ובעברית- האם ספק שירות מקוון אחראי לתוכן שהגולשים מעבירים בתשתית אותה הוא מספק?

האינטרנט מלאה גופים שכל תפקידם אינו ליצור תוכן אלא להנגיש לנו תכנים שאחרים הפיקו. כל ה"באזז" סביב ה-Web 2.0 עוסק ב"תוכן יציר גולשים" (UGC – User Generated Content). אותם ספקי שירות מקוון מספקים את הפלטפורמה ולא את התכנים ועליהם נמנים ספקי האינטרנט עצמם (הידועים כ-ISP), אתרי אינדקס ומנועי חיפוש, אתרי החדשות המאפשרים תגוביות (טוקבקים) לידיעות, אתרים המתחזקים פורומים שונים, אתרים המאפשרים ניהול בלוגים, אתרי אחסון סרטי וידאו או תמונות, מנועי חיפוש המפנים לאתרים אחרים, בלוגי ועוד ועוד – היד נטויה.

אבל מה קורה אם התוכן אותו העלו הגולשים לאתר, או העבירו בתשתית אותה סיפק ה-ISP הוא תוכן המפר את החוק?

למשל – אם תליתי בפורום תפוז קישור לקובץ להורדה של שיר המוגן בזכויות יוצרים, או אם למשל כתבתי בפורום על מישהו הוא "ללא ספק אחד מהאנשים הדפוקים ביותר עלי אדמות" או אם אני מפר את פרטיותו של אחד מהגולשים ועושה לו החצנה (אאוטינג)?

אין ספק אני (מפרסם החומר) אהיה אחראי לתוכנו. אלא שהאינטרנט (פעמים יותר ופעמים פחות) מאפשרת מידה מסויימת של אנונימיות, לעיתים לא ניתן להגיע לזהות מפרסם התוכן. במצב כזה, הנפגע לא יוכל להיפרע כדי נזקו

מה אז? כלום יכול התובע "להסתפק" במי שהעמיד את שירותיו למפרסם? או שמא אותו ספק שירות לא יהיה אחראי?

תתכנה מספר גישות. האחת – מטילה אחריות מוחלטת. ספק השירות חייב לבדוק ולנטר את כל התכנים המסופקים על ידו, ואם אינו יכול – שלא יתפקד כספק שירות. זו גישה קיצונית, שבמרבית המקרים אינה מקובלת באף מקום בעולם.

גישה הפוכה פוטרת לחלוטין את ספק השירות. האחריות מוטלת אך ורק על המפרסם. ספק השירות מספק צינור תקשורת, וכמו שלא נחייב את בזק בגין תוכנן של שיחות הטלפון – אין לחייב את הספק בגין תוכן המועבר בתשתית שהוא מספק.  מדינות מסויימות אימצו גישה זו.  כך, למשל, בארה"ב סעיף 230 ל-Communication Decency Act פוטר ספק שירות (אזהרתPDF) מאחריות לתוכן המועבר במסגרת השירות שהוא מספק. גם גישה זו מעוררת בעייתיות מסויימת (כלום דין אתר פורומים כדין ISP לעניין הפיקוח על תוכן הגולשים? האם אין אנו מעוניינים שאתר הפורומים יבצע פיקוח מסויים על התכנים המופיעים בו, ואם כן – איזה היקף פיקוח? ואולי בכלל ההוצאות הכרוכות בפיקוח והנזק שיגרם לתרבות השיח האינטרנטי אינם מוצדקים?).

גישת ביניים פוטרת את ספק השירות אם עמד בדרישות מסויימות. כך למשל סעיף 512 ל-Digital Millennium Copyright Act האמריקאי קובע הוראות מסויימות שבהתקיימן יהיה ספק השירות פטור מאחריות בגין הפרת זכויות יוצרים (שימו לב למשל שהדין ביחס לאחריות הספק שונה בעילות תביעה שונות. האם ללובי להגנת זכויות יוצרים היה כוח רב יותר מהלובי להגנת נפגעי לשון הרע? כמובן שכן).

עיקר התנאים הם קיומו של הליך של "הודעה והסרה, דרישה והחזרה". כלומר – החוק מסדיר מנגנון בו המתלונן דורש הסרה, המפרסם רשאי לדרוש החזרה ואז מוטל על המתלונן לפנות לבית משפט או שהספק חייב להחזיר את התוכן למקומו.

איזו מבין אלו תאומץ בארץ? כיום איננו יודעים, אך מהפסיקה הקיימת נראה שאט אט מאומצת הגישה הכללית של אחריות לאחר הודעה והסרה, הן בזכויות יוצרים וההן בעילות אחרות. עם זאת, נותר להמתין לפסק דין של בית המשפט העליון שיקבע באופן חד משמעי, ולחילופין – לחקיקתו של תזכיר חוק מסחר אלקטרוני שאימץ גישה זו.

[בדיעבד מתברר כי אכן גישת ההודעה והסרה, כמפורט לעיל, אומצה בפסיקה בישראל]

ינואר 2007