התפסן בשדה השיפון ודיני זכויות היוצרים

כולם מדברים על כמה חשוב להגן על זכויות היוצרים כדי להגן על היוצרים ולהגדיל את כמות היצירה התרבותית. בפועל, "יותר מדי זכות יוצרים" הינו מצב שדווקא פוגע ביצירה התרבותית, והדוגמא האחרונה היא פרשת ספר ההמשך ל"תפסן בשדה השיפון" ("Coming Through The Rye").

שימוש של יוצרים (ושל אחרים) ביצירות מהעבר הינו כמעט נתון, למרות שרבים מתעלמים מכך, במיוחד נציגי בעלי זכויות היוצרים המודרניים (תאגידי גביית התמלוגים למיניהם). בודדים היוצרים אשר יוצרים בחלל ריק. מרבית היוצרים חיים בהקשר מסויים, לומדים מיוצרים קודמים ומנצלים יצירות של יוצרים קודמים כדי להרחיב את מאגר הידע התרבותי.

ניתן למצוא לכך דוגמאות בלא סוף, כמעט בכל ענף יצירתי.

בקולנוע למשל – וולט דיסני בעצמו, אחד מגדולי הנעזרים ב- והמשפיעים על דיני זכויות יוצרים בתקופה המודרנית, עשה שימוש ביצירות עבר ודוגמא ברורה לכך נמצא בסרטון המדבר הראשון של מיקי מאוס, Steamboat Willy ששאב השראה מסרטו המצליח של באסטר קיטון, Steamboat bill. בארץ נזכיר את דודו גבע, שלקביעת בית המשפט הישראלי העתיק את "הברווז" שלו מדונאלד דאק ואסר את הפצתו (וגם פסק הדין הזה, עם כל הכבוד, בעייתי במידה מסויימת).

בספרות ובתאטרון – ויליאם שייקספיר, שהוא כשלעצמו מהווה מקור לא אכזב להשראה, עשה שימוש באלמנטים קיימים רבים בעת כתיבת יצירותיו. ראו לדוגמא את התביעות ששייקספיר עשוי היה להיות חשוף להן ביחס למלך ליר, אילו חיי בימינו. גם סיפור הפרברים, Westside Story, עושה שימוש די ידוע באלמנטים קודמים (כמו למשל רומיאו ויוליה של אותו שייקספיר עליו דיברנו). בארץ התיר בית המשפט (מסמך וורד) לשפרה האפרתי להפיץ את ספרה "לא תשווה" העוסק בעתידם של ילדי חבורת חסמב"ה ומשתמש בדמויותיהם.

במדע ההשענות על תוצרים של אחרים היא חלק מהאתוס המקובל. אפילו אייזק ניוטון איזכר את המטאפורה של גמדים העומדים על כתפי ענקים בהתייחסו לגילויים המדעיים המתבססים האחד על משנהו.

כלומר, לא יכול להיות חולק על חשיבות המשמעותית של "השראה" להתקדמות התרבותית של חיינו כמעט בכל התחומים. תארו לעצמכם את חיינו בלי אותם וולט דיסני, שייקספיר, אייזק ניוטון ורבים אחרים.

בית המשפט בניו יורק הורה לפני זמן מה לאסור את הפצת "ספר ההמשך" ל"תפסן", שנכתב על ידי סופר שבדי בשם פרדריק קולטינג בלא הסכמת סאלינגר. פסק הדין זכה לביקורות רבות. גם לטעמי, פסק הדין משקף את כל מה שרע בדיני זכויות היוצרים המודרניים – ההעלמות הכמעט מוחלטת של שימושים מותרים וראוים וההכנעות הבלתי מוגבלת כמעט בפני בעלי זכויות היוצרים, תוך תשלום מס שפתיים בלבד לתרבות הציבורית אך בפועל תוך הריסתה והרתעתה של היצירתיות, ופגיעה ביוצרים עצמם.

פסק הדין של בית המשפט מתבסס על מספר אלמנטים, ואני אתמקד בחלקם בלבד. החשוב ביותר הינו היחס ליצירה נגזרת וכן האבחנה בין רעיון לביטויו.

