שימוש בסימן מסחרי אינו תמיד הפרה

האם מותר לחברה להשתמש בסימן המסחרי של חברה אחרת או שמדובר בהפרת סימן מסחרי?

בית המשפט הפדראלי במישיגן קבע לאחרונה שלא כל שימוש בסימן מסחרי של אחר הוא פסול, גם אם הוא נעשה למטרות מסחריות.

חברת הובלה מסויימת גייסה כוח אדם, והטקסט במודעה שלה אמר (במילים דומות לאלו) –

"פוטרת מחברת קונוויי בעקבות הרכישה שלה? לא נורא. נסגרת דלת אחת ונפתחת דלת אחרת. אנחנו מחפשים כוח אדם. צור קשר".

המודעה הזו פורסמה באתר ששם המתחם שלו הורכב משם החברה והמילה פיטורין (conwaylayoff.com).

Moving Truck

Trademark Truck

בית המשפט האמריקאי קבע שבנסיבות האלו, שם האתר והטקסט המופיע בו לא העלו כל חשש להטעיה באשר לשימוש בסימן המסחרי ולכן לא מדובר בהפרת סימן מסחר.

נקבע גם ששימוש כזה אינו שימוש חסר תום לב בסימן המסחרי ואינו מקים עילת תביעה הן מכוח דיני סימני המסחר והן מכוח חקיקה מקבילה (דגמת ACPA). הנתבעת לא רכשה מספר שמות מתחם הכוללים סימני מסחר של התובעת, הנתבעת לא הציעה למכור לתובעת את שם המתחם בעלות יקרה וסטנדרטים משפטיים נוספים לשאלת תום הלב פעלו לטובת הנתבעת.

המסקנה המעניינת מהליך זה היא שמי שאינו חושש מהליך משפטי, ועושה שימוש מסחרי מושכל בסימן המסחר של מתחרהו, בהחלט יכול לצאת כשידו על העליונה.

אזהרה שלי: שימוש לב שלא מדובר בתשובה כללית אלא בנסיבות ספציפיות, כאשר הנתבעת קיבלה יעוץ משפטי נכון ומדוייק. אל תעשו כאמור מעלה ללא יעוץ משפטי, שכן תביעת הפרת סימן מסחר היא כואבת ומסוכנת.

מצד שני – סימן מסחרי אינו חזות הכל. פעולה זהירה ונכונה יכולה לאפשר גם שימוש בו, אם נזהרתם ופעלתם כדין. סוף מעשה במחשבה תחילה.

הגנת הפרטיות בעולם המסחרי

הגנת הפרטיות לעסקים

הגנת הפרטיות לעסקים

לפני זמן קצר ניתן פסק הדין של כבוד השופט מני מזוז בענין רמט נ' רמי שמיר שעיקר עיסוקו – שאלת הפרטיות בתיבת הדואר האלקטרוני של שותפים לעסקים, שתי חברות.

העובדות בקצרה: רמי שמיר (האיש והחברה) נשכר לספק שירותי ניהול פרוייקט לחברת רמט. רמט העמידה לרשותו – לצורך ביצוע הפרוייקט – חדר במשרדיה ותיבת דואר אלקטרוני על השרת שלה. היחסים עלו על שרטון והתפוצצו בתביעות הדדיות. לתצהיר העדות של רמט צורפו העתקי תקשורת דואר אלקטרוני מהתיבה שעמידה לרשות שמיר. שמיר כמובן ביקש לפסול את הגשתם ולהוציאם מן התיק, שכן מדובר בהפרת פרטיותו.

בשלום נקבע (וגישה זו אושרה עד פסק הדין הנוכחי של העליון) כי העיון בתכתובות דוא"ל פרטיות מהווה הפרת הפרטיות ומפר את חוק הגנת הפרטיות, וזאת למרות טענת רמט שהשרת בה אוחסנה התשדורת היה שלה והוא הועמד לרשות שמיר אך ורק לצורך ביצוע תפקידו עבורה.

בית המשפט העליון בחן את עניין איסקוב הידוע והשתמש בו כסטנדרט התואם לשאלת הפרת הפרטיות גם במקרה זה, של יחסים מסחריים "רגילים" (להבדיל משאלת פרטיותו של עובד במסגרת יחסי עבודה).

הכלל בהלכת איסקוב: מעסיק רשאי לעיין בתכתובת אישית – פרטית של עובד רק בהתקיים נסיבות חריגות של חשש ממשי לביצוע פעולות לא חוקיות או פעולות שיש בהן כדי לפגוע בעסקו של המעביד מצד העובד, ובהסכמתו של העובד לכך, מראש.

