Plagspotter

איך נלחמים ב"מחלה" האינטרנטית של העתקת תכנים?
 
מי לא כתב מאמרים/בלוג/כל תוכן שיווקי או אמנותי אחר וגילה בשלב מאוחר יותר שאותו תוכן הועתק על ידי אחרים למקומות שונים, בדרך כלל בלי קרדיט ותמיד בלי רשות?
 
לאחרונה שמעתי על כלי מעניין לאיתורם של מאמרים מועתקים באינטרנט – Plagspotter וחשבתי שיהיה מעניין להכיר מעט יותר (נתקלתי בו בעקבות מאמר מעניין שקראתי אודותיו כאן, שמפרט יותר את אופן השימוש בו, יתרונותיו וחסרונותיו). שימו לב שהכלי הזה טוב כרגע בשביל מאמרים באנגלית והוא לא מתממשק בינתיים לעברית. מחלופת אימיילים קצרה שהיתה לי עם נציגת האתר נאמר לי שאם תהיה דרישה מספקת הם יפעלו להוספת עברית כאחת מהשפות הנתמכות על ידי השירות. אם זה מעניין אתכם, אשמח לשמוע בתגובות על מנת שאוכל להודיע להם.
 
באופן עקרוני, מדובר בכלי שמאפשר ליוצרי מאמרים ותכנים אינטרנטיים כתובים לעקוב אחר שימושים אינטרנטיים שונים בתכנים שלהם, ולאתר כאלו שהם לא אישרו. היתרון שבו הוא האוטומטיות שלו. כלומר, אתם יכולים להכניס עד 50 שמות מתחם (URL) והאתר יעקוב אחרי שימושים לא מורשים בתכניהם וישלח לכם דיווחים תקופתיים על הפרות. שימו לב שמדובר בשירות שיש לו רכיב פרימיום (יותר או פחות זול, לפי כמות שמות המתחם הנבדקים. מ-8 ועד 50 דולר) אבל מי שיוצר תכנים רבים ועומד על זכויותיו, יכול להינות ממנו.
בדיקות שמות מתחם בודדים אפשריות כרגע בחינם.
 
היתרון בכלי הזה קיים גם לאתרים שמקבלים תכנים ממקורות אחרים ורוצים לוודא שהם אינם מפרסמים תכנים מועתקים ואינם מפרים זכויות יוצרים (גם מבחינת קידום אתרים זהו מצב בעייתי וגם מבחינת תביעות משפטיות עתידיות).
מהביקורת המצורפת ומהמעט שאני ראיתי באתר, מדובר באתר עם ממשק משתמש די נוח, שיכול להסיר טרדה לא מעטה מעל יוצרי תכנים (כרגע, רק באנגלית), ובעלות שמכוסה מהר מאוד עם אכיפת זכויות מינימלית, והרבה מעבר לכך. אמנם, לשירות הזה צפוי מאבק לא קל בשירות כמו Copyscape, אבל כרגע נראה שהם מוכנים להתמודד ועושים זאת לא רע בכלל.
 
שווה בדיקה.

פשרת גוגל-ארה"ב עשויה להביא לסוף מלחמות הפטנטים

במהלך של איזון עדין בין הגנה על התחרות וזכויות בעלי הפטנטים קבע הממשל האמריקאי: בעלי "פטנטים חיוניים לתקן" יוכלו לדרוש פיצוי כספי – אך לא לבלום את המתחרים

פוסט אורח – מאת עו"ד מונטי סילבר

 
בפוסט זה אני שמח לארח את מונטי סילבר, עו"ד אמריקאי ויזם היי טק שחי בישראל ומתמחה במסחור פטנטים.. מונטי ייסד את yazamIP.com וניתן ליצו איתו קשר ב-monte@yazamip.com

אחרי שנתיים של חקירה מתוקשרת הצליחה חברת גוגל להגיע החודש להסדר עם ממשלת ארה"ב. החקירה התמקדה בשאלה האם גוגל הפרה את חוקי המונופול והשתמשה באמצעים לא כשרים כשסירבה לספק למתחרים רישיון ל"פטנטים חיוניים לתקן" (standard-essential-patents) שגוגל קנתה ​​ממוטורולה. תוצאות ההסדר הן בעלות משמעות תקדימית רבת ערך לכל תחום המחקר והפיתוח של מוצרים והתקנים חדשים.
 
תקנים טכנולוגים סטנדרטיים הם מוסכמות תקשורת מורכבות שתעשיית ההיי טק מפתחת באופן שיתופי, על מנת לגרום לכך שהמוצרים של כל חברה וחברה יתקשרו ויעבדו אלה עם אלה. מכשירי טלפון ורשתות סלולר, לדוגמה, מחייבים תקנים כאלה. ללא תקנים, האיי-פון מתוצרת אפל לא היה יכול להתקשר לטלפון של נוקיה. התקנים נקבעים על ידי ארגוני תקינה בכל ענף וענף בתעשיית ההיי טק, והם גורם קריטי המאפשר פיתוח והשקה של טכנולוגיות, מוצרים ושירותים חדשים. לדוגמה, כבר עשרות שנים ארגוני התקינה בתחום הסלולרי והחברות המשתתפות בהם מפתחים ומסכמים תקנים מפורטים ומורכבים ביותר הקשורים בהיבטים רבים ומשתנים של התקשורת הסלולרית, שהמפורסמים בהם הם GSM, CDMA והדורות המתקדמים שלהם.

מאחר שכל תקן לרוב משלב רעיונות רבים המוגנים בפטנטים, וכל פטנט הוא רכושה של חברה מסויימת אחת, מתעוררת בעית הפטנטים החיוניים לתקן (פח"ל). בלי פתרון לפח"ל, חברה בעלת פח"ל משני אחד מסוגלת לשתק ענף שלם על ידי דרישה שכל אחד מהמשתמשים בתקן ישלם לה דמי רשיון גבוהים ובלתי סבירים בעבור הפח"ל שלה, גם אם הוא מהווה רק מרכיב קטן יחסי מהתקן ו/או מוצר מסוים.

ארגוני התקינה פתרו את הבעיה על ידי הדרישה שכל גוף המשתתף בתהליך התקינה חייב להסכים מראש לתת רישיון לפח"ל שלהם בתנאים שהם "הוגנים, סבירים ובלתי מפלים". השאלה היא "מה הוא הוגן וסביר?" וגם איך פותרים מחלוקת אם בעל הפטנט והמתחרה אינם מצליחים להגיע להסכמה?
 
אלה בדיוק השאלות שהיו בלב חקירת גוגל על ידי הרשויות האמריקאיות. לאחר שגוגל רכשה את הפטנטים של מוטורולה, חברות התחילו להתלונן שגוגל דורשת תמלוגים בלתי סבירים בעבור הפח"ל שלה. גוגל סרבה להעניק רישיונות ובמקום זאת פנתה לבתי משפט בבקשה לאסור על המתחרים המפרים את ה"פטנטים החיוניים לתקן" שלה מלמכור את מוצריהם בארצות הברית.

