היחס לדואר זבל (ספאם) בבתי המשפט האמריקאיים

במאמר זה נבקש להזכיר פסיקה אמריקאית בנושא דואר זבל ספאם – וללמוד, האם בכל מקרה מנסים בתי המשפט למנוע משלוח ספאם או שמא נמצא גם גישה שמנסה לאזן בין האינטרסים של בעל העסק שולח הספאם לבין מקבליו.
 
 
בפסק הדין הראשון, Wagner v. Spire Vision, דן בית המשפט בחוק למניעת ספאם במדינת קליפורניה. כאן נקבע שכדי להוכיח הטעיה או מידע שגוי במידע שנמסר בדואר הזבל, צריך מקבל הספאם להוכיח הטעיה "מהותית".
כשבדבר הספאם יש קישור לאתר המפרסם, קישור להסרה וכתובת הדוא"ל של השולח – די בכך כדי לקבוע שבדבר הדואר אין הטעיה. הטענה ששם המתחם היה רשום תחת שם שלא איפשר הגעה לבעלים האמיתיים של המתחם – נדחתה, שכן היו מספיק קישורים שאיפשרו הגעה למשווק שפעל ושיווק באמצעות אותה הודעת דואר זבל. כלומר, די לכלול בהודעת דואר הזבל מספיק פרטים שיאפשרו איתור של השולח, ואין צורך לכלול את פרטיו בשורת הנושא או בשם המתחם אליו מפנה הודעת הזבל.
בבחינת היות שורת הנושא (subject line) מטעה, יש שתי גישות. האחת, בוחנת את נושא דואר זבל בנפרד מתוכן הדוא"ל, בעוד השהניה מקבלת כי בגוף הודעת הספאם יש השלמה והסבר כך שהכותרת אינה מטעה. חלק מהודעות הספאם במקרה זה מטעות לפי שתי הגישות, שכן הובטחה מתנה חינם, ולא ניתנה כל אפשרות סבירה לקבלה גם בתוכן הודעת הפרסום המסחרית.
 
בפסק דין אחר (Walton v. Network Solutions) דן בית המשפט בחוק למניעת ספאם ממדינת מרילנד. כאן נקבע שכאשר הודעת הפרסום כוללת שורת נושא שמציעה מוצרים אחרים שאינם נכללים ב"לב" עסקיו של השולח ולכן גם אינם במייל עצמו – זו הפרה של החוק לאיסור ספאם במרילנד.
 
שורה תחתונה – מסתבר שבתי המשפט האמריקאים אינם קיצוניים, וכל עוד שולח הספאם פעל בצורה סבירה – אם כי לא מושלמת – בהחלט הם מאפשרים לעיתים אוזן קשבת גם לשולחי ספאם.

תגובות גולשים