ציטוט מדברי מפורסמים – האם הפרת זכות יוצרים?

אני כותבת ספר. האם מותר לי לצטט דברים שמפורסמים אמרו ומסבירים את עמדתי או שאני מפרה זכויות יוצרים?

זו שאלה שמופנית אלי כל פעם מחדש, ובהתחשב בדיני זכויות היוצרים, התשובה אינה חד משמעית חוץ מהתשובה הפשוטה – במקרי ספק, נסו בכל דרך להשיג הסכמה של בעל הזכויות, על מנת שלא תסתבכו.

31734525 - inspirational words with an adorable toy poodle enjoying life to the fullest, happily ripping around in the summer.

דברים שלא אתם יצרתם, ושבתחושת הבטן שלכם אתם חושבים "האם עלי לבקש רשות של מישהו אחר כדי לפרסם?", בדרך כלל תשובת האצבע היא "כן"; ככל הנראה עליכם לבקש רשות או שתפרו זכות יוצרים.

גם אם בפועל, לאחר ניהול הליך משפטי, יתברר כי לא הייתם צריכים לבקש רשות, למה לקחת את הסיכון ואת ההוצאה? תמיד טוב לדעת מראש שהכל בסדר.

ישנם כמה שיקולים שיכולים להשפיע על התשובה לשאלה שלמעלה, ואנסה לגעת בחלק לא ממצה שלהם. במקרי ספק – אנא גשו לעורך דין מומחה להתייעץ, על מנת שלא תסתבכו.

בניגוד למה שרבים מכם חושבים, אין כלל אצבע שקובע כי "מותר לקחת פחות מ-10% מהיצירה". מנגד, בהחלט יש חשיבות לאורך היצירה כולה, לאורך הרכיב הניטל מתוכה וליחס ביניהם.

ככל שה"יצירה" (זו ההגדרה של הרכיב המוגן בזכות יוצרים) הינה קצרה יותר, יש סיכוי גדול יותר שהיא לא תהיה מוגנת בזכות יוצרים. מנגד, גם יצירה מאוד קצרה עשוייה להיות מוגנת בזכויות יוצרים אם היא יצירתית או משמעותית מספיק (דוגמת פזמון של שיר או אפילו המשפט "הולה הופה הופה הולה").

אורך היצירה (כמו גם אורך החלק ממנה שמצוטט) הינו אך אחד מהגורמים הרלוונטיים. אפילו סיסמאות קצרות נחשבו בעבר מוגנות ("השמפניה של הטבע" ודומותיה), כך שזהירות חשובה.

מנגד, שימוש בחלק שאינו "עיקר היצירה" עשוי לא להפר זכות יוצרים. עם זאת, "עיקר היצירה" מוגדר בפסיקה כעיקר כמותי או איכותי. משמע, גם אם המדובר בחלק קטן מאוד מן היצירה, הרי אם הוא מזוהה עימה ומזהה אותה, בהחלט יתכן שהעתקתו בלי הסכמת הבעלים מהווה הפרת זכות יוצרים. כלומר, ציטוט גנרי מספר בדרך כלל יהיה "כשר". אולם הביטוי הקצר "צייר לי כבשה" עשוי להחשב כחלק מהותי מהיצירה המקורית, וצריך להזהר בהעתקתו.

מצד שני צריך לשים לב גם שזכויות יוצרים מוגבלות בזמן (כיום הן עומדות על 70 שנה לאחר מות היוצר). כלומר, ציטוט של דבריו של נפוליאון בונפרטה (בהנחה שהם באמת דבריו ולא יצירה של סופר שכתב עליו בעצמו, ויצר את המשפט בעצמו), לא יהיה מוגן בזכות יוצרים. אפילו מר סנט-אכזופרי שנפטר ב-1944 יתכן ויצירתו כבר אינה מוגנת (אם כי לא בדקתי את דיני זכויות היוצרים בצרפת, אז אנא היזהרו).

אלמנט רלוונטי נוסף, הוא המדיה והאופי של היצירה שלכם במסגרתה אתם עושים שימוש בציטוט. אין דינו של בלוג פרטי של סטודנט לפילוסופיה הכותב על דברים שברומו של עולם, כדין אתר האינטרנט של חברה מסחרית שמשתמשת בציטוט על מנת לתמוך במכירת מוצריה.

