האם למיקו יש באמת זכויות יוצרים ב"צ'ארלי וחצי"?

בוודאי יצא לכם להתקל בטלוויזיה בפרסומת של מקדונלד'ס על ההמבורגר הגדול שלהם ובוודאי גם ראיתם את השימוש בקטע מהסרט "צ'ארלי וחצי" אליו הוסף טקסט חדש ודובב על ידי יהודה ברקן. בטח גם יצא לכם לשמוע שמיקו (הילד) היה מאוד לא מרוצה והוציא מכתב עורך דין כנגד מקדונלד'ס על הפרת זכות היוצרים שלו בקטע.
בפוסט הזה אני אנסה להציג בפניכם מעט מ"אחרי הקלעים" של השיקולים המשפטיים בתיק כמו זה. שימו לב שאיני מכיר את העובדות עצמן אלא מתבסס על תיאורי עיתונות בלבד.
כפי שאראה לכם מיד, חלקים גדולים מהפרשה הזו יכלו להיפתר מראש, אילו מפיקת הסרט "צ'ארלי וחצי" היתה מקפידה בצורה יותר טובה על הסדרת הזכויות הנלוות לסרט, ולא רק זכויות היוצרים אלא גם זכויות אחרות, דוגמת זכות הפרסום והזכות לפרטיות.
 
Copyright in movie
(קרדיט – Yoni S.Hamenahem, מתוך ויקישיתוף)
 
בשנת 1973 צולם הסרט "צ'ארלי וחצי" בו כיכבו יהודה ברקן ודוד שושן. ממש לאחרונה, הפרסומאים של מקדונלדס לקחו קטע קצר מן הסרט, דיבבו אותו מחדש וצירפו אותו למסע הפרסום של מקדונלד'ס.
יהודה ברקן (כך הפרסומים) הסכים, קיבל תמורה מתאימה ואף נטל חלק במסע הפרסום. דוד שושן (מיקו) לא נתבקש להסכים ולא קיבל כל תשלום בגין השימוש בקטע הסרט ובדמותו.
עקב כך שלח דוד שושן מכתב איום בהגשת תביעה (באמצעות עו"ד רועי שעיה) כנגד אלוניאל (בעלת מקדונלד'ס) ומשרד הפרסום שלה על הפרת זכויותיו. במכתב נטענה הטענה העקרונית להפרת זכויות היוצרים שלו בסרט ונדרש תשלום בסך 50,000 ש"ח.
 
ביחס למקרה הזה עולות שתי שאלות השלובות האחת בשניה:
הראשונה: איזו זכות של שושן בכלל הופרה?
השניה: מה הן הזכויות שהועברו לידי NMC יונייטד?
 

הזכות שהופרה: זכות יוצרים? הזכות לפרטיות? זכות הפרסום?

לטענת בא כוחו, כעולה מאמצעי התקשורת, הופרה זכות היוצרים של שושן. תרשו לי להטיל ספק בכך. זכות יוצרים הינה זכותו של יוצר יצירה מוגנת. זכות היוצרים אינה זכותו של מבצע (שחקן, אמן, זמר) המבצע את אותה יצירה מוגנת. בענייננו, מר שושן (עד כמה שידוע לי) לא היה חלק מיוצרי הסרט, אלא נטל בו חלק כאמן מבצע. זכותו הקבועה בדין היא זכות מבצעים, ולא זכות יוצרים.
יותר מכך, גם אם מפיקת הסרט התרשלה בבחירת הזכויות המוגנות, עדיין אני מעריך שגם בשנת 1973 דאגה מפיקת הסרט להעביר לידיה את מלוא זכויות היוצרים בסרט אותו יצרה, כך שטענתה כאילו היא בעלת זכויות היוצרים בסרט היא כנראה נכונה ולמר שושן אין תביעה בעניין זה.
 
ואם כך הדבר – איזו זכות למעשה הופרה?
אם נשים בצד את זכות היוצרים, לזכות מר שושן עומדת זכות מבצעים. למרות זאת, ניסוח זכות מבצעים בחוק מוביל אותי לחשוב שברגע שההטבעה הראשונית בוצעה כדין, השימוש שנעשה בה כיום גם הוא כשר ולכן שושן אינו יכול ואינו טוען להפרת זכות זו. מה גם שבחוק זכות מבצעים ומשדרים אין פיצוי בלא הוכחת נזק, בעוד ששושן טוען לפיצוי שכזה.
אם כן, אולי הזכות הרלוונטית בענייננו היא הזכות לפרטיות. כן כן. סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות קובע בין היתר ששימוש בשמו של אדם, דמותו או קולו לצרכי ריווח מהווה עוולה אזרחית של הפרת הפרטיות.
 
