הצעת חוק שיתוף קבצים – סוגרים ת'אינטרנט?

לאחרונה התבשרנו על הצעת חוק שעניינה ניסיון לאסור את שיתוף הקבצים המוגנים בזכויות יוצרים באינטרנט. כפי שאראה מיד, אימוצה של ההצעה כמו שהוא יכול בקלות להביא ל"סגירת האינטרנט". לא זו הדרך.

שיתוף קבצים - פיראטיות

רגע לפני שאגש לבדוק את ההצעה עצמה הייתי רוצה להזכיר שמגישי ההצעה הם חברי סיעת מרצ. כן כן. הסיעה שחרטה על דיגלה את חירויות הפרט וחופש האזרח. הרי במצעה התחייבה מרצ ל"חקיקת חוק זכויות יוצרים חדש שיעניק ליוצרים הגנה על קניינם הרוחני וקבלת תמלוגים הולמים". מדוע אם כן היא מקדמת הצעה שלילית, המטילה איסורים שכמעט בלתי אפשרי לאכוף ואף אינה מפצה את האמנים?

בראש וראשונה הצעה זו רעה מכיוון שהיא אינה מתמודדת עם הבעיה. מהתנהלותם של נציגי תאגידי המדיה האמריקאים (כמו MPAA ו-RIAA) אנו למדים של התביעות רחב ההיקף שהציף את אמריקה לא הצליח להתגבר על תופעת שיתוף הקבצים הפיראטי. לאחר גל תביעות של יותר מ-15,000 נתבעים בשנתיים, לא נראה שתופעת שיתוף הקבצים פחתה בצורה משמעותית. כל שקרה הוא שהכלים לשיתוף הקבצים השתנו והתקציב שהושקע במאבק היה גדול מונים רבים מההכנסות שנצברו בעקבותיו.

לכן גם חברי מרצ יכולים להניח שאף בהצעתם לא יהיה מספיק כדי למנוע שיתוף קבצים מוגנים. למעשה, אילו רצו באמת להגן על האמנים היה על חברי מרצ להגן על שיתוף הקבצים, תוך הבטחת מקורות הכנסה נוספים לאמנים, שכרגע אינם נהנים מהם. החשיפה העוצמה ששיתוף הקבצים מעניק לאמנים השונים לא תסולא בפז. אם ישכילו האמנים, המחוקקים או חברות המדיה למצוא את המודל העסקי שאף יכניס להם הכנסות מכך, יוכלו האמנים להתעשר מיצירותיהם, תוך הגדלת מספר הצרכנים המשלמים והפצת נכסי התרבות. מחוקקי מרצ, בלהיטותם המוזרה לנסות ולשרת את חברות המדיה ולמנוע הורדות של יצירות מוגנות במקום להבטיח את התשלום בגינן, הגישו בקשה המגלמת בחובה מוזרויות משפטיות וטכנולוגיות רבות.

סעיף 4 להצעה אוסר על  –

"העמדה לרשות הציבור של אמצעים דיגיטאליים …שמיועדים להעלאה או להורדה או לניתוב של יצירות מוגנות".

אם הסעיף יוחל בפועל רק על תוכנה ש"מיועדת" למטרה זו, הרי שלא תהיה בעיה למפתחי תוכנות שיתוף הקבצים "לייעד" אותן למטרה אחרת ולחמוק מהסעיף. אולם, אם ננסה להרחיב את הסעיף כך שיכלול תוכנות המאפשרות שימוש שכזה בפועל, אף אם לא יועדו לשם כך, נגלה שהסעיף אוסר עלינו למעשה פיתוח תוכנת מסרים מידיים גנרית. הרי גם MSN מסנג'ר ו-ICQ מאפשרים חילופי קבצים שהם יצירות מוגנות. כך גם פורומים (בהם ניתן להחליף לינקים ליצירות מוגנות), אתרים בהם נמצאות יצירות ניתנות להורדה (כולל אתר הממשלה שכן הוא מאפשר החלפת יצירות שיתכן והן מוגנות) וכדומה – כולם לכאורה אסורים בשל המלחמה העקרונית בשיתוף הקבצים.

סעיף זה מגיע עד אבסורד, שכן גם ספקי האינטרנט המעמידים לרשותנו רוחב פס לגלישה באינטרנט מאפשרים לנו להוריד יצירות מוגנות. למעשה גם המחשב האישי שלנו מאפשר לנו את החלפת היצירות המוגנות. אולי נמנע שימוש במחשב אישי ובא לציון גואל?

יותר מכך, הרי טכנולוגית הגלישה באינטרנט מחייבת בהכרח העתקה זמנית של האתרים בהם אנו מבקרים למחשב הגולש באמצעות הדפדפן. זהו חלק בלתי נפרד מטכנולוגיית הגלישה. עד היום בתי המשפט האמריקאים התירו זאת, ואף בדין הישראלי איש לא טען שהעתקה זמנית זו – אסורה. בתי המשפט האמריקאים אף הרחיבו הגנה זו, וכך למשל איפשרו לגוגל להעתיק אתרים שלמים לזכרון המטמון. אימוץ הצעת החוק יביא לכך שפעולת הגלישה לא תהיה חוקית, פעולת החיפוש לא תהיה חוקית ולמעשה כמו שאמרתי, אפשר "לסגור את האינטרנט וללכת הביתה".