אני מבקש גם להזכיר את האבחנה שערך בית המשפט בעניין איסקוב, לפיה חדירה לתכתובת של עובד על שרת חיצוני לשרת החברה הינה אסורה, להבדיל מהמקרה בו אנו עוסקים כאשר השרת והמחשבים היו של המעסיק, כאשר אז מוטלות על המעסיק אותן מגבלות.

הלכה זו אומצה למעשה אל תוך המשפט המסחרי "הרגיל" באופן ששאלת החדירה לפרטיותם של שותפים עסקיים תידון לפי אותם סטנדרטים.

סופו של יום, בית המשפט העליון מרחיב את הנחיות ההגנה על פרטיותם של אנשים ותאגידים מעבר ליחסי עובד-מעביד כפי שהיה עד עתה, ולמעשה מחזק את עקרון הגנת הפרטיות בצורה ניכרת.

לא כל "לייק" בפייסבוק הוא לשון הרע

בתקופה האחרונה אנו רואים "מגיפת" תביעות בשל תקלות שביצעו אנשים במדיה חברתית כמו פייסבוק. תביעות לשון הרע והוצאת דיבה, תביעות הפרת זכויות יוצרים וסימני מסחר וכדומה. בתי המשפט מצידם החלו תחילה נוקטים בעמדה ש"מה שהיה הוא שיהיה". הדין החל ייושם על האינטרנט בצורה דווקנית.

אלא, שאט אט מסתמנת בפסיקה עמדה החולקת על כך, וניצניה הופיעו למשל בפרשת ברק נ' רמי מור בבית המשפט העליון. עיקריה אומרים – לא כל "שטות" שארעה באינטרנט צריכה להקים עילת תביעה ולעורר סכסוך משפטי שיבזבז את זמנו של בית המשפט. כולנו אנשים בוגרים, אז בואו נשוחח ביישוב הדעת ונתבע רק מקום בו יש בכך הגיון אנושי. ובשפה משפטית – צריך לחוקק חוקים שמתאימים עצמם לסביבת האינטרנט.

לאחרונה התפרסם פסק דין בפרשת נידיילי נ' שאול בו קבע כבוד השופט עודד מאור (שלום תל-אביב), כי עשיית "לייק" או אפילו שיתוף לפוסט בפייסבוק (גם אם הפוסט עצמו הוא הוצאת דיבה) אינו מהווה לשון הרע.

השופט קבע כי החוק מתייחס במידה רבה להגבלה מסויימת על חופש הביטוי הן של כותב התוכן המקורי, הפוסט, והן של "אמצעי התקשורת" (פייסבוק?). החוק אינו מטיל הגבלה אחרת על מי שמבצע פעולה ביחס לטקסט שהוא לשון הרע. בשל חשיבותו של עקרון חופש הביטוי, אין להוסיף לחוק הגבלה שלדעת בית המשפט אינה מצוייה בו.

כך למשל יצירת שיתוף לתמונה של המקומון מושלך לפח ועשיית לייק לתמונות בוטות אחרות ביחס אליו, אינה מהווה פעולה שהיא לשון הרע (וזאת למרות שהפרסום המקורי אכן היווה לשון הרע).

מבלי להכנס למשמעות המשפטית של ההחלטה, החלק שמשך בה את תשומת ליבי היה ההכרה ביתרונות המשמעותיים של רשת האינטרנט והסביבה הייחודית המתקיימת בה, מחד, מול קריאה ברורה למחוקק להתאים עצמו לסביבה המודרנית החדשה בה אנו מצויים מאידך). סף הרגישות של החברה אמנם עולה, אבל גם קולות צורמים באינטרנט מתפוגגים במהירות, לתשומת הלב המוקדשת להם היא מינימלית ומינורית.

במצב כזה, החוק כלשונו כפי שנוסח ב-1965 אינו תואם לחלוטין לעולם המודרני, כך סבור השופט.

לפי קביעתו, מי שאינו הכותב המקורי אלא לחץ על לייק או ביצע שיתוף, אינו מקיים את שני היסודות הנדרשים בחוק: הבעת לשון הרע, ופרסומה והבאתה לידיעתם של אחרים.

