האם מוצר במשחק מחשב מפר פטנט "אמיתי

בהחלטה מעניינת בבקשה למחיקה על הסף של תביעת הפרת פטנט בתחום פיתוח משחקי מחשב דן בית המשפט המחוזי בארקנסו. המדובר בתביעה שהגישה חברת P.S.  כנגד Activision Blizzard.

התיק העיקרי היה תביעה על הפרת פטנט ביחס לאקדח הלם (stun gun)  שעוצב ונועד להיות לבוש כמעין אגרופן. אקטיוויז'ן כללו כלי נשק דומה במשחק Call of Duty – Black Ops II וחברת P.S. שרשמה את הפטנט המקורי על אקדח דומה הגישה תביעה.

אחת מהבקשות הראשונות בתיק היתה של אקטיוויז'ן למחוק את התיק על הסף בשל העדר עילה. בית המשפט קיבל את הבקשה ונימוקיו מעניינים.

הנימוק הראשון היה ההבדל העיצובי/טכני בין המוצרים. ראו את המוצר של התובעת מול האיור של אקטיוויז'ן (דווקא הציור למעלה הוא המוצר המקורי). האם ההבדל מספיק מהותי לדעתכם?

בית המשפט אכן ראה הבדל מהותי בין המוצרים.

הנימוק המכריע היה דווקא נימוק אחר, ומעניין יותר. בית המשפט קבע שיש הבדל מהותי בין מוצר פיזי לבין עיצובו של חפץ וירטואלי. לאיש מהשחקנים במשחק לא היתה מחשבה כאילו אקטיוויז'ן משווקת את אקדח ההלם או מייצרת אותו, ובפועל אכן לא ייצרה אותו.

מכאן, שמעולם לא התקיימה הפרת פטנט.

פסק הדין יכול לשמש כדור הרגעה מסויים למפתחי משחקי מחשב: העתקת מוצר אמיתי באופן וירטואלי אינו מהווה הפרת פטנט.

אלא שכמו כל עורך דין לא אוכל לסיים בלי אזהרה – שימו לב. ישנן עילות משפטיות רבות נוספות שהופכות העתקת רכיב או מוצר למסוכנות ועלולות להפר זכויות צד שלישי. אנא היזהרו והתייעצו עם מומחה בתחום מראש על מנת למנוע סכנות.

למשל, אם הדמיון בין המוצרים היה קרוב יותר, יתכן שהיתה עומדת לזכות התובעת עילה שנקרית "גניבת עין". לכן, עצם אי הפרת פטנט לא די בה, למרות שמדובר בהתחלה טובה.

 

האם למיקו יש באמת זכויות יוצרים ב"צ'ארלי וחצי"?

בוודאי יצא לכם להתקל בטלוויזיה בפרסומת של מקדונלד'ס על ההמבורגר הגדול שלהם ובוודאי גם ראיתם את השימוש בקטע מהסרט "צ'ארלי וחצי" אליו הוסף טקסט חדש ודובב על ידי יהודה ברקן. בטח גם יצא לכם לשמוע שמיקו (הילד) היה מאוד לא מרוצה והוציא מכתב עורך דין כנגד מקדונלד'ס על הפרת זכות היוצרים שלו בקטע.
בפוסט הזה אני אנסה להציג בפניכם מעט מ"אחרי הקלעים" של השיקולים המשפטיים בתיק כמו זה. שימו לב שאיני מכיר את העובדות עצמן אלא מתבסס על תיאורי עיתונות בלבד.
כפי שאראה לכם מיד, חלקים גדולים מהפרשה הזו יכלו להיפתר מראש, אילו מפיקת הסרט "צ'ארלי וחצי" היתה מקפידה בצורה יותר טובה על הסדרת הזכויות הנלוות לסרט, ולא רק זכויות היוצרים אלא גם זכויות אחרות, דוגמת זכות הפרסום והזכות לפרטיות.
 
Copyright in movie
(קרדיט – Yoni S.Hamenahem, מתוך ויקישיתוף)
 
בשנת 1973 צולם הסרט "צ'ארלי וחצי" בו כיכבו יהודה ברקן ודוד שושן. ממש לאחרונה, הפרסומאים של מקדונלדס לקחו קטע קצר מן הסרט, דיבבו אותו מחדש וצירפו אותו למסע הפרסום של מקדונלד'ס.
יהודה ברקן (כך הפרסומים) הסכים, קיבל תמורה מתאימה ואף נטל חלק במסע הפרסום. דוד שושן (מיקו) לא נתבקש להסכים ולא קיבל כל תשלום בגין השימוש בקטע הסרט ובדמותו.
עקב כך שלח דוד שושן מכתב איום בהגשת תביעה (באמצעות עו"ד רועי שעיה) כנגד אלוניאל (בעלת מקדונלד'ס) ומשרד הפרסום שלה על הפרת זכויותיו. במכתב נטענה הטענה העקרונית להפרת זכויות היוצרים שלו בסרט ונדרש תשלום בסך 50,000 ש"ח.
 
ביחס למקרה הזה עולות שתי שאלות השלובות האחת בשניה:
הראשונה: איזו זכות של שושן בכלל הופרה?
השניה: מה הן הזכויות שהועברו לידי NMC יונייטד?
 

הזכות שהופרה: זכות יוצרים? הזכות לפרטיות? זכות הפרסום?

לטענת בא כוחו, כעולה מאמצעי התקשורת, הופרה זכות היוצרים של שושן. תרשו לי להטיל ספק בכך. זכות יוצרים הינה זכותו של יוצר יצירה מוגנת. זכות היוצרים אינה זכותו של מבצע (שחקן, אמן, זמר) המבצע את אותה יצירה מוגנת. בענייננו, מר שושן (עד כמה שידוע לי) לא היה חלק מיוצרי הסרט, אלא נטל בו חלק כאמן מבצע. זכותו הקבועה בדין היא זכות מבצעים, ולא זכות יוצרים.
יותר מכך, גם אם מפיקת הסרט התרשלה בבחירת הזכויות המוגנות, עדיין אני מעריך שגם בשנת 1973 דאגה מפיקת הסרט להעביר לידיה את מלוא זכויות היוצרים בסרט אותו יצרה, כך שטענתה כאילו היא בעלת זכויות היוצרים בסרט היא כנראה נכונה ולמר שושן אין תביעה בעניין זה.
 