הממשל האמריקאי קיבל את התלונות על כך שהתנהגות גוגל עלולה להוביל לפגיעה קשה בתחרות ולמחירים גבוהים יותר, תוך ניצול מה שנתפס כמעמד מונופוליסטי. בו בזמן, הוא התחשב גם בעמדת גוגל כי על מנת לעודד חדשנות, לבעל פטנט זכות לקבל תגמול הוגן בעבור שומוש בההמצאה שלו.

לאחר חקירה שנמשכה שנתיים, הרשויות בארה"ב הגיעו להחלטה מאוזנת. ההחלטה הקלה עם גוגל בכך שקבעה שגוגל לא הפרה את חוקי ההגבלים העסקיים ולא פעלה כמונופול. אבל בו בזמן הופעל לחץ על גוגל להסכים ולהעניק רשיונות עבור הפח"ל שלה למתחרים. הלחץ הושג באמצעות פרסום ניר עמדה שהגביל את האמצעים העומדים לרשותו של בעל פח"ל כנגד מתחרים המבקשים רשיון שימוש.   עמדת הממשל היא שבעלי פטנטים שאינם מסוגלים להגיע להסכמה על תנאי הרשיון בדרך כלל לא יוכלו לבקש מבתי משפט צו מניעה המונע ממתחרים מלהיכנס לשוק. לרשותם נותרה האפשרות להגיש תביעה בגין פיצויים כספיים, מה שמעביר את שיקול הדעת על גובה הפיצוי לבית המשפט. רק במקרים קיצוניים ינתן בית משפט צו מניעה שיאסור על כניסת מתחרים מהשוק. נזכיר, שבמקרה התביעה של אפל כנגד סמסונג, המטרה העיקרית של התביעה היה להשיג צו מניעה למנוע מהנתבע לשווק את המוצר. 

ברגע שגוגל הפנימה שכבר לא תוכל למנוע ממתחרים למכור מוצרים בארה"ב, התמריץ העיקרי לסרב לתת למתחרים רשיון לפח"ל שלה נעלם. אם כל מה שבית המשפט יכול לפסוק הם פיצויים כספיים, עדיף כבר להסדיר את הסכום במשא ומתן או תוך שימוש בתהליך בוררות.

להסדר בין גוגל לממשל האמריקאי יש השלכות מרחיקות לכת על עולם הפטנטים והטכנולוגיה הרבה מעבר למקרה הפרטי של גוגל והפטנטים של מוטורולה. לאור העקרון החדש שעוגן בנייר העמדה האמריקאי, יש כיום לבעלי פח"ל תמריץ חזק להגיע להסכמי רשיון עם מתחרים ולא לרוץ לבית המשפט ולבקש צוי מניעה, שעמדו עד היום במרכז מלחמות הפטנטים והקשו על חברות חדשות להביא את מוצריהן לשוק.

זכויות יוצרים ברשתות חברתיות – של מי הסטטוס הזה לעזאזל?

 

זכויות היוצרים והבעלות בתכנים שמועלים לפייסבוק, לטוויטר, לפינטרסט ולרשתות חברתיות אחרות כלשהן הן נושא מאוד בעייתי  בעיקר בקרב יוצרים עצמאיים.

קשה לעקוב אחרי כל התנאים וההנחיות של רשתות חברתיות כמו פייסבוק ושאלת הבעלות וזכויות היוצרים ביצירות שהועלו אליהן מטרידות יוצרים רבים.

אנחנו מכירים את השמועות שמדי פעם עולות שפייסבוק העבירה לבעלותה את כל התמונות שהעלינו לחשבון שלנו. בינתיים כל השמועות האלו התבררו כלא נכונות. אנחנו גם מכירים את המחלה שפשטה לאחרונה לפיה אם נעלה לקיר שלנו סטטוס באנגלית משפטית ארוכה ומשעממת בטח … יקרה משהו חשוב, מה – לא ? …

אם כן, התשובה הפשוטה בדין הישראלי היא: זכויות היוצרים ביצירה הן של היוצר, אלא אם הוא העבירן במפורש או במשתמע לאחרים.

כל יצירה שקובעה ופורסמה – מוגנת. תמונות, פוסטים ועוד, כולם מוגנים בזכות יוצרים בעצם היצירה והקיבוע שלה.

נכון, בעצם ההעלאה לרשת חברתית בלי שום מגבלה, אזהרה או כיתוב אחר גם הגדלנו בצורה ניכרת את הסיכון שיפרו את זכויות היוצרים שלנו, אבל אין טוב בלי רע.

הבעיה העיקרית שנוצרה היא שכאשר אנחנו מאשרים את תנאי השימוש של רשתות חברתיות (לפחות אלו שנהנות מייצוג משפטי מקצועי), אנחנו גם מסכימים בצורה חוזית לתנאי השימוש שלהם, ואם תנאי השימוש שלהן כתובים באופן כזה שמעביר את זכויות היוצרים מאיתנו לכל מישהו אחר, אנחנו עלולים להיות כבולים בתנאים שאישרנו.

במאמר הזה אבדוק (בנקודת זמן מאוד ספציפית – מועד כתיבת הפוסט, שלא יעודכן בהמשך) את תנאי השימוש של כמה רשתות חברתיות ידועות ביחס לזכויות היוצרים בתכנים שמשתמשים מעלים אליהם.

פייסבוק

קודם כל חשוב להזכיר שבעצם ימים אלו פייסבוק שוקלת להחליף את תנאי השימוש שלה ואף מנסה לקדם סקר משתמשים בנושא, כך שיתכן שתוכן פוסט זה יהיה לא רלוונטי בעוד זמן קצר (אם כי לא בדקתי את תוכן התנאים המוצעים).

פייסבוק מבהירה שאתם ממשיכים להיות הבעלים של זכויות היוצרים שלכם, אבל במקביל אתם מעניקים לפייסבוק עצמה רשיון שימוש לא מבוטל בתכנים וביצירות שלכם שהעליתם לפייסבוק.

אם בשלב מאוחר יותר התחרטתם ומחקתם את התוכן, גם אז – רשיון השימוש נותר בעינו ככל שהתוכן שהעליתם הופץ (shared) על ידי אחרים כך שהצעד הוא חד-כיווני.

למעשה זו אזהרה חשובה ביחס לכל תוכן שאתן מעלים לאינטרנט – שימו לב שכאשר אתם מעלים תוכן לאינטרנט, אתם מאבדים את השליטה עליו. גם מחיקה שלו יתכן ותהיה מאוחרת מדי. התוכן כבר לא רק בידיכם.

טוויטר

גם בטוויטר המדיניות דומה. זכויות היוצרים המקוריות נותרות בידי היוצר, מעלה התוכן.

