האם ציטוט קטע מספר בסרט קולנוע הוא הפרת זכות יוצרים?

 
 
לא אשאיר אתכם במתח. התשובה היא – לא בהכרח. בית המשפט המחוזי במיסיסיפי חושב שלא (ההחלטה בקישור).
 
בסרט הקולנוע של וודי אלן, Midnight in Paris, צוטט הרומן של ויליאם פוקנר "רקוויאם לנזירה" (1951, תרגום: אהרן אמיר, הוצאת ספרית פועלים (1985)). לרומן 220 עמודים והקטע שצוטט הוא בן 9 מילים: "The past is never dead. It’s not even past". הציטוט נכלל בטקסט ששם וודי אלן בפי הגיבור שלו –
 
“The past is not dead! Actually, it's not even past. You know who said that? Faulkner. And he was right. And I met him, too. I ran into him at a dinner party.”
 
זהו. והנה, יורשיו של הסופר תבעו את מפיקת הסרט, סוני, על הפרת זכות יוצרים.
 
ברגיל, ציטוט של יצירות בסרטי קולנוע הוא נוהג קבוע. חלק מהותי מהפקת סרטי קולנוע (וטלוויזיה) הוא העול המוטל על ההפקה "לנקות" את כל שאלות זכויות היוצרים מהסרט וכל מפיק מכיר את דרך הייסורים להשגת אישורי זכויות יוצרים מכל הבעלים הרלוונטי של כל שיר שנשמע ברקע, תמונה שמופיעה בסרט וכדומה.
פעמים רבות, נדמה שמסע ניקוי זכויות היוצרים הופך לאבסורד, וישנם מקומות רבים בהם אין צורך בקבלת אישור, אך בשל הנחיות המחלקה המשפטית הרי שהפקת הסרט מחוייבת בכך.
 
פסק הדין בעקבות הסרט של וודי אלן, חצות בפריס, הוא נקודת ציון חשובה שמנסה להחזיר את ההגיון והסבירות למצב המוזר הזה.
 
במקרה הזה טענה סוני שמדובר בשימוש הוגן, ויסודות השימוש ההוגן נבדקו.
  • מטרת ואופי השימוש: בעוד שהיצירה המקורית הוא רומן רציני, הרי השימוש בקטע קצרצר מתוכו במסגרת קומדיה שאינה מודפסת, מהווה שימוש טרנספורמטיבי מסויים שמצביע לכיוון הוגנות השימוש, כך נפסק.
  • עיקר היצירה: בעוד שיורשי הסופר טענו שהקטע מגלם רכיב חשוב ומוכר ביצירה, קבע בית המשפט שלומר כי קטע כה קצר מתוך יצירה כה מורכבת בהכרח נושא חשיבות חברתית שונה (לקטע הקצר מול היצירה כולה), וגם כאן המבחן מעדיף את השימוש ההוגן.
  • פגיעה פוטנציאלית בשוק בעקבות השימוש: בית המשפט סבור שהסיכוי שהשוק הפוטנציאלי של היצירה יפגע בעקבות השימוש הוא אפסי, ואם בכלל הרי הכללת היצירה בסרט רק עזרה לביסוס השוק של היצירה.
לכן מגיע בית המשפט למסקנה לפיה אין דמיון מהותי בין היצירה של פוקנר לבין הציטוט הקצר, השימוש הוא "זוטי דברים" (דה מינימיס) ולא ניתן לתבוע בעטיו.
עוד משיב השופט לתובעים וקובע כי לא השימוש בשם פוקנר ולא המשפט הקצר שנאמר בעקבותיו מצביעים על איזה שהוא קשר עם יורשי הסופר המנוח או עימו ועל גזילה כלשהי.
לסיכום, נדמה לי שפסקי דין כמו אלו אולי ישיבו אט אט את ההגיון ושיקול הדעת לתביעות בגין הפרות זכויות יוצרים, והמיקום של התביעה בתחום הפקת סרטי קולנוע שנחשב לתחום מסוכן ביותר רק מסייע לנו להבין עד כמה יש לתת משקל לקול ההגיון.

תגובות גולשים