הפרת רשיון או הפרת זכות יוצרים?

שמע שאלה משעממת ולא מעניינת? תחשבו שנית. יש לכך משמעות כספית ומשפטית לא מבוטלת בתביעות רבות. ראו דוגמא.

 לפני כמה ימים הוציא בית המשפט האמריקאי במחוז התשיעי (בית משפט "נחשב" יחסית בתחומי הקניין הרוחני והאינטרנט) החלטה מעניינת בנושאי הפרות רשיון והפרות זכויות יוצרים.

 עיקרה של ההחלטה פרשה שיזמה חברת MDY, יצרני בוט ה-Glider, בעקבות פניה של בליזארד (World of Warcraft מצלצל מוכר?) האליה צורף מכתב Cease and Desist. MDY הפיצה "בוט" שמטרתו לשחק עבור השחקנים ב-WOW ובליזארד לא אהבה את הרעיון.

המממ, למה שתרצו שמישהו ישחק עבורכם במשחק שלכם? התשובה הפשוטה היא – כדי לצבור נסיון ומשאבים (משהו דומה ל-gold farming אבל במשאבי משחק).

 בבית המשפט הראשון, באריזונה, נקבע ש-MDY מפרה הפרה תורמת את זכויות היוצרים של בליזארד (כלומר, גורמת למשתמשים להפר ומעודדת אותם) וכן את תנאי רשיון השימוש. כלומר, העמדה הבסיסית היתה שהמשתמשים המפעילים בוט בניגוד לתנא השימוש מפרים את זכות היוצרים של בליזארד ולכן MDY אחראית בהפרה תורמת המעודדת את הפרת המשתמשים.

 לגבי הפרת זכות היוצרים, טענה בליזארד להפרה של תנאי השימוש שלה, שקובעים –

 “You agree that you will not (i) modify or cause to be modified any files that are a part of the Program or the Service; (ii) create or use cheats, bots, “mods”, and/or hacks, or any other third-party software designed to modify the World of Warcraft experience; or (iii) use any third-party software that intercepts, “mines”, or otherwise collects information from or through the Program or the Service. Notwithstanding the foregoing, you may update the Program with authorized patches and updates distributed by Blizzard, and Blizzard may, at its sole and absolute discretion, allow the use of certain third party user interfaces.”

 אין חולק שהגליידר מפר את התנאי הזה. אבל הדגש בתיק זה נבע מהפרה שבוצעה על ידי המשתמשים, ו-MDY לא ביצעה הפרה אלא רק סייעה (אולי) להפרה, קרי – הפרה תורמת.

 בית המשפט של הערעור ביצע אבחנה מעניינת לגבי ההפרה הנדונה.

בית המשפט קבע, שאם המשתמש מבצע הפרה של זכות יוצרים בלעדית, הרי זו הפרת זכות יוצרים ואזי זכאי הנפגע לסעדים הקבועים לעניין זה בחוק כמו פיצויים ללא הוכחת נזק, צו מניעה וכדומה. אילו היה מדובר בהפרת זכות יוצרים (של המשתמשים), הרי שמי שסייע לה ועודד אותה היה נחשב מפר הפרת תורמת.

 לעומת בית המשפט הראשון, קבע בית המשפט שלערעור, שהפרת תנאי רשיון שאינם קבועים בחוק כזכות בלעדית ליוצר, אינה מהווה הפרת זכות יוצרים אלא רק הפרת הסכם, ואזי הסעדים והזכויות משתנים. הנפגע אינו זכאי לפיצוי בלא הוכחת נזק, צו מניעה אינו הסעד הראשון במעלה וכדומה.

 כך למשל אם הרשיון אוסר על יצירת יצירה נגזרת, הרי מדובר בזכות בלעדית של בעל זכות היוצרים והפרת הרשיון בנושא זה כמוה כהפרת הזכות. מנגד, איסור על הפרעה לשחקן אחר אינה זכות בלעדית לבעל זכות היוצרים אלא זכות חוזית "רגילה", שאינה הפרת זכות יוצרים.

