האם משלוח דוא"ל הקורא למשתמשים להרשם מהווה הפרת זכות הפרסום?

אתר ששולח דוא"ל לחברים של מנוייו וקורא להם להרשם – האם הפרקטיקה הזו תקינה?

 

בפסק דין שניתן לאחרונה כנגד לינקדאין עולה נקודה שמדגישה את הצורך של מפעילי שירותים מקוונים כמו אפליקציות ואתרים להתייעץ עם עורכי דינם ביחס לאופן פעולתם או להיות צפויים לתביעות ותביעות ייצוגיות.
 
לינקדאין מפעילה תהליך הרשמה באופן הבא: משתמשים קיימים מקבלים הצעה – “grow [your] network[s] on LinkedIn.”. כמובן שאין חובה להסכים להצעה זו, אבל אם הסכמתם – לינקדאין מתעדת ושומרת את כתובת הדוא"ל שלכם. המשתמש שהסכים מתקדם לעמוד הרלוונטי למפעילת הדוא"ל שלו (לדוגמא – ג'ימייל) ונשאל – האם הוא מסכים שלינקדאין תקבל גישה לאנשי הקשר שלו שם. העמוד הבא מאפשר למשתמש ליצור קשר דרך לינקדאין עם אנשי הקשר שנמצאים בחשבון הדוא"ל שלו. עוד מקבל המשתמש את ההצעה החביבה – “why not invite more people”. כל אחד ממסכים אלו מאפשר למשתמש להמשיך או להפסיק את ההתקדמות באותו תהליך.
בעקבות התהליך הזה, אם הסכמתם להצעות שקיבלתם, לינקדאין שולחת מספר לא מבוטל של פניות אימייל (3 בדרך כלל) למשתמשים שאינם מנויים אצלה, עם הצעה תחת שם המשתמש המקורי לצרף אותם לרשימת החברים שלו בלינקדאין.
אין ספק שלאתר האינטרנט, פניה כזו שנחזית להיות פניה אישית מאיש קשר של המקבל היא בעלת חשיבות רבה יותר מאשר פנייה אנונימית – "בוא תרשם לשירות שלנו". אני בטוח שאתם מכירים את הפניות הללו שמגיעות אליכם מדי פעם לחשבון האימייל שלכם.
 
בעניין זה נדונו מספר חוקים אמריקאיים שפחות מעניינים אותנו כאן בארץ הקודש, אבל אני רוצה להתמקד בעילה משפטית ספציפית שאמנם עוד לא מהווה חלק מהחקיקה הישראלית, אך מהווה חלק מהדין החל בפסיקה הישראלית, והיא זכות הפרסום – כלומר, זכותו של אדם שלא ייעשה שימוש בשמו או בדמותו אלא בהסכמתו (מקביל אך שונה מזכות מאוד דומה המצויה בחוק הגנת הפרטיות הישראלי).
 
אחת מהנקודות החשובות שנדונו היתה בשאלה – האם לינקדאין כללה מספיק אלמנטים של גילוי נאות והסכמה באופן שאיפשר למשתמשים להבין את מה שנעשה בכתובות הדוא"ל שלהם.
הצגת ה"אני מסכים" יחד עם "לא תודה" נעשתה בצורה ברורה, ולפני ביצוע פעולה כלשהי, כך שבית המשפט קבע שההסכמה היתה פוזיטיבית. ההסכמה לא נבלעה בדפים ארוכים של תקנון אלא הוצגה במסך נפרד ביחס לשירות הספציפי, כך שההסכמה התייחסה אליו ספציפית וניתן לראות אותה כמחייבת.
התובעים ניסו לטעון שהיקף איסוף הכתובות של לינקדאין חרג מההיקף שהוצג למשתמשים, אבל בית המשפט דחה עמדה זו.
 
לעומת זאת, בית המשפט הבחין בין הפניה הראשונה, המקורית, לבין הפניות הנוספות. מכיוון שלינקדאין הצהירה כי – “we will not . . . email anyone without your permission” הרי שהפניות הנוספות מעבר לראשונה יתכן שאינן עולות בקנה אחד עם ההסכמה.
נקבע שלפניות חוזרות ונשנות אלו בשמו של המשתמש, ישנה פגיעה די משמעותית בשמו הטוב של המשתמש וכן שימוש בזכות הפרסום שלו. הפגיעה במוניטין המשתמשים היא חמורה. הרי מקבלי המיילים החוזרים יחשבו שאותו משתמש הוא ספאמר או שפשוט "אינו מבין רמזים" וממשיך להציק לחבריו ולהיות מוטרדים מכל.
 
החלטה זו בעניין Perkins היא תמרור אזהרה בפני שירותים דיגיטאליים שונים: כשאתם רוצים לקבל מידע אודות המשתמשים או לפעול באמצעות אנשי הקשר שלהם, חשוב שתעשו זאת בזהירות: תפעילו מנגנוני חשיפה והסכמה ספציפיים ו-וודאו מול עורכי דינכם שמנגנונים אלו מקובלים ונכונים. אני בטוח שאתם לא רוצים לגלות בעתיד תביעות ייצוגיות נגד השירות שלכם.

תגובות גולשים