בתי המשפט נתקלו בבעיה בשימוש בזכות לפרטיות במקרים כאלו בהם ברור כי אין כל כוונה לפרטיות אלא ההיפך הוא הנכון (לדוגמא: כאשר ד"ר פישר עשה שימוש בשמו לצרכי הפצת ומכירת מוצריו, קבע בית המשפט המחוזי ששימוש בשמו על ידי מתחרה אינו מהווה הפרת הזכות לפרטיות, אלא לכל היותר הפרת סימן מסחר). לכן נראה כי גם הזכות לפרטיות אינה מתאימה כאן.
 
עוד זכות רלוונטית יכולה להיות זכות הפרסום. זו היא זכותו של ידוען, סלבריטאי, לשלוט בשימושים המסחריים והאחרים שנעשים בשמו ובדמותו. אני חייב לציין כי מקדונלד'ס מכירה זכות זו… פסק הדין הישראלי הראשון שהכיר בזכות הפרסום אם כי מאז כבר היו אחרים) היה פסק הדין בעניין אריאל מקדונלד ומקדונלד'ס…
אכן נראה כאילו הזכות שהופרה היא זכות הפרסום. ככל שמפיקת הסרט העבירה לידיה את מלוא זכויות היוצרים, והתעלמה מהזכות לפרטיות – יתכן שהיא בכלל אינה אוחזת בזכות, מכוחה תובע שושן ויתכן שתביעתו תתקבל.
 
אלא שכאן עורך דינו של מר שושן נתקל בבעיה. בעוד שבזכות יוצרים נקבע בחוק פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק (עד 100,000 ש"ח), ובחוק הגנת הפרטיות נקבע פיצוי ללא הוכחת נזק (עד 50,000 ש"ח) הרי שבזכות לפרסום אין פיצוי ללא הוכחת נזק ולמעשה זו זכות שעדיין לא נכנסה לספר החוקים הישראלי.
לכן נדמה לי שעורך הדין ערבב בין זכות הפרסום לזכות היוצרים, ואני חייב להודות שבשל הקירבה הרעיונית בין הזכויות יש בכך מן ההגיון, אבל אין ספק שמלאכתו לא תהיה פשוטה.
 

האם מפיקת הסרט רכשה את כל הזכויות (לא רק זכות יוצרים) כמו שהיתה צריכה?

נושא אחר מעניין הוא שאלת ההגנה על הזכויות של מפיקת הסרט. החוק הישראלי אינו עוזר למפיקי סרטים ואינו קובע מעמד מיוחד למפיקים בזכויות שבסרט שלהם. לכן, כל מפיק מקצועי ולו במעט, יודע היטב כי עליו לדאוג להעברה חוזית של מלוא הזכויות בסרט שלו לידיו.  אחרת, זה פשוט לא יהיה "הסרט שלו". לאור תגובתה של חברת יונייטד דומה שגם יונייטד, עוד בשנת 1973 ידעה והבינה זאת. למרות זאת, נדמה לי שיונייטד לא הקשיבה מספיק טוב לעורך דינה, ולא דאגה להעברה מקיפה ונכונה של הזכויות אלא הסתפקה בהעברת זכויות היוצרים לידיה.
אם כך היה (ושוב – איני מכיר את העובדות) הרי בכך היא "פספסה".
 
מניתוח זכות הפרסום בדין האמריקאי אנו רואים שמדובר בזכות אישית שמקנה עילת תביעה לא מבוטלת (כמו למשל תביעת שחקני עבר בתחום הבייסבול כנגד חברה EA SPORTS על שימוש בדמויותיהם במשחקי ה-ALL STAR שבמשחק המחשב שלה). גם בדין האמריקאי וגם בדין הישראלי הזכות הזו קיימת ופעמים רבות היא נפרדת ועצמאית מזכות היוצרים (אם כי יש קירבה ביניהן כפי שאמרתי).
 
במצב כזה, חברת הפקה שלא דואגת להעביר לבעלותה את כל סוגי הזכויות הרלוונטיות או לפחות מבטיחה ויתור על זכויות דוגמת הזכות המוסרית, זכות הפרסום, הזכות לפרטיות(ואולי זכויות נוספות? זכות הבמאי למשל?) חוטאת לעצמה ועלולה למצוא את עצמה בצרות.
 
סיכום ומסקנות לדרך:
לא כל דבר הוא זכות יוצרים. לפעמים ישנן זכויות אחרות שאינן זכויות יוצרים, למרות שאולי היה עדיף למצוא קישור כזה.
אבל חשוב מכך: מפיק (סרט, פרוייקט, תקליט וכל מיזם אחר שמשלב מספר יוצרים ויצירות) צריך להקפיד היטב היטב במערך החוזי שלו טרם הפקת הפרוייקט, על מנת להבטיח את עצמו בפני תביעות להפרת זכויות בעתיד. לא להסתפק במובן מאליו אלא להפעיל קצת מחשבה.
 
יש לכם שאלות נוספות? אשמח לשמוע את דעתכם בנושא

תגובות גולשים