רכיב חשוב נוסף הוא מידת הפגיעה ב"שוק הפוטנציאלי" של היצירה באמצעות הציטוט שלכם. ככל שהפגיעה ביוצר עשויה להיות חמורה יותר, כך ההעתקה תהיה אסורה. עם זאת, "אני רק עושה לו טובה ומפרסם אותו יותר" אינו תירוץ שמאפשר העתקה. אם זה המצב, פנו אל הבעלים, הסבירו כיצד אתם מסייעים בידיו ודאגו לקבל את הסכמתו.

יש לזכור תמיד שהחוק אינו חד וחלק, אלא למעשה מפורש על ידי כל ערכאה משפטית ושופט בהתאם לנסיבות כל מקרה ויצירה. השופט יבדוק את יצירתיות היצירה, מורכבותה, ההשקעה שהושקעה, השימוש שנעשה בה וכדומה.

ללא קשר לזכות היוצרים, החוק דורש גם מתן "קרדיט", ובפסיקה הישראלית נפסק שללא קרדיט, לא תוכלו להינות מהגנת השימוש ההוגן. כך, בכל מקרה, גם אם הגנת זכות היוצרים פקעה, ובמיוחד אם לאו, מתן קרדיט יהיה מאוד מומלץ.

מעבר לזכות היוצרים, יש גם שאלה של "זכות הפרסום" (שבארץ כרגע הינה יצירת הפסיקה בלבד, ועומדת בנפרד מזכות היוצרים). לדוגמא, האוניברסיטה העברית מחזיקה בזכות הפרסום ביחס לאלברט איינשטיין המנוח, והיא עומדת על זכויותיה בשימוש בשמו וביצירותיו. שימוש בביטוי הקשור באופן ישיר לידוען כזה או אחר, עלול להוות הפרה של זכות הפרסום שלו.

אחרון, מנסיוני חשוב לי להדגיש, שתיעוד בכתב (ואפילו בדוא"ל) של ההסכמה והיקפה הינו קריטי. אם לא תתעדו כנדרש את ההסכמה, יקשה עליכם להוכיח אותה ויווצר מצב כאילו לא קיבלתם הסכמה.

קרדיט לתמונה.

הגנת הפרטיות בעולם המסחרי

הגנת הפרטיות לעסקים

הגנת הפרטיות לעסקים

לפני זמן קצר ניתן פסק הדין של כבוד השופט מני מזוז בענין רמט נ' רמי שמיר שעיקר עיסוקו – שאלת הפרטיות בתיבת הדואר האלקטרוני של שותפים לעסקים, שתי חברות.

העובדות בקצרה: רמי שמיר (האיש והחברה) נשכר לספק שירותי ניהול פרוייקט לחברת רמט. רמט העמידה לרשותו – לצורך ביצוע הפרוייקט – חדר במשרדיה ותיבת דואר אלקטרוני על השרת שלה. היחסים עלו על שרטון והתפוצצו בתביעות הדדיות. לתצהיר העדות של רמט צורפו העתקי תקשורת דואר אלקטרוני מהתיבה שעמידה לרשות שמיר. שמיר כמובן ביקש לפסול את הגשתם ולהוציאם מן התיק, שכן מדובר בהפרת פרטיותו.

בשלום נקבע (וגישה זו אושרה עד פסק הדין הנוכחי של העליון) כי העיון בתכתובות דוא"ל פרטיות מהווה הפרת הפרטיות ומפר את חוק הגנת הפרטיות, וזאת למרות טענת רמט שהשרת בה אוחסנה התשדורת היה שלה והוא הועמד לרשות שמיר אך ורק לצורך ביצוע תפקידו עבורה.

בית המשפט העליון בחן את עניין איסקוב הידוע והשתמש בו כסטנדרט התואם לשאלת הפרת הפרטיות גם במקרה זה, של יחסים מסחריים "רגילים" (להבדיל משאלת פרטיותו של עובד במסגרת יחסי עבודה).

הכלל בהלכת איסקוב: מעסיק רשאי לעיין בתכתובת אישית – פרטית של עובד רק בהתקיים נסיבות חריגות של חשש ממשי לביצוע פעולות לא חוקיות או פעולות שיש בהן כדי לפגוע בעסקו של המעביד מצד העובד, ובהסכמתו של העובד לכך, מראש.