ואם כך הדבר – איזו זכות למעשה הופרה?
אם נשים בצד את זכות היוצרים, לזכות מר שושן עומדת זכות מבצעים. למרות זאת, ניסוח זכות מבצעים בחוק מוביל אותי לחשוב שברגע שההטבעה הראשונית בוצעה כדין, השימוש שנעשה בה כיום גם הוא כשר ולכן שושן אינו יכול ואינו טוען להפרת זכות זו. מה גם שבחוק זכות מבצעים ומשדרים אין פיצוי בלא הוכחת נזק, בעוד ששושן טוען לפיצוי שכזה.
אם כן, אולי הזכות הרלוונטית בענייננו היא הזכות לפרטיות. כן כן. סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות קובע בין היתר ששימוש בשמו של אדם, דמותו או קולו לצרכי ריווח מהווה עוולה אזרחית של הפרת הפרטיות.
 
בתי המשפט נתקלו בבעיה בשימוש בזכות לפרטיות במקרים כאלו בהם ברור כי אין כל כוונה לפרטיות אלא ההיפך הוא הנכון (לדוגמא: כאשר ד"ר פישר עשה שימוש בשמו לצרכי הפצת ומכירת מוצריו, קבע בית המשפט המחוזי ששימוש בשמו על ידי מתחרה אינו מהווה הפרת הזכות לפרטיות, אלא לכל היותר הפרת סימן מסחר). לכן נראה כי גם הזכות לפרטיות אינה מתאימה כאן.
 
עוד זכות רלוונטית יכולה להיות זכות הפרסום. זו היא זכותו של ידוען, סלבריטאי, לשלוט בשימושים המסחריים והאחרים שנעשים בשמו ובדמותו. אני חייב לציין כי מקדונלד'ס מכירה זכות זו… פסק הדין הישראלי הראשון שהכיר בזכות הפרסום אם כי מאז כבר היו אחרים) היה פסק הדין בעניין אריאל מקדונלד ומקדונלד'ס…
אכן נראה כאילו הזכות שהופרה היא זכות הפרסום. ככל שמפיקת הסרט העבירה לידיה את מלוא זכויות היוצרים, והתעלמה מהזכות לפרטיות – יתכן שהיא בכלל אינה אוחזת בזכות, מכוחה תובע שושן ויתכן שתביעתו תתקבל.
 
אלא שכאן עורך דינו של מר שושן נתקל בבעיה. בעוד שבזכות יוצרים נקבע בחוק פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק (עד 100,000 ש"ח), ובחוק הגנת הפרטיות נקבע פיצוי ללא הוכחת נזק (עד 50,000 ש"ח) הרי שבזכות לפרסום אין פיצוי ללא הוכחת נזק ולמעשה זו זכות שעדיין לא נכנסה לספר החוקים הישראלי.
לכן נדמה לי שעורך הדין ערבב בין זכות הפרסום לזכות היוצרים, ואני חייב להודות שבשל הקירבה הרעיונית בין הזכויות יש בכך מן ההגיון, אבל אין ספק שמלאכתו לא תהיה פשוטה.
 

האם מפיקת הסרט רכשה את כל הזכויות (לא רק זכות יוצרים) כמו שהיתה צריכה?

נושא אחר מעניין הוא שאלת ההגנה על הזכויות של מפיקת הסרט. החוק הישראלי אינו עוזר למפיקי סרטים ואינו קובע מעמד מיוחד למפיקים בזכויות שבסרט שלהם. לכן, כל מפיק מקצועי ולו במעט, יודע היטב כי עליו לדאוג להעברה חוזית של מלוא הזכויות בסרט שלו לידיו.  אחרת, זה פשוט לא יהיה "הסרט שלו". לאור תגובתה של חברת יונייטד דומה שגם יונייטד, עוד בשנת 1973 ידעה והבינה זאת. למרות זאת, נדמה לי שיונייטד לא הקשיבה מספיק טוב לעורך דינה, ולא דאגה להעברה מקיפה ונכונה של הזכויות אלא הסתפקה בהעברת זכויות היוצרים לידיה.
אם כך היה (ושוב – איני מכיר את העובדות) הרי בכך היא "פספסה".
 
מניתוח זכות הפרסום בדין האמריקאי אנו רואים שמדובר בזכות אישית שמקנה עילת תביעה לא מבוטלת (כמו למשל תביעת שחקני עבר בתחום הבייסבול כנגד חברה EA SPORTS על שימוש בדמויותיהם במשחקי ה-ALL STAR שבמשחק המחשב שלה). גם בדין האמריקאי וגם בדין הישראלי הזכות הזו קיימת ופעמים רבות היא נפרדת ועצמאית מזכות היוצרים (אם כי יש קירבה ביניהן כפי שאמרתי).
 
במצב כזה, חברת הפקה שלא דואגת להעביר לבעלותה את כל סוגי הזכויות הרלוונטיות או לפחות מבטיחה ויתור על זכויות דוגמת הזכות המוסרית, זכות הפרסום, הזכות לפרטיות(ואולי זכויות נוספות? זכות הבמאי למשל?) חוטאת לעצמה ועלולה למצוא את עצמה בצרות.
 
סיכום ומסקנות לדרך:
לא כל דבר הוא זכות יוצרים. לפעמים ישנן זכויות אחרות שאינן זכויות יוצרים, למרות שאולי היה עדיף למצוא קישור כזה.
אבל חשוב מכך: מפיק (סרט, פרוייקט, תקליט וכל מיזם אחר שמשלב מספר יוצרים ויצירות) צריך להקפיד היטב היטב במערך החוזי שלו טרם הפקת הפרוייקט, על מנת להבטיח את עצמו בפני תביעות להפרת זכויות בעתיד. לא להסתפק במובן מאליו אלא להפעיל קצת מחשבה.
 
יש לכם שאלות נוספות? אשמח לשמוע את דעתכם בנושא

הגנה על זכויות יוצרים או פגיעה בזמרים?

דודי פטימר הוא "האיש שמחייה את השירים שכולנו שכחנו מקיומם" (ואתם מוזמנים גם לבלוג שלו).