אולם לפי תנאי השימוש של טוויטר די בכך שהעליתם את התוכן שלכם לטוויטר ואתם מקנים בכך רשיון כמעט בלתי מוגבל הן לטוויטר והן ליתר המשתמשים להפיץ את התוכן; ממש ללא הגבלה – in any and all media or distribution methods (now known or later developed).

השאלה העיקרית היא  – האם בכלל יש זכויות יוצרים בתוכן שמועלה לטוויטר. במרבית המקרים, רכישת זכויות יוצרים בתוכן שאינו עולה על 140 תווים אינה משימה פשוטה, אך משוררי ההייקו היפנים והחמשירים מוכיחים שהדבר אפשרית.

ברצוני להעיר, שהשאלה הזו בדבר זכויות יוצרים בסטטוס היתה יכולה להשאל גם ביחס לסטטוסים בפייסבוק, אבל נצא מנקודת מוצא שמדובר לא ב"קמתי הבוקר ותראו איזה קפה שתיתי" אלא בסטטוס יותר יצירתי, שמאפשר רכישת זכויות יוצרים.

פינטרסט

בניגוד אולי לטוויטר ופייסבוק שכוללים גם תכנים טקסטואליים לא מעטים, פינטרסט ממוקד בעיקר בתכנים ויזואליים.

גם כאן, העקרון בתנאי השימוש דומה לאלו של פייסבוק וטוויטר.

חשוב להזכיר ששלושת השירותים הללו יוצאים מנקודת מוצא לפיה הזכויות המקוריות בתכנים שייכות למי שמעלה אותן לשם ולנקודה זו אשוב בהמשך.

 

יוטיוב

תנאי השימוש של יוטיוב מוחלים על כל מי שמעלה סרטון לאתר.

נדמה שיוטיוב הוא האתר שלמד את הלקח המשמעותי ביותר מהתחככות בקהל המשתמשים ובעלי הזכויות לאורך השנים (ופסק הדין בעניין ויאקום הוא רק דוגמא). תנאי השימוש של יוטיוב מוודאים שהמשתמשים יאשרו בצורה ישירה שהתוכן שהם מעלים לאתר אינו מפר זכויות של אחרים. אני חייב להודות שאני לא בטוח שהתחייבות כזו אמורה להחזיק מים, אבל מכיוון שיוטיוב גם מפעיל מערכות מאוד מתוחכמות לאיתור והסרת תכנים מפרים, בית המשפט האמריקאי בסך הכל בחר להגן על האתר ולא לחייב אותו בהפרת זכויות.

המעניין בתנאי השימוש של יוטיוב הוא לאו דווקא הרשיון הדי נרחב שבעצם העלאת התכנים אנחנו מעניקים לאתר, אלא הרשיון הנרחב אף הוא ליתר משתמשי יוטיוב לעשות שימוש בתכנים שלנו. עכל עוד לא בחרתם באלטרנטיבות אשר טכנית מונעות שיתוף והפצתה, הרי תנאי השימוש קובעים שבעצם העלאת התכנים אנחנו בהעלאת התוכן ליוטיוב אתם מעניקים ליתר המשתמשים רשיון לצריכת התכנים דרך יוטיוב והשירותים שלו, וכמובן גם ליוטיוב עצמו.

בשורה התחתונה – שווה לחשוב פעמיים לפני כל הפצה של תוכן חשוב ומוגבל באינטרנט. אל תסמכו על אתרי רשתות חברתיות כמו יוטיוב ופייסבוק שיגנו על זכויות היוצרים שלכם.

 

שאלות ותשובות משפטיות על זכויות יוצרים עם דגש על קידום אתרים,

אני שמח להזמין אתכם לקרוא פוסט אורח שלי בבלוג של פבל ישראלסקי.

מטרת הפוסט לתת קצת יותר מידע משפטי חשוב למקדמי אתרים בנושאים כמו זכויות יוצרים ולפתוח קצת עיניים למי שעוסק בתחום אך לא ברורה לו המשמעות המשפטית של עסקיו.
.

קורס קידום אתרים חדש – כדאי לבדוק

מקדמי אתרים יקרים.

אני שמח להפנות את תשומת ליבכם לקורס חדש לקידום אתרים שיוצא לדרך בקרוב ומתמקד בצורה מקצועית ביותר ורצינית ביותר בתחום קידום האתרים.

הקורס מנוהל על ידי מכללת ניו מדיה (שמציעה הכשרה מגוונת בתחומי האינטרנט, השיווק, המדיה החברתית, הסלולאר וכדומה) ומרוכז על ידי פבל ישראלסקי (שאין צורך להציגו בפני כל מי שעוסק בקידום אתרים כמי שהוא אחד מאושיות התחום בישראל) והוא מתחיל בעוד כשבוע בלבד.

הקורס ממוקד בנישה ספציפית של העיסוק בקידום אתרים והוא מדבר אל מי שבעתיד יקחו חלק במחלקות קידום אתרים ארגוניות.

הקורס מקנה לתלמידים ידע מכיוונים שונים, עם מרצים רציניים ביותר (עד כדי כך שהם אפילו הסכימו שאני ארצה שם… פראיירים… ) עם מומחיות שונה ורקע מגוון במטרה ליצור תוכן מקצועי ועדכני ביותר.

הקורס משלב הרצאות אקדמיות כמעט עם פרקטיקה ו-hands on והוא הוכן בשיתוף פעולה עם אנשי מפתח בתחום קידום האתרים בתעשיה.

הקורס אינו פשוט ויש לו דרישות מקדמיות, אבל מי שיעבור אותן צפוי להנות וללמוד הרבה מאוד. בקיצור – אני חושב שחבל שתבזבזו זמן. צרו קשר עם המכללה ופבל ותרשמו. הקורס עומד להפתח.

שימו לב שמדובר (למיטב ידיעתי) בקורס קידום האתרים הראשון בארץ שמוכר באופן מלא לפקדון לחיילים משוחררים, מה שאומר שהושקעו מאמצים רבים להגיע להדרכה מקצועית ברמה גבוהה כדי לקבל את ההכרה. רציני הפבל הזה…

בהצלחה לכולם.

 לנוחותכם, הנה חלק מהסילבוס של הקורס:



  • יסודות שיווק באינטרנט – מודלים עסקיים, ערוצי שיווק ועוד.


  • מבוא למנועי חיפוש והחיפוש של גוגל – דירוג מסמכים, אלגוריתמים, מבנה מנוע חיפוש ועוד.


  • טכנולוגיות ומבנה האינטרנט – CSS, HTML, PHP, וורדפרס ועוד.


  • חווית משתמש והתנהגות גולשים – סיגנלים חברתיים, Conversion Funnel ועוד.


  • מחקר מילות מפתח, מחקר מתחרים ובניית תוכנית קידום לאתר.


  • קידום ועבודה שוטפת – On Page ו-Off Page.


  • רשתות חברתיות ואיך להשתמש בהן לטובת SEO.


  • מדידה, מחקר וכלים: וובמסטר טולס, גוגל אנליטיקס, MajesticSEO ועוד.