 התנאים לכך שמדובר בהפרת זכות יוצרים, להבדיל מהפרת רשיון, הינם שעל הפעולה המפרה לחרוג מהיקף הרשיון, כמו גם להיות אחת מהפעולות השמורות בחוק באופן בלעדי לבעל זכות היוצרים.

 לאבחנה זו חשיבות מכמה בחינות, הן מבחינת עצם שאלת האחריות והן מבחינת הסעד והפיצוי. אם מדובר בהפרת זכות יוצרים הרי, כאמור, MDY חבה בהפרה תורמת, בעוד שאם מדובר בהפרת רשיון בלבד, אין כל הפרת זכות יוצרים בפעולתה. כתוצאה מכך הסיכוי לקבל צו מניעה, הפיצוי הכספי שבית המשפט רשאי לפסוק ואלמנטים נוספים מקבלים משנה תוקף.

 חשוב לציין שבפסק דין זה נדונו נושאים נוספים דוגמת שאלת עקיפת אמצעי נז"ק (DRM), שאלת מכירה או רשיון שימוש, שאלת ביטול הרשיון אם מופרים תנאי השימוש וכדומה, אליהם לא התייחסתי כאן.

אין זכויות יוצרים בצילומים?

לפני זמן קצר ראיתי לראשונה פסק דין של בית משפט ישראלי אשר ביצע צעד אמיץ שטרם נתקלתי בו. השופטת חנה ינון בבית משפט השלום בתל אביב קיבלה טענתו של עו"ד יצחק גולדברג, לפיה אין זכויות יוצרים בתמונות (שטיינברג נ' סמבירא).

 שימו לב – עד עתה היה מקובל לחשוב שבכל צילום, יהא הטכני אשר יהא, יש זכויות יוצרים. והנה בית המשפט ממשיך את הגישה שהחלה רווחת לאחרונה בבתי המשפט, וקובע כי יש לשים גבול למונופולין אותו רוכש בעל זכויות היוצרים.

 באותו עניין תבע בעל אתר לשיווק כלי בית ומתנות נתבע שניהל חברה שעיסוקה במכירת כלי בית.

אמנם, בנסיבות העניין טען הנתבע, כי קיבל את אישורם של יבואני המוצרים לפרסום התמונות, כך שבית המשפט יכול היה להסתפק בכך, לקבוע שלא היתה הפרה ולחילופין – שהנתבע היה מפר תמים, ולסיים את הסיפור.

 למרות זאת, ולמרות שבית המשפט קבע כי הוכח שהתובע צילם את התמונות ואחז בזכויות בהן, בחן בית המשפט את התמונות וציין כי "מדובר בצילומים של כלי בית שונים אשר, לטעמי, אינם צילומים בעלי אופי אמנותי, אלא כאלו שנועדו להציג את מוצרי חברת קורנינג ולפרסם אותם לצרכן.".

 בית המשפט מוסיף ומציין, כמקובל בפסיקה, שגם צילום בעל ערך אמנותי נמוך ביותר עומד בסטנדרט הנדרש של מקוריות ראוייה להגנה, אולם בצילומים הספציפיים לא הוכח כי מעבר לצילומי כלי בית לא הוכח כי יש בצילומים ייחודיות או מקוריות. הצילומים לא היו שונים מכאלו שהופיעו בדוגמאות לאתרים אינטרנט אחרים אותם הציג הנתבע.

 גם בכך יכול היה בית המשפט לסיים את החלטתו, אך הוא מוסיף ומבססה בשימוש בדוקטרינת המיזוג, שהיא- כאשר

היצירה מעצם טיבה ניתנת לביטוי רק במספר מוגבל של אפשרויות הבעה. כאשר ניתן לצלם את כלי הבית בצורה תיאורית רק במספר אופנים מוגבל, אין להעניק זכויות יוצרים שיחנקו את השימוש הציבורי ביצירות שאינן אמנותיות אלא טכניות.

