סודות מסחריים

כללי:

הדין מנסה לעזור לבעלי עסקים להגן על המידע הרגיש והסודי המתייחס לעסקיהם, באמצעות יצירת ההגנה על "סוד מסחרי". סוד מסחרי יהיה בדרך כלל, סוד עסקי-כלכלי-מסחרי, התורם תרומה כלכלית לעסק ואשר נשמר בסודיות ואינו מופץ בציבור. יתכן ומדובר ברשימת לקוחות, יתכן ומדובר בתנאי המסחר עם הלקוחות או הספקים, יתכן ומדובר בנוסחת ייצור המוצר (קוקה-קולה, מישהו?) ועוד ועוד.

אלא שהגנה זו אינה הגנה הרמטית, ונדגיש כבר כעת, שעם כל ההגנה החוקית על מידע שהוא סוד מסחרי מומלץ לכל חברה בה יש סודות מסחריים (ובעצם – לאיזו חברה אין סודות מסחריים כלשהם) לערוך ולהחתים עובדים, עובדי קבלן וכיוב' על מסמכי סודיות ספציפיים (NDA – Non Disclosure Agreements) שיקנו הגנה חוזית מבוססת יותר לבעל הסוד ולמידע. המסמכים יכללו הגדרה של מה הוא המידע הסודי, הצהרה על בעלות העסק במידע, התחייבות שלא לעשות שימוש במידע ולא לגלותו בדרך כלשהי לאחר, חובת שמירת הסודיות גם בסיום הקשרים, הקפדה על החזרת כל הרכיבים בהם מאוחסן המידע וכן המשך חובת הסודיות גם לאחר סיום היחסים, התייחסות לסעד של צו מניעה וכיוב'.

כן מומלץ לנקוט בצעדם שידגישו ויבטיחו את ההגנה על סודיות, כגון שמירה תחת סיסמא, בכספת נפרדת או כל אמצעי אחר שישמור בפועל על הסודיות, לפי העניין – ובכך עוד נרחיב.

במקרים רבים ניתן להשתמש בהגנה המוענקת לסוד המסחרי כהגנה למוצרים ונתונים שמסיבה כלשהי לא נרשם בגינם פטנט, אולם הדבר מצריך תכנון מראש וזהירות רבה.

לאחר תקופה ארוכה שעניין ההגנה על סודות מסחריים הוסדר בפסיקה, חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 מסדיר אותו כיום.

מה הוא סוד מסחרי:

סוד מסחרי הינו כל מידע עסקי השייך לבית עסק שאינו נחלת הציבור, שאינו ניתן לגילוי בקלות על ידי אחרים, אשר מקנה לבעליו יתרון מסחרי על אחרים.

סוד מסחרי

הבסיס בליבו של סוד מסחרי הוא שמדובר במידע סודי שגילויו יכול לחסוך למתחרים זמן, טרחה או הוצאות (ולחילופין – שבעליו הוציא הוצאות על מנת להשיגו).

יש לשים לב, שעל הבעלים להגן על הסוד המסחרי בצורה אקטיבית. מידע שלא יוגן – לא יחשב סוד מסחרי. כך, למשל, העברת מסמך הכולל סוד מסחרי בלא שייחתם קודם לכן כתב סודיות מסודר ובלא שיינקטו צעדים להבטחת סודיות המידע – תחשב כויתור על ההגנה המוענקת לסוד מסחרי. כך גם אחסונו במגירת השולחן מבלי לנעול אותו, או חשיפתו בפני כל עובד המעוניין לעיין בו או כל פעולה אחרת שיש בה להראות כי המידע אינו שמור דיו – יחשבו כולם כויתור על הסודיות המתבקשת.

ההגנה על המידע מחייבת סימונו כ"סודי", הגנתו בסיסמא או במפתח, חשיפתו על בסיס "need to know", החתמת הנחשף למידע על כתב סודיות וכדומה אמצעי הגנה וסודיות אקטיביים.

גם חשיפת המידע לציבור (אף לעיתים שלא ברצון הבעלים) תשלול את סודיות הסוד. עצם החשיפה עשוי להקנות לבעלים עילה נגד מפרסם המידע, אך צד שלישי שאינו קשור יוכל לעשות שימוש בסוד בלא להיות חשוף לתביעה.

סוד מסחרי יכול להיות נתון כלשהו (מחזור/רווח), מידע רלוונטי לשוק (רשימת לקוחות), מידע ביחס למוצר וכו'. אבל אין זה אומר שכל נתון כאמור אוטומטית יחשב כסוד מסחרי. למשל – רשימת שמות הלקוחות מבלי שיצורפו לה פרטים כגון המחיר והיקף הרכישות – לא הוכרה כסוד מסחרי. הסוד צריך להיות גם סודי וגם מכיל יתרון משמעותי לאוחז בו.