  • האינטרנט והחוק – דיני אינטרנט שמקדם אתרים חייב להכיר.


  • כלים לניהול פרוייקטים, ניהול זמן, עבודה עם מיקור חוץ (Outsourcing).


  • התנהלות בסוכנות או מחלקת SEO בארגון.

 

פארודיה / סאטירה, שימוש הוגן ו"ממים"

בפוסט זה אסקור פסק דין מעניין בתחום הגנת פארודיה או סאטירה באמצעות שימוש הוגן, אמשיך ממנו לכיוון "ממים אינטרנטיים" ואסיים בהנחיות קצרות כיצד עלינו להזהר על מנת שלא להפר זכויות יוצרים.

בית המשפט המחוז השביעי ארה"ב סיפק לאחרונה (7.6.2012) החלטה מעניינת בנושא כוחה החזק של הגנת השימוש ההוגן בדיני זכויות יוצרים ואף העלה לתשומת לב את סוגית הפארודיה / סאטירה בזכות יוצרים. המדובר בפרשת Brownmark Films, LLC v. Comedy Partners.

חלקנו מכירים את התוכנית "סאות' פארק" הכוללת בין יתר השטויות גם סאטירה (ביקורת חברתית בדרך כלל) או פארודיה (ביקורת המחקה יצירה מסויימת כדרך להגחכתה של אותה יצירה). באחד מהפרקים, במסגרת ביקורת על מגפת הסירטונים הויראליים כללה התוכנית פארודיה על  סרטון הוידאו הנקרא What What (In the Butt)” (לא אני אשם בסרטון המ(מ)פגר הזה… זה הם!).

יוצרי הסדרה עשו שימוש ברור במקור, אך כמובן הכניסו את האלמנטים של הסדרה, בנימה ילדותית משהו ותוך העברת ביקורת על ה"קלות הבלתי נסבלת" של ה"ממים" (Meme) האינטרנטיים והסרטונים הויראליים חסרי הערך האמנותי.

בעלי זכות היוצרים בסרטון המקורי תבעו את אולפני סאות' פארק על הפרת זכויות היוצרים, והללו הגיבו בהגשת בקשה למחיקת התביעה בשל הגנת השימוש ההוגן.

בית המשפט קבע שדי בצפיה בשני קטעי הוידאו כדי לדון בבקשה, דן בה וקיבל אותה. התביעה נמחקה. השימוש בקטע המקורי במסגרת הקטע של סאות' פאק, כך נקבע, עולה בבירור כהגכחה (lampoon. יש לכם תרגום יותר טוב?) של השגעון החדש על וידאו-קליפים בעלי ערך אמנותי נמוך באינטרנט ועל כן מהווה שימוש הוגן.

מה שעניין אותי בהחלטה הוא שבעבר בתי המשפט נתקלו בקשיים רבים יותר בהענקת הגנה לשימוש הוגן בצורת סאטירה, להבדיל מפארודיה. כלומר, כשהחיקוי נועד להגחיך את היצירה עצמה, בתי המשפט העניקו בקלות רבה יותר את הגנת ה"ביקורת" לפרודיה (לדוגמא: פרשת חסמב"ה ושפרה האפרתי – מסמך WORD) מאשר כאשר דובר בסאטירה.

הבסיס בפסיקה הישראלית לאבחנה זו מצוי בפסק דינו של ה"ברווז" (פרשת דיסני נ' דודו גבע – עוד WORD), שם נקבע כי ההגנה תנתן ביתר קלות ליצירה הכוללת ביקורת על היצירה אותה היא מחקה, ולא על אלמנטים חיצוניים (כמו על ההתנהלות החברתית שדודו גבע ביקר בצורה מרתקת כל כך).

בארה"ב למשל לא הגן בית המשפט על ספר שחיקה והעתיק את הסגנון הייחודי של ד"ר סוס (The Cat Not in the Hat! A Parody by Dr. Juice) לשם סיפור משפטו של או ג'יי סימפסון. בתי המשפט אמנם נימקו את פסקיהם בנימוקים שונים (לדוגמא – המפר לא יזכה בהגנה אם כל מטרתו בשימוש ביצירה היה לעקוף את הצורך ביצירת יצירה מקורית ועצמאית) אך בפועל אנו רואים הבדלים ניכרים בין פסקי הדין כשהקו העיקרי המאבחן הינו היות היצירה פרודיה או סאטירה.

המעניין בהחלטה זו היא ההגנה שהוענקה ליצירה החדשה, על אף היותה סאטירה ולא פארודיה.

"ממים" (meme) אינטרנטיים הם תופעה מרתקת בפני עצמה (בפעם אחרת אולי ארחיב בנושא) שכוללת למעשה פרשנות חברתית/ציבורית מחודשת על תופעה חברתית או אחרת שנוצרת על ידי הקהילה באופן עצמאי, על בסיס יצירה מקורית אחרת. הבעלות (ולפחות זכות השימוש וההעתקה) ביצירות המקוריות, הלכה למעשה, מופקעת מידי היוצר המקורי. כנגד הפקעה זו, כמעין "תמורה" יוצרת הקהילה יצירות נגזרות בהיקף עצום מאותה יצירה מקורית, בלא הסכמת בעלי הזכויות ולכאורה תוך הפרת זכות היוצרים (אם כי תוך הקניית מוניטין ל מבוטל, לעיתים).

"ממים" מנסים פעמים רבות להשתמש ברקע החברתי, המודע והלא מודע של כל אחד מאיתנו על מנת לבטא אמירה מסויימת בצורה יותר אמורפית. עצם שינוי ההקשר של היצירה המקורית יחד עם הוספת ההקשר של המם החדש, יוצר שיח אמנותי וחברתי מעניין. אלא שגם כשפועלים באופן הזה שומה עלינו לשים את ליבנו לארבעת מבחני השימוש ההוגן ולהזהר שלא לחצות את הקו.

החקיקה והפסיקה בוחנות ארבעה שיקולים עקרוניים על מנת להבין האם שימוש מסויים ביצירה מהווה שימוש הוגן, או לא. שיקולים אלו מצטברים האחד על השני ומשקלם אינו מוחלט, אלא כפוף לשיקול דעת בית המשפט. למרות זאת – חשוב להיות מודעים אליהם כאשר אנו מנסים ליצור יצירה חדשה על בסיס יצירה קודמת:

  1. מטרת השימוש ואופיו: ככל שהשימוש המפר אינו כלכלי, ככל שהשימוש המפר נועד להניב "רווח" חברתי ולא מסחרי, ככל שהשימוש המפר היה "טרנספורמטיבי" (משנה את מטרת היצירה לעומת היצירה המקורית) וכדומה.
  2. אופי היצירה בה נעשה שימוש: האם מדובר ביצירה שהיא בלב הגנת זכויות היוצרים (כגון שיר, ספר, סרט וכד') או יצירה שנמצאת בפריפריה שלהם (דוגמת שידור משחק כדורגל…).
  3. היקף השימוש ביחס ליצירה (האם כל היצירה הועתקה או חלק קטן ממנה, ועד כמה מהותי החלק ליצירה בכללותה).
  4. השפעת השימוש על ערכה הפוטנציאלי של היצירה (ככל שהשימוש מפחית את ערכה או את מסחריותה, יחשב השימוש בעייתי יותר ויותר).