רועי ציקי ארד כתב עליו רק לפני זמן קצר בין השאר את הדברים  האלה:


"דודי פטימר נאבק על הכבוד האבוד של הפופ והרוקנרול העברי שנשכח מלב. מדי יום הוא נוטש את עבודתו כמאמן כושר אישי ומקדיש בין ארבע לשש שעותמזמנו למה שהוא מכנה "חֵקֶר", כלומר, איתור חומרים נדירים הקשורים ללהקת קצב שנשתכחה או לזמר עלום משנות ה–60.


פטימר כבר העלה ליוטיוב 1,227 שירים, שזכו לכ–100 אלף צפיות משיר הניצחון של ג'ו עמר "מקונייטרה לקנטרה, "דרך "ביל קרטר" של צוות הווי סיני ועד חומרים נדירים של להקת עולי תימן מ-1953. כדי להשלים את המפעל, הוא עורך ראיונות עם הכוכבים השכוחים, ובעיקר עם אלה מהם שניגנו בלהקות הקצב, במאמץ לנסות ולמפות את העולם האבוד."


לדוגמא על מאבקו לאיתור השירים האבודים סיפר דודי לרועי –


"ראיתי ב’להיטון’ שתי פסקאות על מיכל וול, שסיפרו שהיא הקליטה שני שירים. חשבתי איך להגיע אליה. דרך המלחינה והמעבדת נורית הירש, שלא ידעה מה קורה עם מיכל וול היום, הגעתי לאפי נצר, שסיפר שהיא התחתנה עם שדר הרדיו רם תדמור. חיפשתי בפייסבוק מיכל תדמור ומצאתי. הראיתי לה את הידיעה ב’להיטון’ והיא היתה בשוֹק. בסוף השגנו מהמלחין יאיר מילר את השיר שלה "ידידי" בהקלטה נדירה מהרדיו שלא יצאה על תקליט".


"בזכות דודי, אנשים שלא ידעו שהייתי זמרת שמעו והגיבו בתדהמה", מספרת מיכל וול־תדמור. "השיר נכנס למצעד הפזמונים כשהייתי בת 16. אולי זה היה שיר נאיבי מדי. גם לא היה מי שינהל אותי והייתי צעירה מדי", היא מסבירה מדוע לא פרצה כזמרת פופ."


העמוד של דודי ביוטיוב ואחר כך גם בפייסבוק זכה להצלחה  גדולה, ונדמה לי שאיש לא יחלוק על חשיבותו לתוכן החברתי-תרבותי של חיינו. שימור השירה והזמרה הישראלית הותיקה הוא נכס צאן ברזל, שאין חולק על חשיבותו.


אין ספק בליבי שזמרים כמו מיכל וול/תדמור מרגישים חוב של תודה לבחור כמו דודי.


כך גם השירים של גילה אדרי ועמי שביט נכללו בדף של דודי ובין היתר בזכותו החל עניין מחודש בשירים. לאחרונה, הוציא מחדש עידן זעירא את שיריהם של שני הזמרים. כחלק מהליך העבודה הרגיל, הפעיל (לדבריו) מנגנון אוטומטי לאיתור הפרות זכות יוצרים ביוטיוב ודרישת הסרתן.


 


אלא שעידן שהיה כל כך מרוכז בזכויות היוצרים של הזמרים המוכשרים, שהוא כנראה שכח מה גורם להגברת העניין במוסיקה שהוא משווק, ולא רק זה – הוא גם לא הבין את הכוח הגדול שדיני זכויות יוצרים האמריקאיים מקנים בידיו. לאחר הודעתו יוטיוב פעל, וכמו פיל בחנות חרסינה – מחק את החשבון של דודי. את כולו. ברצינות!


כל המאמץ שנמשך זמן כה רב והצריך משאבים לא מעטים וגם תרם תועלת חברתית לכולנו – נמחק בשל הגנה על זכויות יוצרים.


 


לפי הכתבה בדה מארקר היום, גם זעירא הבין את הטעות והתנצל, אבל אני לא בטוח שלדודי, או גם לנו, ההתנצלות הזו מסייעת בדרך כלשהי.


 


לסיום אני רק רוצה לשאול – אנחנו באמת בטוחים שזכויות יוצרים הן חזות הכל?


האם כל שימוש (ואפילו מסחרי כזה או אחר) צריך להחשב אוטומטית כהפרה של זכות היוצרים?


האם כל דבר צריך לסגת בפני זכויות היוצרים?


האם אין אינטרסים חשובים אחרים שכדאי אולי שיצמצמו את הכוח הרב שנמסר בידי בעלי הזכויות ביחס ליצירות שלהם?


 


מה דעתכם?


 


 

Google לטובת זכויות המשתמשים

בשנת 2004 תבעו מול"ים וסופרים שונים את Google בתביעה על הפרת זכויות יוצרים. הבסיס לתביעה היו הפרויקטים של Google Print ו-Library Project. הפרויקטים האלו כללו העלאה דיגיטאלית לשרתיGoogle  של כל אוסף הספרים בספריה הציבורית הניו יורקית, ספריית הקונגרס וספריות אחרות של אוניברסיטאות (מעל 20 מליון ספרים!!). החשש העיקרי של Google אותה עתהיה מתביעות עקב הפרת זכויות יוצרים של יוצרי הספרים, ואלו לא איחרו להגיע.

לאחרונה נתן בית המשפט המחוזי בניו יורק פסק דין בערכאה ראשונה בנושא. פסק הדין התבסס על טענת השימוש הוגן (Fair Use) של Google.

בית המשפט פסק (ההחלטה ב-PDF) שהשימוש ש-Google עושה ביצירות (יצירות המוגנות בזכויות יוצרים אני מבקש להזכיר לכם) הוא בעל אופי טרנספורמטיבי. כלומר, השימוש היה כזה ששינה את אופי השימוש והצריכה של היצירה עד כדי שנוצרה לכאורה יצירה חדשה. בית המשפט הדגיש את המעבר בין טקסט אקספרסיבי (ספר) לבין טקסט דיגיטאלי המהווה אינדקס של מילים שנועד לסייע בידי הקוראים והחוקרים בנסיונם לאתר ספרים רלוונטיים (מאגר מידע לחיפוש). גוגל יצרה כלי חשוב העומד לזכות ספריות ומלומדים בנסיונם לאתר ספרים להם הם נזקקים.