אני מבקש גם להזכיר את האבחנה שערך בית המשפט בעניין איסקוב, לפיה חדירה לתכתובת של עובד על שרת חיצוני לשרת החברה הינה אסורה, להבדיל מהמקרה בו אנו עוסקים כאשר השרת והמחשבים היו של המעסיק, כאשר אז מוטלות על המעסיק אותן מגבלות.

הלכה זו אומצה למעשה אל תוך המשפט המסחרי "הרגיל" באופן ששאלת החדירה לפרטיותם של שותפים עסקיים תידון לפי אותם סטנדרטים.

סופו של יום, בית המשפט העליון מרחיב את הנחיות ההגנה על פרטיותם של אנשים ותאגידים מעבר ליחסי עובד-מעביד כפי שהיה עד עתה, ולמעשה מחזק את עקרון הגנת הפרטיות בצורה ניכרת.

בג"צ – לא ניתן למנוע אינדוקס פסקי דין במנועי חיפוש

לפני זמן קצר קבע בג"צ (בג"צ 5870/14) בעתירתה של חברת חשבים (מפעילת "תקדין") שהנהלת בתי המשפט אינה רשאית למנוע מגופים מסחריים לארכב את מאגר פסקי הדין לאינטרנט ולאפשר למנועי החיפוש לאנדקס אותם. החלטה החשובה ביותר לשאלות של פרסום פסקי דין ופרטיות זהות המתדיינים באינטרנט.

הנהלת בתי המשפט ניסתה לפתור את המצב בו פסקי הדין הכוללים מיד פרטי ואישי חשופים לעיני כל בחיפוש פשוט באינטרנט. לכן, חייבה הנהלת בתי המשפט את חברת חשבים לחתום על מסמך שבין היתר קבע כי מתן גישה למנועי חיפוש (כמו גוגל) למאגר פסקי הדין עלול להוות פגיעה בפרטיות או פרסום שלא כדין ולכן חשבים מתחייבת לנקוט באמצעים הנדרשים למנוע אינדוקס של פסקי הדין במנועי החיפוש.

המשנה לנשיאה רובינשטיין עמד על הבעיה העקרונית לפיה לעיתים עצם פרסום פסק דין באינטרנט עלול לגרום אי צדק לבעלי הדין (והפנה לפרשת פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב ולספרות רבה בנושא), ציין את נקודות החיכוך בין המשפט הרודף אחר הטכנולוגיה במידה רבה של אי הצלחה ואזכר באמרת אגב את הזכות להשכח בראי המשפט המשווה.

המשנה לנשיא קובע תחילה כי אמנם אין חובה לפרסם את פסקי הדין באינטרנט כשהם נגישים לחיפוש, אולם בלא הסמכה מפורשת הרי שהנהלת בתי המשפט אינה רשאית למנוע זאת. לכאורה די היה בהחלטה זו כדי לסיים את ההליך, אולם ההחלטה מפורטת רבות ולכן חשוב ללמוד אותה ולכן אסיים.

בהערת אגב עלתה השאלה (שלא הוכרעה) – האם מאגר פסקי הדין אצל הנהלת בתי המשפט מהווה "מאגר מידע" כהגדרתו בחוק?

הרי אם כך הדבר, מוטלים על הנהלת בתי המשפט התחייבויות רבות, כמו גם שהיא לא רשמה את המאגר. אם כך הדבר, מה היא מטרתו של המאגר והאם אנדוקס מהווה חריגה מאותה מטרה?

בית המשפט בוחן את סוגית הפרטיות בנסיבות האינטרנט, מציין כי הזכות לפרטיות נשחקת ומתמוססת באינטרנט, אך מדגיש שהעקרון הבסיסי שבלב הגנת הפרטיות נותר בעינו: הערכיות של הפרטיות לא נס ליחה.

בית המשפט מוסיף ומחזק את ההכרה בעקרון ה"שקיפות" שפומביות הדיון הוא רכיב ממנו. לפיו, המידע הציבורי הוא קניינו של הציבור. לכן, אין חשיבות לשאלה מדוע המידע נחוץ לציבור; די בכך שהוא נחוץ לו. קל וחומר כשחשיפת מאגרי מידע ממשלתיים יש בהם להפיק תועלת ציבורית לציבור (למשל מיזמי "תב"ע פתוחה", "עיתונות פתוחה" ואחרים, המנגישים את המידע הציבורי והופכים אותו ל"חפיש", בלשון בית המשפט).