רק שילוב נכון של כל ארבעת הגורמים, במידה כזו או אחרת, באופן שילמד את בית המשפט על הוגנות השימוש – יהיה מוגן.

עשרה מיתוסים (ועוד קצת) על זכויות יוצרים

נבדוק מספר מיתוסים המתייחסים לזכויות היוצרים ונחשוף את האמת שמאחריהם.

 

1.  יש לי רעיון נהדר, זכויות יוצרים מגינות עליו.

אז זהו, שלא. חוק זכויות יוצרים 2007, התשס"ח-2007, קובע בסעיף 5(1) לו כי אין זכות יוצרים על רעיון, אם כי, כבעבר, קיימות זכויות באופן ביטויו של אותו רעיון.

כלומר, זכות היוצרים מבוטאת בעיצוב היצירה ובצורתה האמנותית. למשל: לחן מוזיקלי, סרט וידאו, סיפור קצר וכדומה. אכן, פעמים ניתן להגן הגנת מה על רעיון בצורה כזו או אחרת, אולם גם אז ההגנה אינה על הרעיון המופשט אלא על אופן הביטוי שלו. למשל, אין כל מניעה לכתוב ספר חדש על נער צעיר שלומד בבית ספר לקוסמים בעולם שאינו מכיר בקסמים, אולם אם הנער יקרא לארי ויריבו ייקרא ווידמורט והרפקאותיו תהיינה דומות לאלו של הארי פוטר, יתכן שהדבר יפר את הזכויות של הסופרת ג'יי קיי רולינג.

2.  חייבים לרשום זכויות יוצרים כדי להגן עליהן.

גם כאן התשובה היא לא. אין חובת רישום לזכויות יוצרים.

נכון, בארה"ב קיים רשם המאפשר לרשום יצירות מסויימות, אולם הרישום אינו חובה אלא הוא מקנה הגנה משופרת מעט במערכת המשפט האמריקאית. גם בלא רישום, הזכויות נרכשות מעצם היצירה, אפילו בארה"ב.

גם בארץ ישנם שירותים פרטיים המאפשרים "רישום זכויות יוצרים". שירותים אלו מעניקים יתרון ראייתי מסויים, אולם כנגד יתרון זה יש לבדוק מה יהיו עלויות הרישום וההעדה לאחר מכן לכשיעלה הצורך להוכיח את הרישום.

3.  אם אשלח לעצמי את היצירה בדואר רשום, אוכל להוכיח שאני היוצר שלה.

זהו מיתוס שאינו נכון ואינו שגוי.

אחד מהנושאים החשובים בדיון בגין הפרת זכויות בבית משפט הוא שאלת הוכחת הזכויות המקוריות, למי הן שייכות ומאיזה מועד.

עובדה זו ניתן להוכיח בכמה דרכים, וגם הדרך המופיעה מעלה ביניהן. מה מידת המשקל שבית המשפט ייחס לדרך זו, אין זה ברור, אך ככל הנראה לא גבוה במיוחד.

ניתן לחזק את יכולת ההוכחה באמצעות רישום ברשם הזכויות האמריקאי או גם לבצע רישום בארץ במשרדים פרטיים שונים או אצל עורכי דין העוסקים בתחום. הרישום אינו מקנה זכויות כלשהן, אלא כאמור מהווה ראיה יותר חזקה למועד היצירה המקורי ולהעברת הנטל לנתבע להוכיח כי יצר יצירה מקורית טרם לאותו מועד.

4.  זה באינטרנט אז זה שייך לכולם ומותר להשתמש בחופשיות

לא. לא כל יצירה שבאינטרנט מותרת להעתקה. למעשה, ההיפך הוא הנכון. קיימת פסיקה ישראלית שקובעת שבמרבית היצירות המודרניות (כולל אלו שקיימות באינטרנט) קיימות זכויות יוצרים ועל המעתיק להיות מודע לכך. מעתיק שלא טרח לברר של מי הזכויות ולקבל את הסכמתו, רואים אותו כמי שהפר זכויות יוצרים.

באינטרנט ניתן למצוא גם אתרים רבים המעמידים לרשות הציבור יצירות עם רשיונות שימוש שונים שמאפשרים העתקה כזו או אחרת של היצירה, אך מומלץ להקפיד לקרוא את הרשיון ולבדוק שאתם עונים לדרישותיו שכן אחרת – זו הפרת זכויות יוצרים.

שימו לב שישנן תוכנות המאפשרות לבעלי הזכויות מעקב אחר שימוש תכנים מוגנים שלהם המועלים לרשת, כולל תמונות ותכנים אחרים שנחזים להיות "נקיים" ממעקב.

5.  כל מה שלא כתוב עליו שהוא מוגן בזכויות יוצרים מותר לשימוש

גם כאן התשובה היא לא.

הודעה על קיום זכויות יוצרים (למשל הודעה בסגנון: "©2008. כל הזכויות שמורות ליורם ליכטנשטיין") משמשת מכשיר שמסייע להבהיר לקורא את קיומן של הזכויות ולשלול את תום ליבו במקרה של סכסוך משפטי.

אולם, העדר הודעה כזו לא די בה. גם בהעדר הודעה כזו עליכם להניח שיש ביצירה זכויות יוצרים אלא אם היא ישנה במיוחד או אם יש לכם סיבה מוצקה אחרת לחשוב כך.

6.  אם אשכתב את היצירה בכך אהפוך אותה ליצירה שלי ואני לא אפר זכויות יוצרים

כן ולא. אמנם היצירה החדשה תהפוך להיות שלך, אך הדבר לא ימנע את זכותו של היוצר המקורי לטעון כי זכויותיו הופרו, והדין יתמוך בו. עצם השינוי של היצירה מהווה יצירה נגזרת, הנזכרת בסעיף 11(6) לחוק מ-2007, ואף היא זכות השמורה לבעל הזכויות בלבד.

7.  אם הזמנתי עבודה ממישהו אחר, הזכויות בה שלי בלי שאעשה דבר

זו טעות חמורה של רבים. התשובה למיתוס זה הינה חד משמעית – לא נכון.

סעיף 35 לחוק מ-2007 קובע שהבעלים של זכויות היוצרים ביצירה מוזמנת יהיה היוצר, אלא אם הוסכם אחרת בין היוצר למזמין.