מנסחי ההצעה הוסיפו ואימצו את הפתרון האמריקאי (שצבר ביקורת רבה ונדחה באירופה). פתרון זה קובע הגנות שונות לספקי אינטרנט בהתאם לעוולה בה מדובר. כלומר – הגנה מסוימת בהפרת זכות יוצרים ושונה בעילות אחרות (דוגמת לשון הרע). הפרדה זו חסרת הגיון היא ואף אין בה לתרום דבר.

ספק אינטרנט יחשב כמפר זכות יוצרים בעצמו אלא אם עמד בכל התנאים המצטברים המפורטים בהצעת החוק, ביניהם התנאים הבאים:

  1. לספק "לא היתה יכולת לדעת על הפעילות הבלתי חוקית שמופעלת מהאתר". מה זה "יכולת לדעת"? הרי לכאורה הספק יודע, או לפחות יכול לדעת, על כל תנועה המתבצעת על התשתית אותה הוא מעמיד לרשות הציבור, ולכאורה ביכולתו לבדוק כל תנועה כזו. מתי יחשב הדבר כאילו "יכול היה לדעת"? מילא היה נכתב בהצעת החוק כי היה "סביר" שהיה עליו לדעת, אך אפילו זה לא נאמר. הצעת החוק מבקשת הכרעה טוטאלית – "יכול לדעת". ומה, אם למנכ"לית של ספק האינטרנט יש ילד בגיל העשרה יניחו שהספק יכול היה לדעת כיוון שראתה את בנה גולש באתרי שיתוף קבצים?
  2. לספק "אין ולא היתה שום תועלת כלכלית ישירה או עקיפה מאחסון החומר הבלתי חוקי". מחוקקינו כנראה שכחו שמטה לחמם של ספקי האינטרנט הוא העמדת שטח אחסון לבעלי האתרים ורוחב פס לגולשים. בהכרח, תמיד, תהיה לספק תועלת משיתוף קבצים, שכן בכך תלויה פרנסתו. אלא שלאור ניסוח ההצעה, בהכרח הספק לא יוכל להיות מוגן.

כלומר, בהכרח לא יתקיים לפחות אחד מהתנאים המצטברים והספק לעולם לא יהיה מוגן.

ועוד לא התחלנו לדבר על סעיף הסמכות – הנה פשטנו את ידינו על כל מפעילי תוכנת שיתוף קבצים, ובלבד שנעשה שימוש בה בארץ. דומה כי תפסת מרובה לא תפסת.

ולא נסיים בלי הצגת האלטרנטיבות: מחוק הקלטות ועד תשלום לפי רוחב פס. למעשה החוק הישראלי כבר מחיל פתרון פשוט המתיר שיתוף קבצים (באופן בו היה נהוג בתקופה האנלוגית). "חוק הקלטות" (סעיפים 3ג-3ו לפקודת זכויות יוצרים) קובעים מעין היטל על אמצעי זיכרון ריקים שאמור לשמש לתשלום תמלוגים לאמנים. לצערנו, סעיפים אלו מפורשים על ידי משרד המשפטים כחלים רק על אמצעי זיכרון אנלוגיים למרות שכוונת החוק אינה כזו. בדומה ניתן להטיל היטל בסכומים נמוכים על אמצעי זיכרון שונים: דיסק קשיח (הארד דיסק),  DVD, Ipod ועוד, כולם משמשים לאכסון יצירות מוגנות. הטלת היטל נמוך יחסית על כל רכיב שנמכר, אולי באופן יחסי לכמות הזיכרון אותו הוא מחזיק, תביא לכך שההיטל כמעט ולא ישפיע על הצרכן הסופי, אך במצטבר יאספו כספים רבים לטובת האמנים.

אפשרויות אחרות יכולות להיות גביית מחיר גבוה מעט יותר ככל שרוחב הפס המסופק לגולש עולה (בהנחה שחלק משמעותי מהמשתמשים ברוחב פס רחב יחסית עושים בו שימוש להורדת יצירות רבות); הפצת תוכנות שיתוף המאפשרות הורדה חופשית וחוקית אך מחייבות תשלום דמי שימוש חודשיים לא גבוהים למפיצי התוכנה (נציגי האמנים); יצירת אתרי הורדות המסתמכים על הכנסות מפרסום, גבית מחיר סמלי לכל יצירה המורדת מאתר וכיוצא בזה פתרונות רבים.

סופו של דבר, במקום לפתור את הבעיה מצאו מחוקקינו את החור הקרוב למקום מגוריהם וחסמו אותו, זמנית. עד שבוחריהם יתקוממו. ואני אומר – אל תנסו למנוע מה שלא ניתן למנוע. שיתוף הקבצים הוא כאן וישאר כאן. נסו להגן על האמנים מקום זה אפשרי.

יולי 2006

תגובות גולשים