השופט בוחן את ארבעת יסודות השימוש ההוגן בזכות יוצרים וקובע כשהחלק שנלקח מכל ספר הינו חלק מוגבל ביותר, Google אינה מוכרת את הסריקות והן אינן מחליפות את הספרים עצמם. לא סביר להניח, כך סבור השופט, שמישהו יטרח לבצע חיפושים רבים כל כך עד כדי שיוכל להרכיב ספר שלם מתוך מספר חיפושים עוקבים.

לפיכך, ולאור היתרונות החברתיים בפרויקטים אלו של Google, המקדמים את המדע והאמנות ומאפשרים לסופרים להרוויח הכנסות, סבור השופט שמדובר בשימוש הוגן.

אני שמח על החלטה שבניגוד לטרנד בדיני זכויות יוצרים לשים את בעלי הזכויות בראש דאגתו של בית המשפט, אנו רואים גישה שונה. גישה שכעת לוקחת בחשבון לא רק את אינטרס בעלי הזכויות אלא גם את האינטרסים החברתיים והכלליים באיזון המתבקש על פי דין בין זכויות בעל זכות היוצרים לבין זכויות המשתמשים והציבור.

אלא שאני מבקש להעיר הערה אחרת. שימו לב. לטעמי, ההחלטה התקבלה לא רק על בסיס עקרוני, אלא תחושת הבטן שלי (והתחושה בלבד) לוחשת לי שההחלטה התקבלה בגלל שהנתבע היה Google… אין לי ספק שנתבע אחר היה נתקל בחומה די בצורה של בית המשפט המגן על בעלי זכויות יוצרים.

בארה"ב כך בארץ. אתן לכם דוגמא.

בעבר ייצגתי בעל אתר ש"כל חטאו" היה שנתן קישורים לפידים של שידורים חיים של משחקי כדורגל. שוב, שימו לב. המשחקים הועלו לאינטרנט על ידי אחרים, נעשה שימוש בתוכנה חיצונית לצפייה בהם, ה-Player (הנגן) לא היה של מפעיל האתר וגם המשחקים לא הופיעו בעמודי האתר. כל מה שהיה באתר היו רשימות של לינקים כתוצאות חיפוש המפנות לפידים שהיו באינטרנט של המשחקים. ממש באותו אופן שאם משתמש היה מחפש ב- Googleאחר המשחק הספציפי היה מקבל את אותן תוצאות (אם כי פחות מאורגנות, אין ספק).

והנה פסק הדין. לגוגל ההפרה מותרת. אבל (כך קבע בית המשפט העליון), הלקוח שלי מפר זכויות יוצרים… מישהו אמר Lex Google….

 

 

 

ריקי כהן, אל תתני את טביעת אצבעך למאגר הביומטרי

זהו פוסט אורח, שעניינו ביקורת על תהליכי המאגר הביומטרי. לפני שתתחילו בקריאה, אני חייב להעיר שאיני מצליח להבין את אזרחי ישראל. האם אנחנו באמת מוכנים "לקנות" כל  שטות שמוכרים לנו, ובלבד שהיא כרוכה באריזת פרסומת יפה?
מילא כשמדובר בבזבוז הכסף אותו צברנו בעבודה קשה בעקבות פרסומות טפשיות – כל אחד והחלטותיו הוא.
אבל "בזבוז"זהותנו האישית בגלל פרסומות שנועדו להפחיד אותנו אבל אינן מתמודדות עם הספקות המהותיים שעולים ובכל זאת, אנחנו מוכנים לרוץ ולמסור את פרטינו המזהים האינטימיים ביותר "לממשלה" בלי לבדוק בכלל פעמיים – תמהני.
שבוע שעבר ביקרתי במשרד הפנים לשם הוצאת תעודה כזו או אחרת, ונדהמתי מכמות המעוניינים למסור את פרטיהם מרצון למאגר הביומטרי. בדיוק כשחזרתי הוצג בפני פוסט זה, ואני שמח לחלוק אותו איתכם, על מנת לנסות ולראות גם את הצד השני של התמונה, כך שכל אחד מאיתנו יוכל לקבל החלטה מיודעת.
 
זהו פוסט מאת –
ד"ר שרון אהרוני – גולדנברג, עורכת כתב-העת "מאזני משפט", בית הספר למשפטים, המכללה האקדמית נתניה.
פרופ' אמיר הרצברג, ראש קבוצת אבטחת תקשורת ומחשוב ('סייבר'), המחלקה למדעי מחשב, אוניברסיטת בר אילן.

תודה לשניהם על הפוסט החשוב. נתחיל.

            בימים אלו יצא לדרך הפיילוט למאגר הביומטרי, שבמהלכו אזרחים יכולים להסכים לתת פרטי זיהוי ביומטריים שלהם ובתמורה לקבל תעודות זיהוי "ביומטריות". ניקח לדוגמא את הגברת ריקי כהן, שעברה לגור באשדוד, שם מתקיימת תקופת המבחן למאגר; היא רשאית להצטרף לפיילוט אם תיתן את תמונתה הביומטרית ואת טביעת אצבעה למשרד הפנים. הפיילוט נקבע לאור התנגדויות רבות ממומחים ומהציבור למאגר הביומטרי; אם הפיילוט יצליח, יחויבו כלל האזרחים במתן פרטיהם הביומטריים.
          לכאורה, אין בחינה טובה ודמוקרטית מזו של רצון וטובת הציבור: ירצו, יתנו, לא ירצו, לא יתנו. ואם אמנם הציבור לא מתנגד למאגר, אז לכאורה תהיה בו תועלת רבה: החל במניעת זיוף הזהות וכלה במניעת פשיעה. האם אכן מדובר בגן-עדן טכנולוגי או שמא, יש חשש מבוסס ליצירת גיהינום של ממש?
            כמפורט להלן, לדעתנו, הקמת הפיילוט מובילה לפגיעה חמורה בזכות לפרטיות, הפגיעה אינה מידתית; ולהסכמה להשתתף אין תוקף משפטי מחייב:
נפתח בהתייחסות לטענה שהקמת הפיילוט מובילה לפגיעה חמורה בזכות לפרטיות; לכל אדם יש זכות לפרטיות ובכלל זה – זכות לשלוט במידע הפרטי שלו. ברם, מרגע מתן הפרטים הביומטריים מתאיינת שליטתנו במידע זה. כך, בית המשפט יוכל להורות על העברת הפרטים הביומטריים למשטרה, למשטרה הצבאית ולשרותי האכיפה של מדינות זרות, גם בכל הנוגע לעברות קלות יחסית, מסוג עוון. ראוי לציין שהרוב המוחלט של הבקשות למתן צווים להאזנות סתר נענות בחיוב על ידי בתי המשפט. בנוסף, הנתונים יוכלו גם לעבור לשירותי הביטחון ללא צו שיפוטי. פירושו של דבר, שנתוניו הביומטריים של כל חשוד בעברת עוון נתונים בכיסן של רשויות השלטון.
           הנתונים הביומטריים עלולים לזלוג גם לגופים פרטיים אינטרסנטיים, שכן קשה מאוד לאבטח בצורה מלאה כל מאגר נתונים שהוא. כלומר, יש מצב שבו, כמו שכבר קרה עם מאגר תעודות הזהות של משרד הפנים, מאגר הנתונים הביומטריים יועתק על ידי גורם זר [או גורם מקורב לעובדי משרד הפנים. י.ל.] ויופץ לגורמים פרטיים או לגורמים עוינים. כמו כן, להבנתנו, החוק מסדיר את נושא העברת המידע לגורמים שלטוניים, אך הוא איננו אוסר מפורשות ובאופן הרמטי הוצאת צו שיפוטי שיורה למשרד הפנים להעביר את הפרטים הביומטריים לגורמים אזרחיים! כך לדוגמא, אם ריקי כהן תיכנס להליכי גירושין מבעלה, נתוניה הביומטריים עלולים ליפול כפרי בשל לידיו של החוקר הפרטי מטעם בעלה.