הסוד המסחרי אינו מגן על המידע כלפי כל צד שלישי, אלא רק אם יש חובה חוקית, חוזית או אחת בין בעל הסוד למשתמש בו. על כן כה חשובה ההקפדה על החתמת כל צד המקבל לידיעתו את הסוד על כתב סודיות, ובהתאם אף החתמת כל העובדים על סעיף סודיות בהסכם עימם.

הפרת סוד מסחרי:

שימוש או נטילת סוד מסחרי מבעליו בלא הסכמת הבעלים בניגוד לחובה כלשהי המוטלת על הנוטל או נטילת הסוד תוך כדי שימוש באמצעים פסולים מהווה הפרת הסוד המסחרי ומזכה בסעד (בדרך כלל צו מניעה בצירוף פיצוי, כשהחוק אף מתיר מפורשות החזר טובת ההנאה שצמחה לגזלן מהשימוש בסוד).

עם זאת, החוק גם מכיר במצבים בהם אין חבות ב"גזל" סוד מסחרי. למשל, כשמדובר בעובד שהמידע הגיע אליו במהלך העסקתו והפך לחלק מכישוריו המקצועיים. מצד שני יש לזכור שגם בהעדר חובה חוזית מפורשת – הדין מכיר בחובת האמון של העובד כמקימה חובה לשמור בסוד את המידע הסודי. השאלה – מה הם כישוריו המקצועיים של העובד ומה הוא סוד מסחרי, הינה שאלה שתוכרע בכל מקרה לפי נסיבותיו.

סוד מסחרי והגבלת עיסוק העובד:

בעבר, נטו מעסיקים לכלול בהסכמי ההעסקה תניה שהגבילה את אפשרות עובדיהם לעבור מתפקידם למקום עבודה אחר.

עם זאת, בתי המשפט לא אהדו גישה זו, ובסדרת של פסקי דין ידועים צמצמו באופן משמעותי (אם כי לא לחלוטין) את היכולת להגביל את העובד במעבר ממקום למקום (וראו למשל עניין צ'קפוינט ועניין EAS).

במסגרת צמצום יכולת ההגבלה, קבעו בתי המשפט שמעסיק יוכל למנוע מעובד לעבור למקום עבודה מתחרה רק בהתקיים אחד מהחריגים הבאים (וחריגים נוספים חשובים פחות):

  1. ההגנה נדרשת כדי למנוע גילויו של סוד מסחרי,
  2. המעסיק השקיע כספים במימון הכשרה מיוחדת לעובד ועדיין לא חלף זמן מספיק מאז,
  3. ניתנה תמורה בגין אותה תקופה בה התבקש העובד שלא להתחרות.

סוד מסחרי משמש כמכשיר העיקרי בידי המעסיקים לנסות ולכפות הגבלת עיסוק כאמור על עובדים. אולם גם אז הדרך אינה פשוטה. על המעסיק להוכיח בראש וראשונה את קיומו של סוד קונקרטי שיענה להגדרות החוק (מקנה יתרון מסחרי, אינו נחלת הכלל, אינו ניתן לגילוי בקלות על ידי אחרים ושננקטים אמצעים סבירים לשמירה על סודיותו). על המעסיק להוכיח את הסוד במדוייק (ולמעשה לחשפו בפני בית המשפט – דבר שיוצר דילמות ובעיות כשלעצמו), וכן להוכיח כי כל יתר התנאים מתקיימים אף הם (כמו למשל אמצעי השמירה על הסודיות). עוד על המעסיק להוכיח שהסוד לא הפך לחלק ממומחיותו הרגלה של העובד.

כך, למשל, כשסופר-פארם הוכיחה שספר הזיכיון שלה הופקד בכספת, אינו חשוף לכלל העובדים והוא כולל מידע רב ערך – נקבע שזהו סוד מסחרי, אם כי באותו עניין נפסק אף שהספר לא היה חשוף בפני העובד הספציפי.

פסקי דין שונים הניבו פסיקה שונה ביחס לשאלה האם רשימת לקוחות היא סוד מסחרי, ודומה שבסופו של דבר ההכרעה היא עובדתית ולא הצהרתית. בתי המשפט יבדקו את מידת הסודיות בה נשמר הסוד ואת התועלת שגלומה בו ויפסקו בהתאם.

אוגוסט 2006

תגובות גולשים