 סופו של דבר, פסק דין מעניין זה מצטרף למגוון הפסיקה הישראלית המתגבשת, אשר אט אט מצמצמת את היקף זכויות היוצרים המוענקות ליצירות שדומה שהמחוקק כלל לא התכוון להגן עליהן. בין אם בפסק הדין חוגל נ' רביב (שם נפסק שאין זכויות יוצרים בחיבור טקסטואלי המתאר את מאפייני פעילויות פנאי), פסה"ד נהון נ' נוריאל (שם נקבע שאין זכויות יוצרים במאמר טכני על איטום גגות), פסק הדין בעניין הפרמייר ליג נ' המועצה להימורים בספורט (שם נקבע כי אין זכויות יוצרים על עצם מאגר משחקי הכדורגל בליגה האנגלית) ואחרים.

מוסר השכל – חשוב לשמור על הגנת זכות יוצרים, אבל על התובעים להבין שבתי המשפט יסתייגו עת יתבקשו להרחיב את הגנת זכויות יוצרים ליצירות "טכניות" שמטרתן העיקרית תיאורית ולא יצירתית.

מאוד מומלץ לבעל הזכויות להעזר בשירותיו של עו"ד מומחה בתחום, שיסקור בפניו את הסיכוים והסיכונים טרם הגשת תביעה, כי נדמה לי שמכלול הפסיקה המצטברת החל סוף סוף לסמן כי לא לעולם חוסן. גם לזכויות יוצרים יש גבול.

זכויות יוצרים ובעלי מקצועות חופשיים

בפסק הדין בעניין רו"ח זאב שלום נ' אלמגור בריטמן חוזר בית המשפט המחוזי על הלכה שיש לה חשיבות רבה לבעלי מקצועות חופשיים, דוגמת רואי חשבון, עורכי דין, מהנדסים, רופאים וכיוב' – כל בעל מקצוע שחלק מעבודתו כרוך ביצירת תוצר מילולי המתבסס על מקצועיותו והתאמת סטנדרטים ידועים למקרה ספציפי.

 

במקרה זה דובר (ואני אפשט את העובדות) ברואה חשבון אשר העתיק 2 פרקים מתוך 8 מחוות דעת של רואה חשבון אחר וכן חלקים משמעותיים מיתר הפרקים, אם כי הוסיף הרבה משלו לחוות הדעת, כמו גם הוכיח שחלק מהחלקים המועתקים הועתקו בעצמם מפסק דין של בית המשפט.

בהתבסס על רשימת פסקי דין קודמים שעסקו בזכויות יוצרים במסמכים משפטיים,  קבע בית המשפט מספר קביעות המבהירות את השאלה: איזו יצירה מוגנת בזכויות יוצרים. בין השאר קבע, כי הגדרת "יצירה ספרותית" בחוק הינה מרחיבה, ולפיכך חוות דעת נכללת בגידרה. כן קבע, שכדי להנות מהיות היצירה מוגנת, די בהוכחה ברמה בסיסית, כי היצירה לא הועתקה מאחר, כמו גם שהושקעה בה מידת השקעה מינימלית. חשוב לשים לב שההשקעה במקרים של חוות דעת, יכולה להיות לאו דווקא בניסוח הטקסט, כמו גם באיסוף החומר המהווה את לב חוות הדעת.

במצב כזה, נקבע שמדובר ביצירה מוגנת, ואז מבחן עיני השופט הביא אותו למסקנה שהיצירה הועתקה. נכון, הועתקו רק 2 פרקים מתוך 8, אולם גם בפרקים האחרים היה מכלול טקסטים שהועתק, באופן שלדעת בית המשפט, הועתקה היצירה (כאן אני מבקש להפנות את שימת ליבכם לכך שעל פי חוק, העתקת חלק שאינו "מהותי" ביצירה אינו מהווה הפרה. מה הוא חלק מהותי זו שאלה אחרת, עובדתית בעיקרה, אך חשוב לשים את ליבנו לכך).