לאחר מכן מאזן בית המשפט בין עקרון פומביות הדיון לעקרון הפרטיות לפי שלושה מבחנים שעיקרם "מידתיות" ומגיע למסקנה שמדובר באמצעי לא יעיל יחסית, פוגעני ויש טובים ממנו. לכן קובע בית המשפט כי אין לאשרו.

ניתן היה לסיים מאמר זה כאן. אבל במהלך קריאתו עלתה סוגיה שרציתי להעלות שנית בפניכם.

אחד מנימוקי בית המשפט היה כי ניתן לבצע חיפוש באמצעות שם הצדדים במאגר המידע המשפטי, ולכן אין סיבה למנוע זאת ממנועי החיפוש כמו גוגל. אלא שכאן לטעמי לא דייק בית המשפט מספיק ולא ניצל את ההזדמנות שנפלה בידיו לקבוע אבחנה חשובה שהפעילים באינטרנט נחשפים אליה מדי שעה בשעה.

גוגל, פייסבוק ומספר מצומצם של גופי ענק נוספים, יצרו מצב בו האפקט הכמותי של התוכן הנאגר בהם (בשל גודלם ונגישותם) גורם לפגיעה איכותית בנו, הציבור. כלומר, הכמות במקומות מסויימים כמו גוגל הופכת לאיכות.

ואסביר – גם בעבר יכול היה כל אדם לחפש בפסקי הדין המודפסים (בחוברות הפד"י) פסיקה הממויינת לפי שמות הצדדים. אכן חיפוש מסורבל ולא נוח אבל אפשרי.

המעבר לדיגיטציה, אינדוקס ואחזור פסקי דין באמצעות מנוע החיפוש גוגל, הפך את פסקי הדין לנפוצים על כל מחשב, לנגישים בקלות ולחשופים באופן שהכמות הופכת לאיכות. חיפוש שנעשה למשל באתר "תקדין" (אתר משפטי בו עושים שימוש בעיקר עורכי דין ואשר מחייב תשלום עבור שירותיו) שונה תכלית השינוי מהחיפוש הקל, הפשוט והחינמי בגוגל שנמצא בידי הציבור כולו.

הנגישות וההיקף של תוצאות החיפוש בגוגל יוצרות מצב עובדתי חדש, ואיני בטוח שהתעלמות בית המשפט מהבדל משמעותי זה הינה הצעד הנכון.

הייתי רוצה להציע מעל אתר זה לנהל דיון ציבורי מסודר בשאלה האם מעמדם של גופי-על, דוגמת גוגל ופייסבוק ואחרים – אינו מצריך שינוי מחשבה חקיקתי או פסיקתי, והתייחסות אליהם ככאלו הכפופים להסדרה יותר אינטנסיבית מצד המנגנון החוקי.

מאוד שמח להזמין אתכם לערב עיון מרתק שיערך בלשכת עורכי הדין במחוז תל אביב על ידיהועדה לענייני אינטרנט וטכנולוגיה (שכבוד הוא לי להיות סגן היו"ר שלה).
בערב העיון יועלו לדיון רכיבים שונים מתוך סוגית הפרטיות והאינטרנט. למשל
– האם קיימת "זכות להשכח"?
– האם הזכות להשכח קיימת בארץ או רק באירופה?
– מה השפעת האינטרנט על פרטיותנו?
– מה היחס בין אתיקה לזכות לפרטיות?
– האם עברנו את נקודת האל-חזור בה אין אנו יכולים עוד להסתמך על פרטיותנו?

ערב העיון יתקיים ב-27.5.2015, ברחוב דניאל פריש 3, בשעה 16:20.
כולכם מוזמנים. אנא ראו בכך הזמנה אישית.

לעמוד ערב העיון באתר הלשכה בלינק המצורף.

האם משלוח דוא"ל הקורא למשתמשים להרשם מהווה הפרת זכות הפרסום?

אתר ששולח דוא"ל לחברים של מנוייו וקורא להם להרשם – האם הפרקטיקה הזו תקינה?

 

בפסק דין שניתן לאחרונה כנגד לינקדאין עולה נקודה שמדגישה את הצורך של מפעילי שירותים מקוונים כמו אפליקציות ואתרים להתייעץ עם עורכי דינם ביחס לאופן פעולתם או להיות צפויים לתביעות ותביעות ייצוגיות.
 
