הצעת חוק איסור גלישה באינטרנט

מחוקקינו גילו שבאמצעות הצעות חוק פופוליסטיות בתחום האינטרנט ניתן להשיג פרסום רב בעיתונות המסורתית. אין דבר קל מהצעת חוק שנועדה למנוע השחת של הנוער ופגיעה במידות, ואין קל מלהילחם בזילות השפה בטוקבקים. והנה – כותרות מובטחות ואפילו טוקבקים זועמים.

ב-27.2.2007 עברה בכנסת בקריאה ראשונה הצעת חוק לאיסור גישה לאתרי אינטרנט למבוגרים. בקריאה ראשונה נראית ההצעה מובנת מאליה: הבה נגן על ילדינו הרכים ונמנע מהם את זוועות האינטרנט. אלא שעיון יותר מעמיק מגלה מיד שההצעה אינה יכולה להשיג את מטרתה ולמעשה היא פוגעת יותר מאשר מועילה. נבחן בקצרה את תוכן ההצעה ונבין עד כמה הוא אבסורדי.

כיצד מוגדר אתר למבוגרים?

"אתר למבוגרים" מוגדר אתר שמהותו העיקרית עיסוק במין, באלימות או בהימורים. אתר מפעל הפיס, אתר המיועד לחינוך מיני, אתר לתמיכה בנפגעות ובנפגעי תקיפה מינית, כולם נכללים בגדר "אתר למבוגרים" על פי הצעת החוק. למעשה, אפילו עמודים באתרה של ממשלת ישראל עלולים להכלל בהגדרה זו.

אין בנמצא תוכנת סינון אתרים אוטומטית אשר יודעת לסנן את כל אתרי הפורנוגרפיה, ההימורים או האלימות. ובוודאי שאין אחת כזו היודעת לעשות כן מבלי לסנן גם אתרים שיש בהם יתרונות חינוכיים רבים. קל וחומר, כאשר מדובר על אתרים שיש בהם אלימות או מיניות נועדו לשרת מטרות חיוביות כמו מניעתם של אלו בעולם הממשי.

כמה פיסי יכול להיות זיהוי וירטואלי?

"זיהוי פיסי" הוא אמצעי פיסי, אלקטרוני או ביומטרי אשר יאמת את זהות המשתמש במחשב. זיהוי פיסי משמעו, בהקצנה, לגשת לספק ולהזדהות מול פקיד באמצעות תעודת זהות. כיצד ניתן להפעיל שיטה שכזו? האם ספקי האינטרנט הישראלים יחויבו להפעיל משרד שיקבל את זרם הפונים לזיהוי פיסי? והאם כל מי שירצה לגלוש לוויקיפדיה, לעמוד מלחמת העולם השנייה, ייאלץ תחילה לעבור תהליך זיהוי שכזה?

אמצעי אלקטרוני משמעו חתימה דיגיטלית מאובטחת או מאושרת. עד לאחרונה, מונו 2 ספקי שירות חתימות בישראל. לאחרונה, לקחה על עצמה ממשלת ישראל גם את התפקיד הזה. זמן קצר לאחר מכן פרש אחד מספקי השירות, וייתכן בהחלט שגם ימיו של השני ספורים; אלא שהממשלה אינה ערוכה לספק שירות זה לציבור באופן מיידי ויעיל.

חתימה ביומטרית משמעה בדרך כלל מתן טביעת אצבע. כלום אנחנו באמת מעוניינים ליצור מאגר ארצי של טביעות אצבע כדי לאפשר גלישה באינטרנט? הרי לצורך מניעת פשיעה ואיתור פושעים התקשתה המשטרה ולא הצליחה להקים מאגר כזה, המתייחס לכל אזרחי המדינה. האם נקים כעת מאגר כזה לשם התרת הגלישה? ומי יהיה אחראי על המאגר? המדינה? היא תפעיל את אמצעי האבטחה הכבדים המשולבים באותו מאגר ותממן אותו? מאיזה תקציב?

האחריות – על ספק האינטרנט

ספק שירותי האינטרנט לא יאפשר גישה לאתר למבוגרים אלא באמצעות זיהוי פיסי. כלומר, האחריות לסינון הגולשים מוטלת על ספקי האינטרנט. המדינה מעבירה את האחריות ליצירת אותו מאגר יקר, ולאותה פרשנות המבארת לנו מה הוא אתר העוסק באלימות או בהימורים לידי ספקיות האינטרנט. למעשה, גם יצרו הצעת חוק בלתי אפשרית ליישום וגם הטילו את האחריות ליישומה על אחרים.

החטא ועונשו

ספק שירותי אינטרנט העובר על הוראות החוק דינו מאסר שנה וקנס של 20 אלף שקל. נדמה שהעונש הנקוב בסעיף זה כלל אינו מרתיע. איננו מכירים ספק אינטרנט שקנס של 20 אלף שקל יהווה מניע מספק עבורו לחסום את כל מנוייו שלא יזדהו.

בנוסף, העונש בגין הרשעה על חוק זה הינו שלילת רשיון הספק לתקופה שלא תפחת מ-6 חודשים; זהו כבר עונש משמעותי עד כדי חוסר מידתיות. החשיפה לאמצעי ענישה כה מחמיר תיצור "אפקט מצנן" כה כבד, שספקי האינטרנט יעדיפו לחסום גישה לאתרים במקרי ספק. מי יודע, אולי מעכשיו לא יאשרו אתר כלשהו אלא אם עבר אישור מוקדם. האם זה המצב אליו מכוון המחוקק?

ומה יקרה אם במועד בו הועלה האתר לא היתה בעיה עם תוכנו, אך זה השתנה בהמשך? מה אם עמודים מסוימים באתר כוללים ביקורת סרטים, עם קליפ מהסרט "כלבי אשמורת", למשל? האם נחסום את כל האתר רק עקב עמוד זה? ואם באתר של עורכי דין ייכתב ניתוח משפטי על פסק דין שניתן בעניין הימורים באינטרנט, האם אז תחסום ספקית האינטרנט גישה לאתר כולו?

סופו של דבר, נדמה שהצעת החוק המונחת כעת על שולחן הכנסת אינה מגובשת, אינה מעשית והיא פוגעת הרבה יותר מהתועלת שהיא מביאה. מוטב היה לבדוק את מכלול הסוגיות לגופן, ולהציע הצעה שיהיה בה תוכן אפקטיווי וניתן למימוש.

[הערת המחבר – בהמשך הדרך שונתה ההצעה והפכה למרכז למחלוקת רבה שלא נפתרה ביחס לסינון תכנים כפוי על ידי גופים כמו ספקי האינטרנט. לסקירה מרתקת אודות משפט בינלאומי וסינון תכנים על ידי מדינות שונות ראו מאמרה של פרופ' ברזילי-נהון ואת עמדת איגוד האינטרנט הישראלי].

המאמר פורסם אף בדה-מארקר ביום 1.3.2007 ובקפטן.

מרץ 2007.

תגובות גולשים