נעבור לדון בטענה שהפגיעה בפרטיות האזרח כתוצאה מהקמת המאגר אינה מידתית, שכן קיימות אלטרנטיבות פחות פוגעניות להשגת מטרתו. אכן, לצורך השגת מטרה החוק, שהיא מתן "פתרון לבעיות של גנֵבת זהות, כפל זהויות והתחזות", אין הכרח בהחזקת מאגר ישיר של הנתונים הביומטריים; ישנם פתרונות שמאפשרים זיהוי ביומטרי בטוח ללא מאגר. פתרונות אלו יאפשרו לוודא זהות של אדם לפי פרטים ביומטריים, וכן לזהות מקרים בהם הפרטים הביומטריים של נרשם חדש, דומים באופן חשוד לפרטים של אזרח שכבר זוהה ביומטרית. כל זאת, בלי לאפשר זיהוי אדם לפי פרטיו הביומטריים בלבד.

נסיים בהסבר לטענתנו שלפיה להסכמה להשתתף בפיילוט אין תוקף משפטי מחייב, שכן המשתתפים בפיילוט, ובדוגמא שלנו – גב' ריקי כהן, לא נתנו את הסכמתם מדעת. במילים אחרות, מכיוון שבפני המשתתפים בפיילוט לא נפרש מלוא המידע על אודות הסכנות הכרוכות במסירת פרטיהם הביומטריים, הרי שלהסכמתם לפגוע בפרטיותם אין תוקף משפטי מחייב. ראשית, מחקרים אמפיריים מוכיחים, שאנשים מתקשים להגן על פרטיותם; ולכן, אנחנו עלולים להגיע למצב שבו אזרחים תמימים יתפתו לעבור לתעודת זהות ביומטרית, בשל הבטחות להטבות שונות כמו קיצור התור בשדות תעופה (והארכת זמן הקניות בדיוטי פרי)… שנית, להבנתנו, בפני המשתתפים בפיילוט לא נפרשה התשתית הנורמטיבית והעובדתית המלאה הנוגעת לאפשרות להעברת פרטיהם לצד שלישי וכן בנוגע לסכנות הנובעות מהמגבלות האינהרנטיות של אבטחת כל מאגר מידע באשר הוא ולאמצעים שננקטים כדי לאבטחו.

         לסיכום, הקמת המאגר הביומטרי מהווה נדבך נוסף ומרכזי בדרך לבניית חברה, שבה האח הגדול ואולי גם האח הקטן שולטים במידע על אודותינו. לאור הפגיעה הקשה בזכות לפרטיות לאור מיעוט המידע שניתן למשתתפים בפיילוט, ובהתחשב בקיומן של אלטרנטיבות בטוחות יותר, אנו קוראים לגב' ריקי כהן וליתר תושבי הערים שבהן נערך הפיילוט שלא לתת את ידם (ואת טביעת אצבעם) לניסיון כושל זה. לדעתנו, לא זוהי הדרך הבטוחה לגן העדן הטכנולוגי.


זהירות מהוצאת דיבה באינטרנט

אבקש להפנות אתכם למדריך קצר בנושא – איך לא מוציאים דיבה ולשון הרע באינטרנט, בפייסבוק ובכלל.

 אמנם קצר אבל אלו עיקריו:

 

1.          תמיד אימרו את האמת. ובדיוק. אל תוסיפו תיאורים מיותרים. אין צורך להוסיף, נכון?
 
2.          אם אתם כבר מעבירים ביקורת, הבהירו שמדובר בדעתכם וזו אינה עובדה אלא דיעה אישית.
 
3.          ואם יש אפשרות, צרפו קישור למקור חיצוני שתומך בעובדות שהבעתם (רצוי מקור שאמינותו גבוהה. לא כל הודעה בפורומים מהווה מקור שניתן לסמוך עליו…).
 
 
להרחבה לא ארוכה ולהערה על הפסיקה, ראו בקישור למעלה.
 

תביעה על שימוש לרעה בזכות יוצרים.

לורנס לסיג הוא אולי גדול הוגי הדעות בתחום האינטרנט, הקניין הרוחני (זכויות יוצרים בעיקר, אך לא רק) והרגולציה שלהם. לסיג הוא כותב חדשני ומרתק ויצירותיו מומלצות, אם כי ארוכות. מסממני מחשבתו הינה גישה שמנסה למצוא דרך יותר יעילה להגן על זכויות היוצרים, יחד עם מתן רשות רחבה יותר לשימושים חברתיים רצויים ביצירות מוגנות בזכות יוצרים.