"לייק" אינו אלא הבעת תמיכה והזדהות; הבעת רגש והכרה, הנעשית פעמים רבות בצורה ספונטנית ובלי מחשבה מרובה. מעין אמירה כללית על הפרסום ולא ירידה לפרטיו. לכן, לדעת בית המשפט, אמנם רכיב הפרסום מבוצע באמצעות אותו "שייר" או "לייק", אך נעדר מהם הרכיב של ביטוי לשון הרע עצמו. זאת, סבור השופט, מקבל משנה תוקף לאורך מידת החשיפה המינורית הן לפעולת הלייק והן לפוסט שנלווה לה.

הפתרון שמציע בית המשפט למי שנפגע בלשון הרע, מתמקד במאבק במפרסם הראשון, ולא בתומכיו המצטרפים לאחר מכן.

לתבוע את פייסבוק וגוגל בישראל

ב-10.6.16 התקבלה החלטה חשובה בהליך ביניים בתביעה נגד פייסבוק (תביעה ייצוגית בפני השופטת אסתר שטמר) שעיקרה שאלת סמכות השיפוט הישראלית בתביעת תאגיד בינלאומי כמו פייסבוק או גוגל (בעברית: האם אפשר לתבוע בישראל את פייסבוק או גוגל?).

המסקנה ממנה ברורה: ניתן לתבוע את גוגל או פייסבוק בישראל, במקרים המתאימים. אפילו אם תנאי השימוש והתקנון שלהם קובעים אחרת.

ההליך: מספר תובעים הגישו תביעה ייצוגית כנגד פייסבוק אירלנד ופייסבוק האמריקאית בטענה להפרת הפרטיות שלהם. הסיבה: הרשת מבצעת מעקב וניטור של הודעות פרטיות של משתמשים.  פייסבוק מיהרה והגישה בקשה למחיקה על הסף בטענה שתנאי השימוש שלה (שאושרו על ידי כל התובעים), קובעים כי הדין שיחול בעת סכסוכים הינו הדין האמריקאי וסמכות השיפוט מוקנית לבית המשפט במחוז בקליפורניה. לכן, לטענתה, סמכות השיפוט בתיק זה מסורה לבית המשפט האמריקאי ולא לבית המשפט הישראלי ויש למחוק את התביעה על הסף.

אלא שבית המשפט הישראלי סירב להסכים. בית המשפט קבע שכאשר מדובר בתאגיד בינלאומי גדול, אשר לו משתמשים ישראלים רבים, העושה עסקים בישראל, האתר שלו בעברית ואין ספק למידת הקשר האינטנסיבי בינו לבין אוכלוסית הצרכנים בישראל – אתר שכזה כופף את עצמו לדיני מדינת ישראל ולסמכות השיפוט שלה, אף אם בתנאי השימוש שלו נאמר אחרת.

כלומר, איזון בין האינטרס של התאגיד לבין האינטרס של הצרכנים ושל מדינת ישראל, מוביל להחלטה שאפילו שפייסבוק קבעה אחרת בתנאי השימוש שלה (שאושרו על ידי המשתמשים), בתי המשפט הישראלים יכולים לקנות סמכות לדון בסכסוכים הפוגעים באזרחיה, הצרכנים, לקוחותיה של פייסבוק.

הנימוק המשפטי לכך היה חוק החוזים האחידים והיותה של תניה שכזו תניה מקפחת.

המסקנה החשובה ביותר שניתן להסיק מפסק הדין (שהיא גם מוסר השכל לבעלי אתרים מסחריים), היא כי אם בחרת לעשות עסקים בהיקף לא מבוטל במדינה מסויימת? דע כי קיים סיכון שאתה כופף עצמך לדיני אותה מדינה.

מפרסם ספאם לא יכול להטיל את האחריות על חברת הדיוור

בפוסט הזה אתייחס לסוגיה ספציפית למפרסם ששוכר שירותי חברת דיוור אלקטרוני או קידום אתרים, לשם קידום העסק שלו, ואראה כיצד חשוב להתגונן על מנת שלא נתבע על משלוח ספאם ונחוייב בפיצוי.
שימו לב שהדבר נכון לכל חברת דיוור אלקטרוני, בין אם באמצעות SMS ובין אם באמצעות מיילים.
 
אדם תבע כמות גדולה של מפרסמים (12 במספר) מהם קיבל ספאם (פרסומת מסחרית שלא הוזמנה), בניגוד ל"חוק הספאם" (חוק התקשורת (בזק ושירותים)). בפוסט הזה לא אתייחס להליך כולו, אלא רק לנקודה אחת שעלתה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.
כאמור, סוגיה זו חשובה לכל חברה או גוף מסחרי ששוכר את שירותיה של חברת דיוור אלקטרוני או כל חברת קידום אתרים אחרת, אשר במסגרת פעולותיה תשלח הודעות פרסומת (בסלולר או באינטרנט) לכתובות מייל או מספרי טלפון שנאגרו אצלה – רשימות דיוור אלקטרוני / דיוור ישיר.

