לשון הרע, חופש הדיבור וחשיפת פרטי גולשים

כולנו משוכנעים שהאינטרנט מעניקה לנו פרטיות ואלמוניות רבה, וחלקנו (הקטן) אף מנצל אלמוניות זו כדי לפעול באופן שאינו ראוי. לפעמים מדובר בעבירות מחשב (כגון שותלי תוכנות מזיקות) ולעיתים מדובר בהשמצות פרועות ומכוערות בטוקבקים או בפורומים (שכפי שנראה מיד, אף הן עבירות לכל דבר ועניין). לאחרונה (מרץ 2006!) ניתנה על ידי כב' השופטת מיכל אגמון-גונן בבית משפט השלום בירושלים החלטה נוספת המלמדת על כי האלמוניות באינטרנט – מוגבלת [הערת הכותב: המאמר נותר זמין באתר כדי להדגים את חשיבות ומורכבות הנושא כבר לפני שנים רבות ואין להסתמך עליו כעל מחליף יעוץ משפטי].

החלטה זו אף היא בעלת חשיבות ביחס לחובותיו של ספק אינטרנט לחשוף את המידע שבידיו ונבקש לבחון אותו.

במסגרת טוקבקים לכתבה מסויימת פירסמו גולשים שונים מספר רב של רמיזות והשמצות ביחס לעותרת, לבתה הקטינה (לזהות אימה האמיתית של הקטינה, למינהגיה המיניים של האם והאשמות על גניבה כנגד האם). לאור בקשת ב"כ האם נחסמה הכתבה לתגובות נוספות אחרי זמן מה.

מכיוון שלא ניתן היה לזהות מהתגובות את מי שעמדו אחריהן, נערכה פנייה למנהל האתר לבירור כתובת ה-IP הרלוונטית והתברר כי מדובר במספר קטן של גולשים שהזדהו כל פעם בכינוי אחר (ולא כמות גדולה של גולשים כפי שהדבר נחזה על פיו).

הנפגעות דרשו כי ספקי האינטרנט הרלוונטיים יחשפו את זהות הגולשים שהשתמשו באותן כתובות IP, על מנת לאפשר להן לתבוע אותם במישרין.

בית המשפט דחה את הטענה המקדמית שאין לו סמכות לדון בעניין בהעדר חוק, קבע כי חוק איסור לשון הרע חל גם באינטרנט.

בית המשפט ציין שהביטוי האנונימי באינטרנט מקדם את הדמוקרטיה שכן הוא מאפשר הערכה של הביטוי עצמו, מבלי שהקורא יושפע מזהות הכותב, גילו, מינו, מעמדו וכו'. לכן, יש להזהר מהטלת מגבלות חמורות על הדוברים ברשת, על הספקים ועל האתרים השונים.

הפסיקה הישראלית הטילה מגבלות מצומצמות יחסית על חופש הביטוי באינטרנט, אולם כאשר נעשה שימוש לרעה באלמוניות כדי לפגוע באינטרס מהותי אחר – חופש הביטוי הוגבל. במצב זה בו חופש הביטוי כבר מוצה, ונותרה רק שאלת הסעד המגיע לנפגעת, קבע בית המשפט כי לא ירתע מלחייב את ספקי האינטרנט לחשוף את המידע הנחוץ, כיוון שאין בכך כדי להכביד בצורה לא סבירה על הספקית ויש לציבור אינטרס בגילוי זה.

מכיוון שאין חוק המסדיר עניין זה (למעט תזכיר חוק הרחוק מלהתקבל) נאלץ בית המשפט להשען על תזכיר הצעת החוק ופסיקה (במיוחד זרה). הכלל אותו מצא בית המשפט אומר, כי חופש הביטוי באינטרנט יוגבל (באמצעות חשיפת שם הגולשים) רק במקרים בהם עשוייה לקום אחריות פלילית. תזכיר החוק, יש לציין, מסתפק בחשש ממשי לקיומה של עוולה (עוולה אזרחית ולא עבירה פלילית).

בחינת הפרסומים הבהירה לבית המשפט שהיתה כוונה לפגוע גלומה בהם ומכיוון שלשון הרע הינה אף עבירה פלילית, הורה על חשיפת שמות הגולשים.

כל זאת עשה בית המשפט, בניגוד לדין האמריקאי, כאשר הגולשים שחשיפת זהותם נתבקשה, לא היו מיוצגים על ידי בא כוח כלשהו.

אנו רואים, שבית המשפט הסיר את מעטה האלמוניות במצבים של לשון הרע הפוגעת באדם אחר (כשהמבחן לכך הוא – האם לשון הרע עולה כדי עבירה פלילית) והתיר את הסרת המעטה גם במקרים אחרים נוספים (מכיוון שהפרת זכות יוצרים נושאת גם עונש פלילי, הרי הלכה זו יכולה להיות מיושמת גם ביחס למורידי קבצים למשל).

(*) חשוב להזכיר שגישה זו היתה אחת מיני מספר גישות בנושא, שטרם אומצו על ידי המחוקק. יש לבדוק את מצב הדברים המשפטי בכל מועד רלוונטי ולא להסתמך על מאמר זה)

המאמר נכתב ונבדק ע"י עורך הדין יורם ליכטנשטיין במרץ 2006.

המאמר אינו המלצה ואין להסתמך עליו אלא לפנות לייעוץ ספציפי. יתכן שהאמור בו היה פוף לפסיקה עתידית אחרת.

עודכן לאחרונה ב-3.1.2023.