לפני שאתחיל במעלליו האחרונים, אני מבקש להפנות אתכם לכמה מיצירותיו שקריאה בהן מרתקת. שימו לב שחלקן "ישנות" ועדיין לא נס ליחן. למשל – Code and Other Laws of Cyberspace (2000) ;The Future of Ideas (2001) ; Code: Version 2.0 (2006) וחיבורו האחרון One Way Forward: The Outsider's Guide to Fixing the Republic (2012) .

לאחרונה הגיש לסיג תביעה, באמצעות ה-EFF, כנגד חברת המוסיקה  Liberation Music Pty Ltd על שימוש לרעה בזכויות היוצרים שלה.לסיג פרסם ב-YouTube  הרצאה בת 50 דקות אותה נתן בכנס של קריאייטיב קומונס בה דן בנושא יצירתיות וחדשנות חברתית וטכנולוגית, במהלכה עשה שימוש בקליפים של אנשים הרוקדים לצלילי שיר של להקת Phoenix, שנקרא Lisztomania, במטרה להדגים גישת הקהל ליצור אמירה תרבותית על גבי יצירות מוגנות.

לסיג קיבל הודעה מיוטיוב שהתוכן שלו זוהה כמפר זכות יוצרים המחוזקות בידי ויאקום, ואז ההרצאה שלו נחסמה על ידי האתר. לסיג התנגד אך אז קיבל האתר הודעת הסרה מבעלי זכויות היוצרים, והקרב הפך עקוב מדם…

הויכוח לגבי הודעות הסרה מול ניתוח זכות השימוש ההוגן בדיני זכויות היוצרים הולך ומחריף בארה"ב וכאן אנו רואים דוגמא מצויינת שלו (כמו הדוגמא של סטפני לנץ והתינוק המרקד לצלילי Let's Go Crazy של פרינס וכמו גם הדוגמא הזו).

לסיג טוען, שהשימוש שעשה ביצירה האמורה הוא שימוש הוגן, ועל כן דרישת ההסרה של התוכן לא היתה כדין. מטרת השימוש של לסיג שונה ממטרת השימוש הרגילה של היצירה, כוונתו היתה חינוכית, השימוש שהוא עשה היה שימוש שונה מהשימוש הרגיל של היצירה והוא לא יצר רווח כלשהו מהשימוש ביצירה בהרצאה כגון זו. לסיג מוסיף ומתייחס לארבעת שיקולי השימוש ההוגן (הדומים לאלו שבדין הישראלי, המתבסס כיום על האמריקאי) והגן על השימוש שעשה.

לבסוף טוען לסיג שההודעה שנתנו בעלי הזכויות היתה בניגוד לדין האמריקאי, שכן ניתנה בחוסר תום לב ובעת שהשולח יודע כי המצג שהוא מציג הינו שגוי שכן השימוש היה הוגן.

מה תהיה תוצאת התביעה, אין לדעת עוד, אבל אין ספק שהגישה שמחייבת מבט מאוזן ולא חד צדדי על דיני זכויות היוצרים יוצרת זרם אוויר רענן ונכון בתחום זה בו השימוש הנוקשה בזכויות אינו מתיישב עם הרוח הזורמת בתרבות הנוכחית.

שאלה חשובה נוספת היא, גם אם ההודעה שניתנה היתה שלא כדין – מה הסעד שצריך להנתן?

אולי, כמו שהפרת זכות יוצרים מזכה בסעד הקבוע בדין בלא הוכחת נזק העולה "עד כדי 100,000 ש"ח לכל הפרה", מן הראוי לקבוע סעד נגדי שנועד להרתיע בעלי זכויות מפני עמיגה לא רצוייה על זכויותיהם באופן דומה? פיצוי בלא הוכחת נזק לשימוש לרעה בזכות היוצרים?

כיצד ניתן להגיש תביעת זכות יוצרים בשם אחר

שאלת הזכות של מיופה כוחו של בעל זכות יוצרים לתבוע בבית משפט עלתה בארץ לאחרונה לשיחה בעקבות פסקי דין שעסקו בנושא.

הפסיקה בנושא זה צריכה לחייב כל תובע זהיר המייצג בעל זכויות יוצרים אחר (ובמיוחד בעל זכויות זר) לנסח מחדש את הסכמי הרשיון שלו עם בעל זכות היוצרים ולהזהר שבעתיים בניהול מערך ההסכמים שלו.

גם בארה"ב הנושא הזה עולה מעת לעת ואני רוצה להפנות לדוגמא לפסיקה שניתנה בעניין של "טרול זכויות יוצרים", חברת Contra Piracy. קונטרה הוא גוף המספק שירותים אנטי-פיראטיים, כלשונו, לבעלי זכויות יוצרים. ייצוג זהה אף דומה לייצוג של גופים דוגמת ארגוני אכיפת זכויות יוצרים מצד אחד וכן לפעילותם של נציגי בעלי זכויות יוצרים מצד שני.

באחת מהתביעות בנושא העלה בית המשפט האמריקאי את שאלת זכות העמידה של גוף כזה (שאינו בעל זכות היוצרים המקורית אלא בעל רשיון – assignment) בפני בית המשפט בתביעה עקב הפרת זכות יוצרים.

פעמים רבות, בחו"ל כמו גם בארץ, גופים כאלו מנהלים מחזור עסקים שמתרכז באיום בהגשת תביעה ובסגירת פשרות בכמויות גדולות, שכן מרבית הנתבעים הפוטנציאליים מבינים כלכלית שגם אם הם צודקים (ובמיוחד אם לא), כלכלי להם יותר לשלם כמה אלפי שקלים מאשר לקחת את התיק לבית משפט ולשאת בעלויות ייצוג משפטי (שלא לדבר על הסיכון להפסיד בתיק).

גופים כאלו מחזיקים בדרך כלל יפוי כח מטעם בעל הזכויות שעל בסיסו הם מגישים את התביעה. בארץ ניתן לפני זמן מה פסק דין כנגד חברת מראות אימג' לפיו יפויי הכוח שהוצגו על ידה בהליך מטעם גטי אימג', לא די בהם כדי לאפשר לה זכות תביעה בגין הפרת זכות יוצרים (וראו מראות אימג' נ' מזור).