לינקדאין מפעילה תהליך הרשמה באופן הבא: משתמשים קיימים מקבלים הצעה – “grow [your] network[s] on LinkedIn.”. כמובן שאין חובה להסכים להצעה זו, אבל אם הסכמתם – לינקדאין מתעדת ושומרת את כתובת הדוא"ל שלכם. המשתמש שהסכים מתקדם לעמוד הרלוונטי למפעילת הדוא"ל שלו (לדוגמא – ג'ימייל) ונשאל – האם הוא מסכים שלינקדאין תקבל גישה לאנשי הקשר שלו שם. העמוד הבא מאפשר למשתמש ליצור קשר דרך לינקדאין עם אנשי הקשר שנמצאים בחשבון הדוא"ל שלו. עוד מקבל המשתמש את ההצעה החביבה – “why not invite more people”. כל אחד ממסכים אלו מאפשר למשתמש להמשיך או להפסיק את ההתקדמות באותו תהליך.
בעקבות התהליך הזה, אם הסכמתם להצעות שקיבלתם, לינקדאין שולחת מספר לא מבוטל של פניות אימייל (3 בדרך כלל) למשתמשים שאינם מנויים אצלה, עם הצעה תחת שם המשתמש המקורי לצרף אותם לרשימת החברים שלו בלינקדאין.
אין ספק שלאתר האינטרנט, פניה כזו שנחזית להיות פניה אישית מאיש קשר של המקבל היא בעלת חשיבות רבה יותר מאשר פנייה אנונימית – "בוא תרשם לשירות שלנו". אני בטוח שאתם מכירים את הפניות הללו שמגיעות אליכם מדי פעם לחשבון האימייל שלכם.
 
בעניין זה נדונו מספר חוקים אמריקאיים שפחות מעניינים אותנו כאן בארץ הקודש, אבל אני רוצה להתמקד בעילה משפטית ספציפית שאמנם עוד לא מהווה חלק מהחקיקה הישראלית, אך מהווה חלק מהדין החל בפסיקה הישראלית, והיא זכות הפרסום – כלומר, זכותו של אדם שלא ייעשה שימוש בשמו או בדמותו אלא בהסכמתו (מקביל אך שונה מזכות מאוד דומה המצויה בחוק הגנת הפרטיות הישראלי).
 
אחת מהנקודות החשובות שנדונו היתה בשאלה – האם לינקדאין כללה מספיק אלמנטים של גילוי נאות והסכמה באופן שאיפשר למשתמשים להבין את מה שנעשה בכתובות הדוא"ל שלהם.
הצגת ה"אני מסכים" יחד עם "לא תודה" נעשתה בצורה ברורה, ולפני ביצוע פעולה כלשהי, כך שבית המשפט קבע שההסכמה היתה פוזיטיבית. ההסכמה לא נבלעה בדפים ארוכים של תקנון אלא הוצגה במסך נפרד ביחס לשירות הספציפי, כך שההסכמה התייחסה אליו ספציפית וניתן לראות אותה כמחייבת.
התובעים ניסו לטעון שהיקף איסוף הכתובות של לינקדאין חרג מההיקף שהוצג למשתמשים, אבל בית המשפט דחה עמדה זו.
 
לעומת זאת, בית המשפט הבחין בין הפניה הראשונה, המקורית, לבין הפניות הנוספות. מכיוון שלינקדאין הצהירה כי – “we will not . . . email anyone without your permission” הרי שהפניות הנוספות מעבר לראשונה יתכן שאינן עולות בקנה אחד עם ההסכמה.
נקבע שלפניות חוזרות ונשנות אלו בשמו של המשתמש, ישנה פגיעה די משמעותית בשמו הטוב של המשתמש וכן שימוש בזכות הפרסום שלו. הפגיעה במוניטין המשתמשים היא חמורה. הרי מקבלי המיילים החוזרים יחשבו שאותו משתמש הוא ספאמר או שפשוט "אינו מבין רמזים" וממשיך להציק לחבריו ולהיות מוטרדים מכל.
 
החלטה זו בעניין Perkins היא תמרור אזהרה בפני שירותים דיגיטאליים שונים: כשאתם רוצים לקבל מידע אודות המשתמשים או לפעול באמצעות אנשי הקשר שלהם, חשוב שתעשו זאת בזהירות: תפעילו מנגנוני חשיפה והסכמה ספציפיים ו-וודאו מול עורכי דינכם שמנגנונים אלו מקובלים ונכונים. אני בטוח שאתם לא רוצים לגלות בעתיד תביעות ייצוגיות נגד השירות שלכם.