כלומר, החוק מחייב אתכם "להסכים אחרת" בהסכם ביניכם על העברת הזכויות, או שהזכויות ביצירה שהזמנת (למשל אתר אינטרנט), תהיינה בידי אחר ולא בידיך. אם לא תכללו בהתקשרות ביניכם סעיף שעניינו העברת הזכויות אליך, גם העובדה שהזמנת יצירה ושילמת עליה לא מעניק לך כשלעצמו זכות בעלות ביצירה אלא, לכל היותר, זכות שימוש מוגבלת.

8.  אם אני מעתיק רק 10% (או כל אחוז קטן אחר), זה חוקי.

גם כאן התשובה היא כן ולא. הדין אוסר את העתקת היצירה. החוק הישן והפסיקה התייחסו להעתקת "עיקר" היצירה, וגם החוק החדש מתייחס להיקף ההעתקה כשיקול בקביעת הסעד.

כלומר, העתקה חלקית לא בהכרח תפטור את המעתיק, אלא אם הרכיב המועתק, עובדתית, אינו עיקר היצירה או שהוא מהווה דבר מה כה יומיומי שלא ניתן לומר שהוא הועתק דווקא מאותה יצירה מקורית.הכל, בסופו של דבר, שאלה של מידה.

9.  כשאני מפרסם את היצירה שלו באתר שלי אני רק מחזק את המוניטין של היוצר והוא מרוויח בגללי, אז זה מותר

אכן, העתקה של יצירה עשוייה להתפס כמותרת כשהיא לצרכים פרטיים שאינם לצרכי מסחר. למרות זאת מומלץ שלא לקבל כמובן מאליו את המיתוס הזה. צאו מנקודת הנחה שצריך לקבל את הסכמת בעל זכויות היוצרים, גם אם אתם חושבים שאתם עושים לו טובה. במיוחד אם אותה טובה מבוצעת באתר של העסק שלכם, אבל גם אם היא בבלוג הפרטי שלכם.

יתרה מכך, אם זו באמת טובה, הרי הוא בטח ייתן את הסכמתו, ואם לא אז אולי זו לא כל כך טובה…?

10.  אם העתקתי את היצירה אבל איזכרתי את שם היוצר ("נתתי קרדיט") זה בסדר, לא?

כן ולא, כרגיל.

זכות יוצרים מתחלקת לשני סוגי זכויות. זכות "רגילה" וזכות "מוסרית".

הזכות הרגילה מגדירה מספר פעולות ביצירה שאין לבצען אלא בהסכמת הבעלים. הזכות המוסרית היא זכותו של היוצר האוסרת על ביצוע שינויים ביצירה אלא בהסכמתו וכן החובה לתת ליוצר קרדיט "כמקובל". מתן קרדיט הוא אכן חובה שיש לבצע, אבל לא די בה. עצם מתן הקרדיט לא פוטר אתכם מאי הפרת זכויות אחרת.

11.  רשמתי חברה בע"מ. גם אם אפר זכויות לא יוכלו לעשות לי כלום

גם כאן זהירות מומלצת. בניגוד למצב הרגיל בו רישום חברה יכול להוות הגנה  מסויימת  מפני  פעולות  שנעשות  עבור  התאגיד  ולא באופן אישי, הפסיקה  הישראלית  (בעניין צוק אור נ' קאר סקיוריטי)  קבעה כי  הפרות זכויות קניין רוחני  שנעשות עבור חברה  אינן פוטרות את מבצע העבירה מאחריות אישית, אם ביצע את כל רכיבי ההפרה בעצמו.

12. אני עושה שימוש ביצירות שיש להן רשיון GNU GPL או  CC אז אין לי בעיה של זכויות יוצרים:

למרות  התחושה בציבור,  רשיונות הקוד  הפתוח או  הקריאייטיב קומונס, למשל, אינם מקנים פטור מזכויות יוצרים, אלא מאפשרים הבנה יותר קלה של השימושים המותרים  או מאפשרים שימוש מעט  חופשי יותר ביצירה, אם כי גם הוא כפוף לתנאיו של כל רשיון.

גם במקרים  כאלו  חשוב ביותר  לקרוא  את תנאי  רשיון  השימוש  ולהבין אותם.  ישנם פעמים בהם השימוש שלכם יהיה מותר לפי הרשיון, פעמים אחרות השימוש יהיה מותר רק אם תעמדו בתנאים מסויימים (כמו למשל מתן רשיון  שימוש פתוח ביצירה שלכם  כמו ביצירה שקיבלתם,  יחד עם צירוף  הרשיון המתאים)  ולעיתים למרות היות היצירה  ב"קוד פתוח" או   ב"CC",  פשוט  לא  תהיו  רשאים  לבצע  בה  את  השימוש  בו  אתם מעוניינים.

הפרת סימן מסחר – לא הגזמתם?

לאחרונה אישר בית משפט אמריקאי תביעת הפרת סימני מסחר די בעייתית, לא על בסיס הפרת סימן מסחר בהטעית הצרכנים אלא בטענת "דילול", וחבל. ראו עניין לואי ויטון נ' יונדאי.
 
נתחיל בפרסומת
 
פרסומת זו נעזרת במוטיב – "מה אם כולם יוכלו להשתמש במוצרי יוקרה" וכמובן הקו מנחה הוא שיונדאי הוא רכב יוקרה נגיש לכל. לצורך כך הציגה יונדאי כמה מקרים – בדויים בבירור – של יוקרה להמונים, בין היתר באמצעות סימני מסחר ולוגואים שמשדרים במוחנו יוקרה. בסדר.
יונדאי אפילו פנתה לבעלי הסימנים הנכללים במטרה לקבל את אישורם לשימוש בסימן שלהם.
 
אם לא שמתם לב, בשניה השלישית לפרסומת רואים כדורסל שנושא עליו סימנים המזכירים יחסית את הסימנים של חברת לואי ויטון המופיעים בין השאר על התיקים שביצורה. למשך כשניה בערך…
 
מסתבר שלואי ויטון הינה תובעת די אקטיבית ביחס להגנה על סימני המסחר שלה, ולאחרונה היו לה מספר נצחונות – והפסדים – ידועים.
אילו לואי ויטון היתה מציעה כדורסל שכזה, אין ספק שהיו עליו קופצים לא מועטים, ואפילו התגובות לפרסומת הזו כבר כללה כמה פניות כאלו, אלא שבמקום להשתמש במוניטין וביוקרה שהפרסומת מקנה לה כדי לחזק את שמה ואת סימן המסחר שלה, בחרה לואי ויטון בנתיב המשפטי.
 
פרופ' גולדמן שסיקר את הנושא מציין גם שהפרסומת לא היתה הצלחה, בלשון המעטה, והוסרה לאחר חמישה שידורים. כלומר, התביעה כולה מתייחסת לשימוש בסך הכל של 5 שניות בסימן "דומה" לסימן של לואי ויטון.
בית המשפט קבע שלמרות שסימן המסחר טושטש מעט ולא היה דומה במדוייק (דוקטרינת ה-Blurring האמריקאית), הרי דווקא עצם הצפיה המהירה בו גרמה לקהל לחוסר יכולת להבחין בהבדלים ולכן הגנת הטשטוש אינה מתקיימת כאן. נדמה שבמצב כזה, וכשמדובר במוצר שכלל אינו בייצור אצל לואי ויטון (ולא נגרם לה כל נזק כתוצאה מכך, אלא – אם בכלל – רווח מוניטין), ההחלטה לוקחת את הדין מעט קדימה מדי.
 
