ואחרים, המנגישים את המידע הציבורי והופכים אותו ל"חפיש", בלשון בית המשפט).

לאחר מכן מאזן בית המשפט בין עקרון פומביות הדיון לעקרון הפרטיות לפי שלושה מבחנים שעיקרם "מידתיות" ומגיע למסקנה שמדובר באמצעי לא יעיל יחסית, פוגעני ויש טובים ממנו. לכן קובע בית המשפט כי אין לאשרו.

ניתן היה לסיים מאמר זה כאן. אבל במהלך קריאתו עלתה סוגיה שרציתי להעלות שנית בפניכם.

אחד מנימוקי בית המשפט היה כי ניתן לבצע חיפוש באמצעות שם הצדדים במאגר המידע המשפטי, ולכן אין סיבה למנוע זאת ממנועי החיפוש כמו גוגל. אלא שכאן לטעמי לא דייק בית המשפט מספיק ולא ניצל את ההזדמנות שנפלה בידיו לקבוע אבחנה חשובה שהפעילים באינטרנט נחשפים אליה מדי שעה בשעה.

גוגל, פייסבוק ומספר מצומצם של גופי ענק נוספים, יצרו מצב בו האפקט הכמותי של התוכן הנאגר בהם (בשל גודלם ונגישותם) גורם לפגיעה איכותית בנו, הציבור. כלומר, הכמות במקומות מסויימים כמו גוגל הופכת לאיכות.

ואסביר – גם בעבר יכול היה כל אדם לחפש בפסקי הדין המודפסים (בחוברות הפד"י) פסיקה הממויינת לפי שמות הצדדים. אכן חיפוש מסורבל ולא נוח אבל אפשרי.

המעבר לדיגיטציה, אינדוקס ואחזור פסקי דין באמצעות מנוע החיפוש גוגל, הפך את פסקי הדין לנפוצים על כל מחשב, לנגישים בקלות ולחשופים באופן שהכמות הופכת לאיכות. חיפוש שנעשה למשל באתר "תקדין" (אתר משפטי בו עושים שימוש בעיקר עורכי דין ואשר מחייב תשלום עבור שירותיו) שונה תכלית השינוי מהחיפוש הקל, הפשוט והחינמי בגוגל שנמצא בידי הציבור כולו.

הנגישות וההיקף של תוצאות החיפוש בגוגל יוצרות מצב עובדתי חדש, ואיני בטוח שהתעלמות בית המשפט מהבדל משמעותי זה הינה הצעד הנכון.

הייתי רוצה להציע מעל אתר זה לנהל דיון ציבורי מסודר בשאלה האם מעמדם של גופי-על, דוגמת גוגל ופייסבוק ואחרים – אינו מצריך שינוי מחשבה חקיקתי או פסיקתי, והתייחסות אליהם ככאלו הכפופים להסדרה יותר אינטנסיבית מצד המנגנון החוקי.

בית המשפט מתמודד עם דואר זבל, ספאם וספאמרים

והפעם – תביעה ייצוגית כנגד שולחי דואר זבל וספאם, עם דגש על בעל החברה, הספאמר, המפרסמת באופן אישי. (בפוסט זה אתייחס לשולח דואר זבל כ"ספאמר" לא בצורה מזלזלת חס וחלילה אלא לשם נוחות הכתיבה בלבד. כמובן שהכרעתו של בית המשפט בעניין זה בהמשך הדרך היא המכרעת, ולא האמור כאן).

עו"ד עמית זילברג, אחד מהאזרחים הפעילים מטעם עצמו באכיפת החוק שאוסר משלוח ספאם – חוק התקשורת (בזק ושידורים) – הגיש תביעה ייצוגית כנגד ספאמר, שולח דואר זבל – חברת אור הקסם בע"מ. בית המשפט המחוזי בחיפה אישר את התובענה כייצוגית. הנתבע השני, יחד עם חברת אור הקסם היה מר גדי ליסר, בעל המניות בחברת אור הקסם.