בהליך זה המפרסם טען שלא הוא שלח את ההודעות אלא חברת הדיוור האלקטרוני. המפרסם טוען שהוא שכר את שירותי חברת הדיוור לשם משלוח הפרסומות, וסמך עליה כי מדובר בחברה רצינית וידועה בתחום. הוא סבר, שהחברה תמנע מלשלוח ספאם אסור, ותפעל כקבוע בחוק. לכן, לטענתו, אין לחייב אותו באחריות לספאם שנשלח למשתמשים הרשומים.
 
בית המשפט סירב להתרשם והפנה לסעיף 30א(י)(5) לחוק הספאם הקובע חזקה כי כל מפרסם ששיגר דבר פרסומת שלא לפי חוק זה – דואר זבל – עשה זאת ביודעין אלא אם הוכיח אחרת.
במקרה כזה, קבע בית המשפט, ההסתמכות על "חברה רצינית וידועה" אינה הוכחה למספקת לסתירת חזקת הידיעה על הספאם.
 
ומכאן ההמלצה:
כל מפרסם שמעוניין לשווק את שירותיו או מוצריו בצורה דיגיטאלית כדין (בין אם באינטרנט, בסלולר, ב-SMS, במייל וכדומה), ולא להגיע לבית המשפט ולגלות כי מישהו שלח דואר זבל פסול בשמו ובאחריותו – חייב לפעול בצורה אקטיבית כדי לוודא שחברת הדיוור הישיר לא פועלת בניגוד לחוק ולא שולחת ספאם. הנסיון והשם הטוב שיצא לחברת הדיוור אינו משנה.
 
למשל, אין ספק כי אם היה מוצג בפני בית המשפט הסכם שמגדיר בצורה מסודרת מה אסור לחברת הדיוור לבצע וכן חובתה להתאים את עצמה לחוק הספאם – התוצאה היתה (צריכה להיות) שונה. שימו לב שלא בהכרח די בהכנסת סעיף בחוזה, אם לא תנסו לאכוף אותו אחר כך מול ספק השירות, אבל אין ספק שמצבכם ישתפר לולא היה החוזה מתייחס לכך.
ולכן מומלץ לכם, בעלי עסקים ששוכרים חברות דיוור אלקטרוני לקדם את עסקיכם, אבל לא רוצים להיות חשופים לתביעות, לגשת לעו"ד המתמצא בתחום ולקבל ייעוץ בעת החתימה על הזמנת העבודה מול החברה.

קיבלתי תביעה מגטי אימג'ס. מה לעשות?

לאחרונה ניתן פסק דין בתביעה של גטי אימג'ס (מראות, נציגתה המקומית) בו בית המשפט מנסה לעשות סדר (ומבלגן?) כיצד צריך תובע בתביעת הפרת זכויות יוצרים לבסס את "שרשרת זכויות".
למאמר נרחב יותר שכתבתי על עניין זה של התמודדות מול תביעת הפרת זכויות יוצרים של גטי אימג' או מראות אתם מוזמנים להכנס לקישור.
 
בקצרה, פסק הדין שם דגש על דרכי הוכחת שרשרת זכויות היוצרים וקובע כי ראשית יש להוכיח מי הוא המקור לזכויות היוצרים (בדרך כלל מדובר בצלם, בתביעת הפרה כגון אלו). לאחר מכן על התובע להוכיח את העברת הזכויות מהצלם לחברה, באמצתעות מתן רשיון שימוש ייחודי בתמונה (נדמה שרשיון ייחודי לתבוע אינו מספק עוד). לבסוף על התובע (אם הוא חברה ישראלית) להוכיח את העברת הרשיון הייחודי של החברה הזרה לידיו.
 
בית המשפט גם שם דגש על דרך אישור והגשת המסמכים ומחייב את התובע לעמוד בדרישות הדין ולקבל אישורים קונסולאריים מתאימים למסמכים שנחתמו בחוץ לארץ.
 
בית המשפט גם מחייב את הצגת המסמכים המקוריים עם הצלם – פעולה שבדרך כלל לא מתבצעת בהסכמי פשרה בתיקים כגון אלו.
 