בית המשפט מוסיף ומוצא שה"שימוש במסחר" של סימן המסחר היה מכוון, למרות שלואי ויטון לא מכרה כדורי סל כאלו. הנימוקים התבססו על כך שיונדאי ביקשה את רשותם של מותגים אחרים שהוזכרו בפרסומת, אך לא את של לואי ויטון וסיבות נוספות. אלא שגם אם כוונת יונדאי היתה ליצור אסוציאציה דומה ללואי ויטון, בפועל לא נעשה כל שימוש במסחר במותג הדומה.
 
עוד צריך לזכור כי החקיקה הפדרלית האמריקאית (בניגוד לאחותה הישראלית המפגרת אחריה במידת מה) מכירה בשימוש הוגן כהגנה בטענת הפרת סימן מסחר. יונדאי לא זכתה להגנה זו כיוון שהשימוש שביצעה היה סאטירה (על ערכי החברה בכללותם) ולא פארודיה ("הערה" על המותג הספציפי).
 
מצב כזה בו גם בשביל שימוש כה קצר, של סימן מטושטש, ביחס למוצר שטרם נברא ואינו כרוך בנזק כלשהו, מחוייב המשתמש לקבל אישור מבעל הסימן מראש או להיות צפוי לתביעה גדולה, הינו מצב בעייתי ביותר למכלול חיי המסחר שלנו, ומוטב שהחלטות כאלו לא היו מתקבלות.
 
אני אשמח אם מי שמעוניין להרחיב בחוסר ההגיון של ההחלטה האמורה יקרא את דעתו המלאה של פרופ' גולדמן המקושרת מעלה.

איך עורכים תקנון או תנאי שימוש מחייבים?

"למה אני צריך תקנון, אני בסך הכל אתר קטן".

את המשפט הזה על גירסאותו השונות אני שומע בלי סוף. אבל בפועל, מתברר כי אתרים רבים שלא דאגו שהתקנון שלהם יהיה תקף, ינוסח כמו שצריך ויגן עליהם – מוצאים את עצמם במצוקה כאשר מוגשת תביעה. להלן אבקש להבהיר מספר נקודות חשובות בעת כתיבת תקנון אתר.

דיני חוזים קלאסיים ויחסיהם לתקנון אתר

דיני החוזים ה"קלאסיים" מבוססים על ההנחה לפיה הסכם או חוזה נכרת באמצעות הצעה מחד וקיבולה של ההצעה מנגד. כלומר – צד אחד מציג את התנאים שהוא מעוניין להתקשר בהם עם חברו, וחברו יכול לקבל או לדחות את התנאים. אם קיבל חברו את ההצעה – נכרת הסכם על בסיס התנאים המשפטיים והמסחריים שפורטו בהצעה.

אלא שכאשר מדובר בתקנון או תנאי שימוש של אתר, המנגנון המוכר בחקיקה אינו מתאים.

תקנון אתר כחוזה מקוון, clickwrap

הסכמי Shrink-wrap נוצרו במסגרת מכירה קמעונאית של מוצרי מדף כשאין יכולת כלכלית לנהל מו"מ אודות תנאי הרכישה בכל רכישה מחדש. תוכנות, למשל, מגיעות כשהן שמורות על אמצעי זכרון כלשהו (תקליטור למשל) וארוזות באריזות ניילון-נצמד אטומות הרמטית (כמובן שכיום עם שירותים דוגמת STEAM ובכלל מודל SAAS ההנחה הכללית האמורה אינה תמיד מתאימה). הסכמי Shrink-wrap הינם הסכמים המוצמדים על גבי קופסת האריזה או בתוכה, אך מחוץ לאריזת הניילון הנצמד. משפתח אדם את אריזת הניילון הנצמד, רואים אותו כמי שהסכים לתנאי רישיון השימוש בתוכנה המפורטים בהסכם הרשיון. הסכמים אלו התאימו במיוחד למוצרי מדף (כגון משחקי מחשב) המופצים לקהל הרחב באמצעות מפיצי ביניים.

כלומר, הסכמי Shrink-wrap היו ה"הצעה" החוזית, ואילו פעולת פתיחת הניילון עצמה נקבעה בהם כ"קיבול". אדם שאינו רוצה לקבל על עצמו את תוכן ההסכם – אל לו לפתוח את הניילון הנצמד.

הסכמי Click-wrap (הידועים גם כהסכמי Point and click) הינם פיתוח אינטרנטי של הסכמי Shrink-wrap. בהסכם Click-wrap מופיעים פרטי ההסכם על צג המחשב בעת ביצוע פעולה כלשהי המצריכה הסכמה או רישיון של בעל התוכנה או המידע, ורק פעולה אקטיבית של הגולש, דוגמת הזזת העכבר והקלקה על התיבה "אני מסכים" תאפשר לו גישה לתוכן אותו הוא מחפש.

בהסכמי Click-wrap עצם הצגת ההסכם על הצג הינה ההצעה, בעוד שפעולת ההקלקה של הגולש (או מילוי פרטיו האישיים) מהווים קיבול.

הסכמי Browse-wrap הינם הסכמים מעט יותר עקיפים מהסכמי ה- Click-wrap והם כוללים בדרך כלל קישור שיש להקליק עליו על מנת להחשף לנוסח החוזה (הקישור יכול וייקרא למשל "תנאי שימוש" או "רישיון שימוש", "תקנון" או כל לשון דומה אחרת). הקישור מוביל את הגולש לתנאים שבעל האתר מבקש שיחולו על הגולשים באתרו, אולם אין חובה להקליק עליו ולמעשה לא מבוצעת פעולת ה"קיבול" הקלאסית של דיני החוזים.

פעמים רבות הכירו בתי המשפט בהסכמים כגון אלו (הסכמי תקנון ותנאי שימוש) כמחייבים. למשל –

  1. בעניין ProCD v. Zeidenberg הכיר בית המשפט לערעורים של ארה"ב עוד בשנת 1996 בהיותו של הסכם תקנון מסוג Shrink-wrap הסכם מחייב לכל דבר ועניין, ביחס לרוכש תקליטור הכולל ספר טלפונים אלקטרוני שניסה להפיצו בניגוד לתנאי הרשיון שפורטו בהסכם.
  2. בעניין Lan Systems v. Netscout Service אכף בית המשפט האמריקאי הסכם תקנון מסוג  Click-wrap למרות שתנאי ההסכם הופיעו רק לאחר סיום הרכישה, בשל עצם פעולת ההקשה על המקש "אני מסכים", שנקבעה כקיבול מחייב.
  3. בעניין Register.com v. Verio נאכפו תנא שימוש מסוג Browse-wrap למרות שהגולש לא נדרש כלל להקליק על כפתור המציין את הסכמתו. רשם האינטרנט WHOIS קבע באתר כי הגשת שאילתא כמוה כהסכמה לתנאי התקנון המפורטים באתר. בית המשפט קיבל את עמדת האתר, וקבע כי לאור הניסוח המפורש של תנאי השימוש הרי Verio הסכימה לתנאי השימוש באתר בעצם הגשת השאילתא בו.
  4. בעניין Pollstar v. Gigmania נאכף הסכם תקנון מסוג Browse-wrap למרות שתנאי התקנון פורסמו בדפים הפנימיים שבאתר, שכן הגולש הופנה לדפים אלו במשפט "השימוש כפוף לתנאי הרישיון".