כנגד החלטה זו הוגשה לעליון בקשת רשות לערער.

הבקשה נדחתה לפני כחודש וחשבתי שיהיה חשוב להציגה בפניכם. הערעור התמקד בטענה כי בעל השליטה והמנהל של חברת הפרסום, הספאמרית, לא נחשב כ"מפרסם" על-פי הוראות חוק התקשורת וזאת על פי הוראות חוק תובענות ייצוגיות.

עוד טענה שעלתה היתה כי חוק הספאם קובע כסעד פיצויים ללא הוכחת נזק, בעוד שאלו אינם נכללים בחוק תובענות ייצוגיות ועל כן אין לאשר את התביעה הייצוגית.

כבוד הנשיא גרוניס קבע, כי בשלב זה לא ניתן לקבוע שבעל החברה אינו נחשב כ"מפרסם" בלשון חוק הספאם, ועל כן בהחלט יתכן שהתביעה הייצוגית תאושר גם כנגדו. גם אם לא, לא יהיה בכך כדי לדחות את התביעה כנגד שולחת הספאם, החברה בבעלותו, ולכן בשלב זה אין להעתר לערעור.

עוד מציין כבוד הנשיא שהתביעה התמקדה בנזק שאינו ממוני, ולא בפיצויים ללא הוכחת נזק, ולכן הליך התובענה הייצוגית ימשך.

השורה התחתונה היא שאנו מתחילים לראות יותר ויותר פסיקות בבית המשפט העליון שאינן מוותרות לספאמרים, אלא דורשות מספאמרים לעמוד בדרישות החוק ולא להסתתר אחרי גופים משפטיים כמחסום בפני אחריות.

ראו רע"א 6938/14 אור הקסם בע"מ ואח' נ' עמית זילברג ואח'

הסכם אחסון אתרים (הוסטינג), למה זה טוב?

הסכם אחסון אתרים - הוסטינג
 
מדי פעם אני מקבל פניות של חברות הוסטינג (אחסון אתרי אינטרנט) שמבקשות ממני "דוגמא להסכם אחסון אתר אינטרנט". אני מסרב והם מוצאים דוגמא כזו באינטרנט.
ביני לבין עצמי אני מתפלא – מה, הם לא מבינים עד כמה הם חושפים את עצמם בהסכם "דוגמא" כזה? איך הם לא רואים שה"הסכם דוגמא" הזה לא יחול עליהם כשתהיה צרה, לא יתאים לאופן שבו חברת האחסון פועלת ולא יגן עליה? רק אני מבין שצריך להתאים את ההסכם לחברת האחסון ולדרך פעולתה?
מסתבר שכן. רק אני מבין את זה. אני ובתי המשפט…
 
פסק דין שניתן ממש לאחרונה בבית המשפט המחוזי במחוז מרכז מדגים ביחס לשני נושאים  עד כמה הסכם אחסון אתרים נכון ומותאם לפעילות חברת האחסון הוא קריטי על מנת שניתן יהיה להתמודד עם טענות של לקוחות זועמים ועם תביעות שיגרמו נזק לחברת האחסון.
 
שני הנושאים היו:
  1. ביטול שירות האחסון לאתר של חברה שמאחרת באופן תמידי בביצוע התשלומים.
  2. קביעת פיצויים מוסכמים בגובה דמי האחסון עד לסוף תקופת האחסון גם אם ההסכם בוטל טרם לכך.
 
במאמר זה איני מתכוון לבקר את נוסח הסכם חברת האחסון, וגם איני מתכוון לומר שתניות כאלו נמצאות תמיד בכל הסכם (גם לא בכל ההסכמים שלי).
עם זאת, אין ספק שאם חברת האחסון היתה מפעילה מחשבה משפטית מסודרת יותר על ההסכם עם עורך הדין שלה, בוודאי היו מגיעים לנוסח של הסכם אחסון אתרים שהיה מגן עליה בצורה טובה יותר.
 