גם בארה"ב הדין קובע, באופן עקרוני מבלי להכנס לניואנסים, כי יפוי כוח עם הזכות לתבוע לא די בו לתביעה בגין הפרת זכות יוצרים. לתובע צריכה לעמוד גם אחת מהזכויות השמורות בחוק לבעל זכות היוצרים (השימושים הקבועים בדין, כך שלמעשה צריך להיות לכל הפחות רשיון שימוש בלעדי אם לא המחאת זכות/שימוש ספציפי).

בתביעה שהגישה קונטרה כנגד כמעט 3,000 נתבעים בגין הפרת זכות יוצרים היו הנתבעים אלמוניים ואחת מהדרישות היתה לחשיפת זהותם. למרות זאת, בית המשפט המחוזי בצפון קליפורניה סירב לתת פסק דין טרם הבהרת זכות התביעה של התובעת, חייב אותה להגיש מסמכים נוספים (ולמעשה את ההסכם המקים לה זכות לתבוע) ודן בשאלה האם בהסכם שהוצג יש כדי להקנות לה זכות לפסק דין כנגד מפרי זכויות יוצרים.

קונטרה המציאה לבית המשפט הסכם המחאת זכויות יוצרים (בעברית נקרא ההסכם "רשיון" לזכות היוצרים ובאנגלית שמו הוא assignment agreement). בהסכם זה התחייבה קונטרה בפני לקוחותיה לספק להם שירותי ניהול זכויות נגד פיראטיות ותביעות המגינות על זכויות היוצרים שלהם, בעוד שהלקוחות העניקו לה המחאת זכות לפעול כך.

ההסכם כלל המחאה של שתי זכויות: הזכות להגיש תביעה ולנהל הליכים, וכן זכות ניתנת לשלילה (revocable) להעתקה ולהפצה של יצירות בערוצי שיתוף קבצים, P2P, למען הגשת תביעה בטריטוריות המוגדרות, לרבות באינטרנט.

בית המשפט חזר על הדין האמריקאי, לפיו לשם קיום זכות העמידה בבית משפט לא די בהמחאת זכות התביעה אלא נדרשת גם המחאת זכות כלשהי העומדת על פי דין לבעל זכות היוצרים (אחד מהשימושים הקבועים אצלנו בסעיף 11 לחוק).

בהסכם ההמחאה שהוצג היתה אמנם המחאת הזכות להגשת תביעה אך נפסק שלא דין בכך.

כמו כן בהסכם היתה גם המחאה של הזכות להעתקה ולהפצה של היצירות (שהיא זכות שימוש לפי הדין האמריקאי אך לא לפי הישראלי), אך זכות זו היתה מסוייגת: הזכות היתה ניתנת לביטול ולשלילה (revocable, כבר אמרנו?).

בית המשפט הוסיף ובחן את ההסכם וציין שחסרים בו רכיבים נוספים שסביר להניח שיופיעו בהסכם רשיון בלעדי, כמו – משך הרשיון, הזכות לרשיונות משנה, תמלוגים לכל שימוש ביצירות וחלוקת רווחים מפסיקה לטובת בעלי הזכויות. נוסח הסכם שכזה (ובמיוחד העדר הרכיב האחרון) מלמד על כי התובעת הינה טרול המנסה להוציא הסכמי פשרה באיום של פניה לבית משפט. על כן, קבע בית המשפט, לא די בהסכם רשיון שכזה (שלא נחזה להיות המחאת זכויות יוצרים לגיטימית) כדי להקנות לה זכות תביעה והתביעה נמחקה על הסף.

והמסקנות ברורות –

כל תובע המייצג בעלי זכויות אחרים ופועל בשמם, מומלץ לו שידאג לתיעוד נכון ומסודר של זכויותיו בהתאם לפסיקה, על מנת שתביעותיו לא תדחינה (אפילו על הסף).

 

פרטי התיק והפניה לפסק הדין –

Contra Piracy v. Does 1-2919, No. C-13-01133 EDL (N.D. Cal. July 23, 2013)

 

 

למי הזכויות בחשבון פייסבוק?

שאלה מעניינת ביחס לניהול עמודי מדיה חברתית (=פייסבוק וטוויטר) עולה בתביעה שהוגשה בארה"ב. התביעה עוסקת בעמודי הפייסבוק של סדרת הטלוויזיה "המשחק" של BET.

בקצרה, מדובר בסדרה שמשכה כמעט 8 מליון צופים במועד הקרנתה והיא עוסקת בחייהם של שחקני פוטבול אמריקאיים. בין יתר הסיבות להצלחה הגדולה של הסדרה, נהוג לשייך עבודה טובה בתחומי המדיה החברתית (וראו כתבה על כך ב-Hollywood Reporter).

סטייסי מאטלוק היתה חלק בלתי נפרד מאותו מסע מדיה חברתית מוצלח ולאחרונה היא הגישה תביעה כנגד "רשת BET" (מצטער, הייתי חייב…) ביחס לעבודתה עבורה במדיה החברתית.

לטענתה, עמוד המעריצים של הסדרה נוסד על ידה בפייסבוק בשנת 2008, ורק לאחר מכן BET התקשרה עימה בנושא זה, בשלב בו כבר היו לה 750,000 "לייקים". במצב זה עשתה הרשת שימוש בעמוד הפייסבוק כדי לחזק את ה"באזז" סביב הסדרה בעת המשכתה.

תחילה סוכם לתשלום שעתי עבור עבודתה של מאטלוק במדיה החברתית, אבל ככל שהרשת רצתה לנצל יותר ויותר את המדיה החברתית ליצירת ה"באזז", החל מו"מ להגדלת תנאיה של מאטלוק כנגד תוצרים מפורטים יותר. תחילה דחתה מאטלוק את הצעת הרשת, כי משמעותה היה סכום נמוך יחסית תמורת ויתור על כל זכויותיה בעמוד הרלוונטי.

בכל אותו זמן מאטלוק ממשיכה לקדם את העמוד וכבר מגיעה למעל ל-3 מליון לייקים אבל מתנגדת ולא מוכנה להעביר זכויות או בעלות בעמודים לרשת. מנגד, הרשת דורשת ממאטלוק לספק לה גישה אדמיניסטרטיבית ל"עמודים שלהם".

מאטלוק, נשברת ובשלב מסויים חותמת על הסכם המעניק לרשת גישה שכזו, עם התחייבות של הרשת שלא יעשה שימוש בזכויות באדמיניסטרטיביות כדי להוציא את מאטלוק מניהול העמוד.