חשוב לשים לב שבמקרים אלו בהם הוכרה תקפותם של אותם תקנונים בוצעה על ידי המשתמש פעולה אקטיבית כלשהי שביטאה את הסכמתו לתוכן ההסכם ותהקשרות בו.

בתי משפט אחרים נטו שלא לתת תוקף לתקנונים במצבים בהם לא היה ברור כי הגולש אכן ראה את תנאי התקנון או הסכים להם מפורשות, באמצעות פעולה אקטיבית. בעניין Specht v. Netscape למשל, בית המשפט לא הסכים לקבוע כי די במשפט בתחתית העמוד המזמין את גולשים לקרוא את התקנון כדי ליצור הסכם מחייב משהוקש כפתור ההורדה (download). נפסק שגולש סביר לא היה אפילו רואה משפט זה אלמלא סרק את העמוד עד תחתיתו וכי אין סיבה אמיתית לגולש לעשות כן.

מהפסיקה (בעיקר הזרה, אם כי גם בארץ מתחילה להתגבש פסיקה דומה) עולה כי תקנון ותנאי שימוש הינם הסכמים אכיפים אולם בכפוף להתקיים תנאים מסויימים. מוטב יהא למקים אתר אינטרנט המעוניין להסדיר את מערך היחסים בינו לבין גולשיו, להבין את ההלכה החלה בתחום זה, ולוודא כי האתר שלו עומד בצורה המיטבית בדרישות שהועלו בפסיקה.

ניסוח תקנון ותנאי שימוש

בעל אתר המבקש לכלול באתרו תקנון מחייב מוטב שינסה לפעול בהתאם לכללי האצבע הבאים (כמובן שמדובר בכללים לא מחייבים שאינם ממצים ויש להתאימם לכל אתר ודרכי פעולתו באופן ספציפי):

  • יש לדאוג להצהרה ברורה (מבחינה לשונית) וקריאה (מבחינה חזותית), לפיה המשך הפעילות באתר כפוף לתנאי ההסכם. יש להודיע לגולש מפורשות כי ביצוע פעולה כלשהי שתוגדר במפורש כופפת את הגולש להוראות ההסכם ולדאוג כי תבוצע פעולה אקטיבית שאינה "גלישה" באתר בלבד.
  • רצוי שהגולש יאלץ לנקוט בפעולה אקטיבית המלמדת על הסכמתו דוגמת הקלקה על כפתור "אני מסכים".
  • יש לוודא שנוסח ההסכם עצמו (לא רק הפניה אליו, ככל הניתן) יהיה זמין בקלות יחסית לגולש במהלך שימוש רגיל באתר ועוד טרם לשימוש הראשוני בו (אם מדובר בתוכנה). למשל, כדאי להציג את התקנון בחלון POP-UP ניתן לגלילה בעת קבלת ההסכמה.
  • על ההסכם להיות מנוסח באופן ברור ולהיות קריא, ברור (אף למי שאינו עו"ד) וזמין בקלות רבה יחסית במהלך שימוש סביר באתר. רצוי שההסכם יהיה קצר ולא יכלול תנאים מקפחים (שכן בארץ יחול עליו אף חוק החוזים האחידים, הפוסל תנאים מקפחים בחוזה אחיד).
  • יש לוודא שגולש שאינו מסכים להסכם, לא יוכל להמשיך ולעשות שימוש בחומר שבאתר.
  • רצוי שתנאי ההסכם יהיו הגיוניים וסבירים ויתאימו את עצמם לאופי הפעילות הספציפית.
  • אם מדובר ברכישת מוצר – יש לשים לב שמתקימות כל דרישות הדין ביחס לקניית מוצר, אפשרות החזרתו ועוד.
  • יש לשמור רשומה פנימית המלמדת על הסכמתו האקטיבית של כל גולש.

כמובן, שכללים אלו הם כלליים ביותר, ויש להתאימם לכל אתר או לכל הסכם באופן ספציפי.

עוד חשוב לשים לב שלא די בתקנון במרבית האתרים, ויש צורך מהותי להכין מדיניותץ פרטיות ספציפית ומסודרת שתמנע מצבים בהם האתר יפר את חוקי הגנת הפרטיות ומאגרי המידע, אלא שעל כך בפעם אחרת.

מלחמת גוג(ל) ומגוג(ל)

כזה עוד לא ראיתם.

מלחמת העולם הראשונה החלה בגלל רצח הארכי דוכס פרדיננד. המלחמה האחרונה בעצם ימים אלו החלה בגלל גוגל.

 כן כן, בחיי. בגלל גוגל.

בלוג מנועי החיפוש מדווח שמפקד בצבא ניקרגואה אשר הסתמך על מפות גוגל, הוביל את כוחותיו לאזור ליד אגם סן חואן, לאורך הגבול בין ניקרגואה לקוסטה ריקה. כוחותיו התמקמו במקום, הסירו את דגל קוסטה ריקה ש"במקרה" היה ממוקם שם והניפו את דגל ניקרגואה. לאחר מכן המשיכו בנקיונו של נהר שהיה באזור ושפיכת הלכלוך בשטחה של קוסטה ריקה.

המפות הרשמיות מלמדות שהשטח המדובר שייך לקוסטה ריקה אבל המפקד החליט להסתמך על מפות גוגל, שקבעו שהשטח שייך לניקרגואה.

עוד מתברר כי מפות בינג מראות דווקא את השטח בצורתו הנכונה.

 גוגל הסבירה שהיא אינה מודעת למקור הטעות במפות שלה. לאחר מכן אף טענה כי את המפות המקוריות סיפק לא אחר מאשר משרד ההגנה האמריקאי.

 המתח באזור גבר, ולמרות שלקוסטה ריקה אין ממש צבא, אין ספק שהמקום רותח. אם תרצו לקרוא עוד, גשו לקישור שנתתי למעלה.

 ברוכים הבאים למלחמת העולם השלישית בחסות גוגל מפות.

מה שאני לא מבין – הניקרגואים ראו את דגל קוסטה ריקה במקום, והסירו אותו. זה לא הפיל להם אסימון????