בנסיבות, עילת עשיית עושר נדחתה, בין היתר משום שהנתבע הוסיף חלקים מהותיים לחוות הדעת, אולם עילת הפרת זכות היוצרים נתקבלה, ובית המשפט פסק פיצוי בסך 15,000 ש"ח (לא 100,000 ש"ח…).

השורה התחתונה: פסיקת בתי המשפט האחרונה הולכת ומגנה על יצירותיהם של עוסקים עצמאיים.

למרות זאת, נדמה שבפועל בתי המשפט אף יאפשרו העתקות מאותן יצירות, אם אותן העתקות לא תהיינה בוטות ומקיפות מדי, בנסיבות.

לכן, ברור כי מפאת כבודו של אדם, כמו גם מפאת הזהירות – אסור להעתיק תוצרים מקצועיים של חברים למקצוע, אולם אין כל מניעה להסתמך עליהם, "לעמוד על כתפיהם" וליצור תוצרים טובים ומותאמים יותר. מי שיעשה זאת בצורה הנכונה, ירוויח.

אין אנונימיות בסטטוסים וטוויטים

בבלוג של פרופ' גולדמן הופנינו לפסיקה אמריקאית חדשה ומעניינת, אם כי די אינטואיטיבית לעוסקים בתחום. המדובר בפרשת  Stern v. Does, 09-cv-01986 (C.D. Cal.; Feb. 10, 2011).

 באותו עניין פנה עו"ד לרשימת ה- listserv של איגוד הצרכנות של עורכי הדין מלוס אנג'לס ושאל האם נתקלו בבעיות בחיוב יתר של משרד רואה חשבון מסויים. פניה בת 23 מילים. חבר ברשימה ראה את הפניה והעביר אותה לאחותו, שנעזרה בשירותי אותו משרד רואי חשבון והעבירו את ההודעה לידיעתם.

 עורך הדין תבע על הפרת זכויות היוצרים שלו בטקסט ובין היתר הסתמך על חובת הסודיות של חברי הרשימה לפי תקנון הרשימה. בית המשפט קבע שחובת סודיות היא עניין אחד ובעלות בזכויות יוצרים היא עניין אחר, כאשר כל אחת מהן יש להוכיחה בנפרד והיא מקימה סעדים נפרדים.

 הקביעה היותר מעניינת היא שהטקסט בהודעה נעדר יצירתיות מספקת. בית המשפט הכיר בהלכה לפיה גם טקסט קצר יכול להיות מוגן ונותן את דוגמת הג'אברווקי של לואיס קרול.

 אתנחתא קומית – מי שלא מכיר, הנה השיר והנה ההסבר בויקיפדיה:

Twas bryllyg, and ye slythy toves

Did gyre and gymble in ye wabe:

All mimsy were ye borogroves;

And ye mome raths outgrabe.

 כלומר, כל יצירה יכול ויהיה בה יצירתיות אפילו אם היא קצרה. עם זאת, ככל שהיא יותר קצרה – היצירתיות צריכה להיות ניכרת יותר. היצירה שיצר התובע נעדרה יצירתיות מספקת כדי להגן על יצירה בת 23 מילים בלבד.

כאשר ניתן להביע את אותה יצירה בדרכים שונות, אך השוני ביניהן הוא טריוויאלי, לא תיוחס יצירתיות ליצירה.

 בית המשפט משיך ומוצא שהשימוש שנעשה ביצירה היה שימוש הוגן (להזהיר את משרד רואי החשבון על סכנת לשון הרע שעורך הדין מפיץ אודותיהם), אך זה הו נושא מעניין פחות בפסק הדין הזה.

 פסק הדין הזה נושא בחובו גם השלכות נוספות, למשל לשאלת הזכויות בסטטוסים, טוויטים ופוסטים קצרים. שימו לב – כדשי שיצירות אלו תהיינה מוגנות, מידת היצירתיות בהן צריכה להיות משמעותית ולא טריוויאלית.