העובדות: חברת אחסון נתנה שירותי אחסון אתרים (יחד עם הסכם SLA מקביל) לחברה זרה שמקום מושבה בחו"ל. החברה הזרה איחרה מפעם לפעם בביצוע התשלומים עד שלחברת האחסון הישראלית "נשבר" והיא דרשה גם ערבויות לביצוע התשלומים "או ש…" (היא תנתק את הגישה לאתר האינטרנט של הלקוח). עובדתית נקבע, שבאותו שלב לא היה חוב פתוח, אלא רק תחושה ש"אין על מי לסמוך" אצל הלקוח.
מוכר לכם? הרי כל אחד מאיתנו עבר לפחות לקוח אחד כזה.
הערבויות לא ניתנו וחברת האחסון סיימה את ההסכם והלקוח תבע על הפרת הסכם.
 

האם מותר לבטל חוזה לאחסון אתר אינטרנט בשל אי הפקדת ערבויות?

קשה למצוא הסכם אחסון אתרי אינטרנט שכולל דרישה של ערבויות לביצוע התשלום.
מצד שני, אפשר היה לפתור עניין זה בקלות ובדרך אחרת אילו היתה מופעלת מחשבה לנושא.
ניסוח נכון של עילות סיום ההסכם, היה מאמץ סעיף שקובע שאיחורים חוזרים ונשנים בתשלום, כשלעצמם, הם הפרת הסכם שמאפשרת את ביטולו. בהסכמים רבים שנוסחו על ידי עורך דין מומחה, תמצאו סעיף שמבהיר שאיחור חוזר ונשנה בתשלומים מאפשר ביטול הסכם על ידי חברת האחסון (בניסוחים שונים). סעיף כזה היה מגן בצורה מלאה יותר על חברת האחסון, ומאפשר לה לבטל את ההסכם כדין.
 

האם מותר לקבוע פיצוי השווה לסכום התמורה עד תום התקופה?

חברת האחסון טענה שגובה התמורה החוזית נקבע כפי שנקבע מכיוון שהלקוחה התחייבה לרכישת השירותים לתקופה מוארכת. אני מניח שרובכם מכירים את המצב הזה.
בית המשפט בדק וקבע, שפיצויים מוסכמים חוזיים חד צדדיים שיפסקו לטובת חברת האחסון גם אם ההסכם בוטל באשמתה, הם תמריץ לחברה להפר את ההסכם, ולכן ניסוח סעיף חדד צדדי שכזה הוא פסול ולא יאכף.
כלומר, גם אם זה אינטרס לגיטימי של חברת האחסון, הסעיף היה צריך לדייק ולקבוע שהוא יחול רק במקרה בו הלקוח היה זה שהפר את ההסכם, ולא בכל מקרה.
 

סיכום: ניסוח חוזה אחסון אתר אינטרנט

איני מתכוון לומר שאם נערוך הסכם לא תווצרנה בעיות ותקלות. תקלות תמיד אפשריות וגם הסכם טוב אינו יכול לצפות את כל הצפוי בעתיד. ולמרות זאת, אילו היה ההסכם מנוסח בצורה יותר מדוייקת, חברת אחסון האתרים היתה מוגנת בצורה יותר טובה.
זו המסקנה שעלינו להסיק מפסק הדין – לחשוב על ניסוח ההסכם היטב ועל המצבים שחברת אחסון האתרים רוצה להתגונן בפניהם.
ועצה שלי: אל תניחו שעורכי דין יודעים את הכל.
זה הוא תפקידכם שלכם, מנהלי חברות האחסון, להפנות את עורכי הדין שלכם לבעיות שאתם מכירים בעסק. רק עורך דין שקיבל הנחיות נכונות מצד הלקוח, יוכל לייצר עבורכם הסכם מתאים שיענה על הבעיות האמיתיות שלכם.

