טוקבקים – פרטיות או השתלחות חסרת רסן?

ב-25.8.2006 הציע אלי הכהן ממכון נטויז'ן לחייב את חשיפת פרטי הגולשים המפרסמים טוקבקים. סוגיה זו של הגנת  הפרטיות של הגולשים והגנה על האנונימיות, מול הלשון הבוטה והבלתי מקובלת בטוקבקים ופורומים אנונימיים שונים אכן הגיעה לכדי מיאוס. אלא, שנדמה כי מר הכהן שפך את המים עם התינוק.

בעקבות הצעתו זו עניתי לו כך  (וראו כאן) –

 

אכן, הטוקבקים שטפו את מדינתנו בגל סוחף, והקורא אותם מזדעזע לעתים. שפה בוטה, "וולגריות וזוהמה מרקיעות שחקים… שנאה מפעפעת ומה לא", כמאמר אלי הכהן. כל מילה בסלע. הכהן אף מציע פתרון לבעיה זו – מעין צנזורה פנימית של עורכי האתרים השנונים, במסגרתה יחייבו העורכים כל גולש המעונין לפרסם טוקבק לעשות זאת בצירוף פרטיו האישיים (שמו, כתובתו או מספר הטלפון שלו).

פתרון זה נראה על פניו נכון ומתאים. בחר אדם להביע את דעתו – אל נא יסתתר אחרי מסך האנונימיות של האינטרנט ויפיץ ארס על ימין ועל שמאל. יקח אחריות על דבריו, לטוב ולרע, ותרבות השיח במדינתנו תשתפר פלאים. אין ספק שהצעה זו תוביל לירידה משמעותית בכמות הרפש והשנאה בטוקבקים, שכן מרביתנו לא נסכים לומר דברים מסוימים בשמנו, באופן גלוי וחשוף. אלא שבהצעה זו פוגע מר הכהן יותר מאשר מתקן. אם עניין לנו בהצעה שנועדה להשיב את תרבות הדיון לשיח הטוקבקיסטי, הרי הצבת תרבות הדיון כתנאי לביטוי דעה הינה "מסננת" שלא תעלה על הדעת. הסירוב לשמוע עמדה מטעמים של חוסר תרבות דיון הינו השלב הראשון במדרון החלקלק של ה"שיחדש" האורווליאני. הסירוב לשמוע עמדתו של מישהו, רק בשל העובדה שהוא אינו מתבטא "כראוי", הינו הצעד הראשון שסופו מי ישורנו. הצבת מכשולים בפני חופש הדיבור (שאינו פוגע באיש למעט תחושת הנוחות שלנו) לא צריכה להיות מקובלת בחברות כגון זו בה אנו חיים.

 

מרבית הגולשים מבינים היטב את ערכם של אותם טוקבקים, מבינים מה משמעות יש לייחס לאמירות האנונימיות בהם ולמעשה מבינים כי אין להתייחס אליהם כדברי אלוהים חיים, אלא בזהירות הדרושה מאמירה אנונימית. ההבנה שמדובר באמירה אנונימית שהכתב אינו מוכן לקחת אחריות עליה (ועל כן הוא מסתתר אחר האנונימיות הברוכה) מבהירה לכל אחד ואחד מאיתנו את מידת התוקף שיש לייחס לאמור בה. גם בית המשפט הישראלי כבר הביע דעתו על מקרה דומה, מקום בו לא היה פיקוח על הודעות שפורסמו באינטרנט, וחזר והסביר כי הגולשים אכן מבינים שיש לייחס משמעות פחותה לאמור בפרסומים כאלו, לעומת למשל – בכתבות אמצעי תקשורת ערוך ומסודר.
ירצה הכותב שהקורא ייחס חשיבות רבה יותר לתוכן אמירתו – יזדהה. לא ירצה – ישמור על האנונימיות של דבריו. התוקף שייוחס בכל אחד מהמקרים לאמירה יהיה שונה. אם עניין לנו בהצעה שנועדה למנוע פגיעה באחרים, כגון לשון הרע, הרי בהעדרה של חקיקה ייעודית ביחס לחשיפת פרטי הפוגע, קבעו בתי המשפט הישראלים (אם כי בערכאות נמוכות בלבד) כי החיוב לחשוף את פרטיו של הגולש יאכף רק במצבים בהם לא רק בוצעה לשון הרע, אלא אותה לשון הרע עלתה כדי עבירה פלילית (כלומר, בכוונה לפגוע). בכל מצב אחר, אין לחייב את חשיפת פרטי הגולש, גם אם נגרם נזק ובוצעה עוולה.

יתר על כן, חופש הדיבור והחופש ממעקב באינטרנט (לפחות כל עוד לא מבוצעת עבירה פלילית ולעיתים גם עוולה אזרחית) הינו מכשיר חשוב ביותר לפיתוחה של תרבות חדשה ומתקדמת, ואף בתי המשפט הישראלים היללו אותו.

אחרון, אין צורך להרחיב דברים על חשיבות הפלורליזם והאוזן הקשבת למכלול הדעות השונות, צורמות ככל שתהיינה. שמיעת עמדתם של אחרים ושקילת טיעוניהם (בכל צורה שיוצגו, כל עוד המהות בעלת חשיבות) היא נדבך יסודי בתהליך הדמוקרטי שאנו מבקשים לקיים בארצנו. פעמים רבות בידי אנשים מידע בעל חשיבות רבה, אלא שאותם אנשים ממש לא היו מעוניינים לחשפו יחד עם שמם. הדוגמה האחרונה לכך היתה אותם אי סדרים ששררו בצבאנו במהלך מלחמת לבנון השנייה. עת רעמו התותחים בתחילת המלחמה, נדמו המוזות של מרבית כלי התקשורת הממוסדים. דווקא בטוקבקים, בפורומים ובאתרי האינטרנט הפחות "רשמיים" ניתן היה לשמוע עמדות, שבדיעבד התבררו כנכונות וחשובות. עמדות אלו לא היו מתפרסמות אותה עת, אילו חוייבו כותביהן לחשוף את פרטיהם.

הצעתו של מר הכהן, כמוה כצנזורה עצמית של אתרי התקשורת, והיא תפגע בנו יותר מאשר תואיל. דומה שהאיזון שננקט עד עתה, של חיוב חשיפת פרטי הגולש רק במקרים קיצוניים, כאשר בוצעה עבירה פלילית או נגרם נזק מובהק שאינו ניתן לשיפוי בדרך אחרת, הינו איזון שיש להקפיד עליו.

(אסיים כי מר הכהן לא נותר חייב, ולהלן תשובתו)

דצמבר 2006

תגובות גולשים