במקביל BET החלה מפעילה עמוד פייסבוק משלך עצמה עבור הסדרה שלה. מאטלוק סבורה שמדובר בתחרות לא הוגנת. מכיוון שהעמוד של הרשת לא הצליח, ניסתה הרשת לקנות ממאטלוק את העמוד שלה. הויכוח על הסכומים היה מהותי (הרשת הסכימה לשלם 15,000$. מאטלוק דרשה 1.2 מליון דולר…). הצעה כזו והצעה אחרת מצד הרשת, כולן נדחות. ואז מאטלוק מורידה את רמת ההרשאה של הרשת בעמוד הפייסבוק ממנהל ל-moderator.

הרשת לא הסכימה והוציאה מכתב דרישה לסיום השימוש בזכויות הקניין הרוחני השייכות לה. באותה תקופה לעמוד כבר 6.2 לייקים, והנה הרשת מוציאה מכתב הסרה לפייסבוק ביחס לעמוד. פייסבוק אכן מסירה את העמוד ומאטלוק טוענת לאובדן הכנסה משמעותי. לא רק זו, היא טוענת כנגד הרשת להפרת זכויות יוצרים, בהעתקת רכיבים מהעמוד של מאטלוק לעמוד של הרשת שנפתח קודם.

כרגע, אין עוד החלטה בעניין, אבל הקרב עקוב הדם הזה מלמד אותנו על הרגישות שיש בהבהרת הבעלות הן בניהול עמודי מדיה חברתית ופייסבוק והן בתכנים הנכללים בהם.

למשל, אם מנהל יוצר תוכן שמתבסס על קניין רוחני שאינו שלו. למי שייך התוכן, למנהל או לבעל הזכויות המקורי?

ומה קורה בעת סכסוך, האם יש לאפשר לבעל זכויות הקניין לעקוף את מנהל התוכן ולהשתלט על העמוד "שלו"?

כרגע אין עוד תשובות לשאלות אלו, אבל הן מנהל מדיה חברתית חכם והן לקוח חכם, יכולים לפתור את הבעיות הללו מראש, בהסכם מפורט שיגן עליהם בצורה האופטימלית, וזו המלצתנו. מדוע לא להיות מודעים לבעיות ולפטור אותן טרם יתעוררו?

האם ציטוט קטע מספר בסרט קולנוע הוא הפרת זכות יוצרים?

 
 
לא אשאיר אתכם במתח. התשובה היא – לא בהכרח. בית המשפט המחוזי במיסיסיפי חושב שלא (ההחלטה בקישור).
 
בסרט הקולנוע של וודי אלן, Midnight in Paris, צוטט הרומן של ויליאם פוקנר "רקוויאם לנזירה" (1951, תרגום: אהרן אמיר, הוצאת ספרית פועלים (1985)). לרומן 220 עמודים והקטע שצוטט הוא בן 9 מילים: "The past is never dead. It’s not even past". הציטוט נכלל בטקסט ששם וודי אלן בפי הגיבור שלו –
 
“The past is not dead! Actually, it's not even past. You know who said that? Faulkner. And he was right. And I met him, too. I ran into him at a dinner party.”
 
זהו. והנה, יורשיו של הסופר תבעו את מפיקת הסרט, סוני, על הפרת זכות יוצרים.
 
ברגיל, ציטוט של יצירות בסרטי קולנוע הוא נוהג קבוע. חלק מהותי מהפקת סרטי קולנוע (וטלוויזיה) הוא העול המוטל על ההפקה "לנקות" את כל שאלות זכויות היוצרים מהסרט וכל מפיק מכיר את דרך הייסורים להשגת אישורי זכויות יוצרים מכל הבעלים הרלוונטי של כל שיר שנשמע ברקע, תמונה שמופיעה בסרט וכדומה.
פעמים רבות, נדמה שמסע ניקוי זכויות היוצרים הופך לאבסורד, וישנם מקומות רבים בהם אין צורך בקבלת אישור, אך בשל הנחיות המחלקה המשפטית הרי שהפקת הסרט מחוייבת בכך.
 
פסק הדין בעקבות הסרט של וודי אלן, חצות בפריס, הוא נקודת ציון חשובה שמנסה להחזיר את ההגיון והסבירות למצב המוזר הזה.
 
במקרה הזה טענה סוני שמדובר בשימוש הוגן, ויסודות השימוש ההוגן נבדקו.
  • מטרת ואופי השימוש: בעוד שהיצירה המקורית הוא רומן רציני, הרי השימוש בקטע קצרצר מתוכו במסגרת קומדיה שאינה מודפסת, מהווה שימוש טרנספורמטיבי מסויים שמצביע לכיוון הוגנות השימוש, כך נפסק.
  • עיקר היצירה: בעוד שיורשי הסופר טענו שהקטע מגלם רכיב חשוב ומוכר ביצירה, קבע בית המשפט שלומר כי קטע כה קצר מתוך יצירה כה מורכבת בהכרח נושא חשיבות חברתית שונה (לקטע הקצר מול היצירה כולה), וגם כאן המבחן מעדיף את השימוש ההוגן.
  • פגיעה פוטנציאלית בשוק בעקבות השימוש: בית המשפט סבור שהסיכוי שהשוק הפוטנציאלי של היצירה יפגע בעקבות השימוש הוא אפסי, ואם בכלל הרי הכללת היצירה בסרט רק עזרה לביסוס השוק של היצירה.
לכן מגיע בית המשפט למסקנה לפיה אין דמיון מהותי בין היצירה של פוקנר לבין הציטוט הקצר, השימוש הוא "זוטי דברים" (דה מינימיס) ולא ניתן לתבוע בעטיו.
עוד משיב השופט לתובעים וקובע כי לא השימוש בשם פוקנר ולא המשפט הקצר שנאמר בעקבותיו מצביעים על איזה שהוא קשר עם יורשי הסופר המנוח או עימו ועל גזילה כלשהי.
לסיכום, נדמה לי שפסקי דין כמו אלו אולי ישיבו אט אט את ההגיון ושיקול הדעת לתביעות בגין הפרות זכויות יוצרים, והמיקום של התביעה בתחום הפקת סרטי קולנוע שנחשב לתחום מסוכן ביותר רק מסייע לנו להבין עד כמה יש לתת משקל לקול ההגיון.