הפיצוי בתביעות ספאם ותביעות דואר זבל גדל – מגמה חדשה

 

בית המשפט העליון מכתיב מגמה של הגדלת הפיצוי על תביעות ספאם ודואר זבל

 
החוק קבע פיצוי על כל הודעת ספאם או דואר זבל בסך של "עד 1,000 ש"ח" לכל הודעה פרסומית מסחרית (הודעה שנקראת בשפתנו ספאם, או דואר זבל).
בעבר, בתי המשפט בתביעות דואר זבל היו פוסקים סכומים על הצד הנמוך. פעמים, 200 ש"ח לכל הודעה; פעמים 500 ובמקרה הטוב – 750 ש"ח.
אלא שלפני זמן קצר שינה בית המשפט העליון את המגמה בפסיקת הפיצוי על תביעות ספאם ודואר זבל, וחשוב שנכיר פסיקה זו.
מעכשיו – הפיצוי בתביעת ספאם יעמוד על 1,000 ש"ח לכל הודעה, אלא אם כן שולח הדואר הפרסומי-מסחרי ישכנע את בית המשפט אחרת.
 
ההלכה שונתה לראשונה בפרשת גלסברג נ' קלאב רמון שם תבע עורך דין זיו גלסברג בעצמו (ויחד עם תובע נוסף שיוצג ע"י עו"ד נדב אפלבאום) את חברת קלאב רמון וחברות נוספות על משלוח הודעות ספאם אסור.
ברשות ערעור (הליך שניתן בדרך כלל במשורה, כערכאה שלישית) קבע בית המשפט העליון מפי כבוד השופט רובינשטיין:
        "… המחוקק רואה בפיצוי לדוגמה הקבוע בסעיף 30א(י) לחוק התקשורת את האמצעי היעיל ביותר להגשמת תכלית הסעיף … הפיצוי לדוגמה נועד איפה לעודד אכיפה פרטית …
בבואם לפסוק פיצוי לדוגמה לפי סעיף 30א(י) לחוק התקשורת [הקרוי בלשון העם "חוק הספאם – י.ל.], על בתי המשפט לראות ברף העליון שהציב המחוקק – 1,000 ש"ח – נקודת מוצא, ממנה ניתן כמובן להפחית, במקרים המתאימים".
 
בפרשת חזני נ' הנגבי (התובע, עו"ד, יצג את עצמו) שניתנה זמן קצר אחרי פסיקת קלאב רמון, חזר כבוד השופט פוגלמן בעליון על חשיבות האכיפה הפרטית בעיני המחוקק וקבע כי הפיצוי שנועד להבטיח את אותן מטרות יחד עם דאגה שהפיצוי בגין תביעות ספאם לא יהיה מעבר לנדרש לצורך השגת מטרות המחוקק. השופט מוסיף ומונה מספרר שיקולים שינחו את בתי המשפט דוגמת: פוגעניות תוכן פרסום דואר הזבל, כמות הספאם שנשלחה לתובע, עלויות ניהול ההליך מול התועלת שתופק ממנו וכדומה.
 
והנה גם הערכאות הנמוכות בימים אלו ביצעו "שינוי כיוון", וההלכה שנפסקה בשני פסקי דין אלו של בית המשפט העליון מכתיבה מחדש את קביעת הפיצוי לתביעת ספאם. בתביעת דואר זבל פרסומי שהוגשה בתביעות קטנות בנצרת למשל (יעקובוביץ’ נ' ביג זול ישראל) קובע הרשם הבכיר אלעד טל פיצוי בסך 1,000 ש"ח לכל הודעת ספאם שנשלחה לתובע (אם כי מצמצם את סך כל הפיצוי בקביעת הגבלה על היקף ההודעות שהוכחו בפניו).
 
שורה תחתונה: הכיוון לפסיקת פיצוי בתביעות ספאם ודואר זבל משתנה. אמנם, בתי המשפט מוזהרים לשקול היטב את כל העובדות הרלוונטיות, אולם בניגוד לעבר, כיום קובע בית המשפט העליון כי נקודת המוצא צריכה להיות פיצוי של 1,000 ש"ח לכל הודעת דואר זבל, אלא אם יש סיבה להפחית את הפיצוי.