 
 
אסכם ואומר שכוונתי אינה להמליץ לכם להפר זכויות יוצרים. ההיפך הוא הנכון. מן הראוי שכולנו נכבד את זכות היוצרים ולא נפר אותן. אולם, אם הטעות כבר קרתה וגטי אימג' או מראות אימג' או כל חברה אחרת הגישה כנגדכם תביעה על הפרת זכות יוצרים – אין זה אומר שהכל אבוד. תוכלו להתגונן, לעמוד על זכויותיכם והנטל להוכיח את טענותיה יוטל על התובעת.

חשיבות תנאי שימוש ותקנון

פסק דין חדש (אלמוג נ' אינטרלוג'יק) מלמד אותנו עד כמה חשוב לכתוב תנאי שימוש או תקנון (וגם מדיניות פרטיות) שיכסו את התקלות הצפויות מתפעולו של אתר אינטרנט, אבל לא די בכך. אם לא נדאג שהתקנון יאושר בצורה מחייבת ונכונה, תוכנו לא יסייע לנו.

רק מי שיכתוב תנאי שימוש נכונים, שהותאמו ספציפית לאתר האינטרנט שלו ולפעילותו, ואשר יאושרו על ידי הגולשים בצורה מחייבת – יהנה מכך שבית המשפט יכבד את התקנון כהסכם מחיייב, יחיל את תנאיו על הגולשים ויאפשר פתרון סכסוכים בצורה המתאימה לבעל האתר.

בפסק הדין אנו רואים שהתקנון הוצג בצורה נכונה, שהפכה אותו להסכם מחייב ואף כלל התייחסות לחלק מהאפשרויות הצפויות, אך כפי שאראה בהמשך – כשהתקנון שתק ביחס לנושא מסויים בית המשפט לא איפשר לאתר להסתמך עליו לצורך זה.

בהערת אגב אני רוצה להדגיש שהדבר נכון לא רק לגבי תקנון של אתר אינטרנט אלא גם לגבי תקנונים של אפליקציות שונות (בסלולאר, בפייסבוק וסתם באינטרנט).

בפסק הדין דובר באתר שאיפשר למשתמשים לשחק משחקים שונים האחד למול השני, להתערב על תוצאותיהם ולזכות בכסף אמיתי.

התובעת (ובעלה) שיחקו באתר שש-בש מול משתמשים אחרים לאחר שהפקידו בחשבון התובעת כספים. יום אחד גילתה התובעת שחשבונה באתר נסגר ונחסם בשל שימוש אסור בתוכנת עזר. הכספים בחשבון התובעת "הוחרמו" והועברו לשחקנים מולם שיחקה.

התובעת מצידה טענה שבעל האתר היה חייב בהשבה מלאה של הכספים שנותרו בחשבונה.

האתר היה בנוי בצורה חכמה, כך שלא ניתן לעשות שימוש באתר בלא לאשר את תנאי השימוש (כלומר – מי שניסה לדלג, לא להקליק "V" במקום הרלוונטי ולא לאשר את תנאי השימוש לא היה מסוגל לשחק באתר. דרך פעולה זו הובילה את בית המשפט למסקנה החד-משמעית שנחתם הסכם מחייב.

האתר הוסיף וטען למספר הפרות של תנאי השימוש: האחת – החובה להיות החשבון אישי ואינו ניתן להעברה, השניה פתיחתם של מספר חשבונות מקבילים והשלישית – שימוש בתוכנת עזר (הכל בניגוד לתנאים מפורשים שהובהרו בתקנון האתר).

במהלך הדיון אף הסביר האתר את הרציונאל מאחרי תניות אלו (כמו למשל היות החשבון אישי כחלק מיכולת המתחרים האחרים להעריך את מקצועיות השחקן מולו הם מתמודדים).

התובעת אישרה שחתמה על תנאי השימוש אך לא קראה אותם. למרות זאת, טענתה זו נדחתה מכיוון שחזקה על המשתמש שאישר שקרא את התקנון שאכן קרא אותו, במיוחד באתר בו הוא מפקיד כספים, ולא יוכל לטעון אחר כך אחרת.

לגבי הכספים ש"חולטו" עלתה סוגיה מסויימת, שכן התקנון איפשר חילוט "כספי הזכיות" אך שתק ביחס לחילוט "הפקדון" הראשוני. לכן, קבע בית המשפט, שיש להשיב את סך הפקדון לתובעת אולם כל יתר הכספים שבחשבון – חילוטם מותר.

עינינו הרואות – ניסוח נכון של תנאי שימוש, כמו גם הצגתם באופן מחייב, יכול לחסוך בהמשך כאבי ראש לא קטנים לאתרים ואפליקציות שונים.