דיני זכויות היוצרים כוללים דיכוטומיה בין רעיון לביטויו. רעיון אינו מוגן בזכויות יוצרים (והדוגמא של רומיאו ויוליה וסיפור הפרברים הינה דוגמא מצויינת), אלא שביטויו של אותו רעיון מוגן גם מוגן ונהנה מזכות יוצרים. קו הגבול העובר בין הרעיון לביצועו אינו ברור, ופסק הדין מערפלו אף יותר.

בית המשפט קבע עובדתית, שקיים "דמיון רב" בין היצירות. המינוח הינו משמעותי כיוון שבית המשפט לא דיבר על העתקה אלא על דמיון. לא נקבע כי אלמנטים מתוך "התפסן" הועתקו, אלא כי הספר החדש "דומה" ל"תפסן" בצורה מהותית, וכולל אלמנטים "דומים".

אותו "דמיון" הינו ההבדל בין אופן ביטויו של רעיון לבין הרעיון עצמו; הדמיון יהיה קיים בהכרח בשתי יצירות שהרעיון שבבסיסן דומה. כמעט ולא ניתן ליצור שתי יצירות עצמאיות על בסיס אותו רעיון מבלי שיהיה ביניהן דמיון כזה או אחר.

אלא, שעל פי הדין הקלאסי, כל עוד לא הועתקו חלקים מהותיים מהיצירה וכל עוד הרעיון עצמו בוטא באופן אחר, אמור היה בית המשפט לקבוע כי ולא די בדמיון בין הרעיונות על מנת להוות הפרת זכות יוצרים.

מטרת זכות היוצרים הינה להגן על היוצר, על מנת לאפשר לו להוסיף וליצור באופן שיעשיר את היצירה התרבותית. על כך אין חולק.

פסיקה כגון זו תיצור "אפקט מצנן" קריטי שעלול להוביל ל"שיתוק יוצרים כללי" (האם פרפראזה כזו על מערכון הגשש החיוור מותרת?) ולמעשה פסיקה כגון זו שמתיימרת להגן על זכויות היוצרים ועל היוצרים עלולה לגרום דווקא לשיתוק היצירה התרבותית ולא להגנה עליה.

פסיקה כזו מונעת את הפצתו של ספר בעל משמעות תרבותית ואשר הושקעו מחשבה יצירתית רבה ביצירתו, רק בשל הדמיון שיש בינו לבין יצירה קודמת. בית המשפט "אינו נותן לעובדות לבלבל אותו". העובדה שמדובר בספר שיכול להחשב כביקורת ספרותית וחברתית; העובדה שמכירות הספר דווקא עלולות להגדיל את הכנסת סאלינג'ר ולא להקטינה; העובדה שאין העתקה בפועל אלא רמיזות ושימושים ביצירה קיימת לשם יצירת יצירה חדשה ועצמאית וכדומה, לא די בהן.

לא הייתי דן בפסק הדין הזה אלמלא הקשרו. בתקופה המודרנית, לוקה השיח הציבורי והמשפטי בתחום זכויות היוצרים באותו נגע בו נגוע פסק הדין.

"נחלת הציבור" הינה שטח הולך ונעלם; היוצרים באמצעות דיני זכויות היוצרים, עושים שימוש קיצוני וחמור בזכויותיהם, באופן שלא רק שאינו מסייע ליצירה התרבותית אלא אף פוגע בה. אנחנו – הציבור – צריכים לקום ולומר "עד כאן". אנחנו הענקנו ליוצרים את "זכות היוצרים" ואנחנו גם צריכים להגבילה. אחרת – כולנו נפגע.

 

המאמר נכתב ביולי 2009 ונבדק ע"י עורך הדין יורם ליכטנשטיין. המאמר השאר באתר בשל העניין שבו ויתכן שאינו עדכני.

המאמר אינו המלצה ואין להסתמך עליו אלא לפנות לייעוץ ספציפי.

עודכן לאחרונה ב-12.2.2022.