הפרה תורמת של אתרי מדיה חברתית

השופט האמריקאי פוזנר נתן לאחרונה החלטה מרתקת בשאלת אחריות אתרי מדיה חברתית להפרת זכות יוצרים של משתמשיהם (Flava Works, Inc. v. Gunter).
שאלת אחריות אתרי מדיה חברתית כמו פייסבוק או יו-טיוב (שלא תכלל בהסדר שגוגל עורך ביחס לדחיקת אתרים שמקבלים הודעות הסרה מתוצאות החיפוש, הפלא ופלא) להפרות זכויות יוצרים שמבצעים משתמשיהם ההינה שאלה שנדונה פעמים רבות ועדיין אין לנו תוצאה חד משמעית וברורה.
ברוב המקרים, האתרים עצמם אינם מבצעים פעולות המפרות זכויות יוצרים, אלא רק מקדמים או תורמים להפרת זכויות היוצרים, כך שבעבר לא ניתן היה לומר כי הם מפרים זכויות יוצרים.
הפסיקה נאלצה להתמודד עם מצבים כאלו ובארה"ב התפתחה דוקטרינה שנקראה "הפרה תורמת" (Contributory copyright infringement) או עידוד ההפרה (Inducement of Copyright Infringement) . הדוקטרינה הזו מסתמכת בבסיסה על דיני הנזיקין, אך בתחום הקניין הרוחני מקורה הוא בדיני פטנטים דווקא, והיא "נשאבה" לזכויות יוצרים על מנת לנסות ולמלא חסר שהפריע לבתי המשפט.
גם בארץ אומצה דוקטרינה זו של "הפרה תורמת" בתחום דיני זכויות היוצרים (בפרשת האוניברסיטה העברית נ' שוקן, ולאחר מכן בעניין א.ל.י.ס. נ' רוטר.נט).
ההתפתחות הנרחבת של מדיות חברתיות, כגון Facebook, YouTube ורבות אחרות יצרו מצבים בהם בעלי אתרים היו חשופים לתביעות בשל פעולות פסולות שביצעו משתמשיהם, ולעיתים – עצם התנהלות האתרים גרמה לבתי המשפט לסבור שהם מעודדים או תומכים בהפרת זכות יוצרים כך שהטילו עליהם אחריות להפרה תורמת של זכויות יוצרים, אותה דוקטרינה חדשה.
הפסיקה האמריקאית התמודדה מעת לעת עם מצבים כאלו, אך לא הגיעה לתוצאות אחידות וסדורות.
נקודת המוצא היתה נסיון של אתרי המדיה החברתית להתגונן בהגנה שנקבעה בסעיף 512(c) ל-Digital Millennium Copyright Act.  כך למשל, היו פסקי דין שקבעו פטור מלא לאותם אתרים אם אימצו ופעלו לפי מנגנון ההודעה והסרה שנקבע בחוק (וראו UMG Recordings, Inc. v. Shelter Capital Partners LLC). מנגד אחרים שקלו הטלת אחריות על אתרי מדיה חברתית מקום בו נקטו אלו באדישות מכוונת מקום בו הופרו זכויות יוצרים (Viacom Int’l, Inc. v. YouTube, Inc.).
 
אלא שפסק הדין שניתן לאחרונה בעניין פלאבה שנזכר לעיל על ידי השופט המנוסה פוזנר, כולל אמירות וקביעות שחשוב להתמודד עימן ולהבין אותן, במיוחד למי שמחפש שהמדיה החברתית תמשיך להתפתח בצורה חופשית יחסית, תוך צמצום הפגיעה בבעלי הזכויות.
myVidster הוא אתר שמאפשר למשתמשים לסמן וידאו באינטרנט כדי שיוכלו בעתיד לחזור אליהם. האתר מקבל את ה-“embed code” מאותם מקורות ומאפשר צפייה בתוכן בנפרד מהאתר המקורי. פלאבה, התובע, מספק תוכן למבוגרים ומאפשר הורדה אך ורק לשימוש אישי. תנאי השימוש באתר שלו אוסרים על העלאת התכנים שלו לאתרים אחרים, אלא רק לצפיה פרטית ואישית.
בית המשפט קבע שמשתמש שמעלה תכנים אלו של פלאבה לאתרים אחרים מפר זכויות יוצרים. אלא שבמקרה של myVidster הרי שהאתר לא העלה את התכנים הללו בדרך כלשהי ולא שמר עליהם בשרתיו כך שנקבע שאינו מפר זכות יוצרים במישרין.
בית המשפט הוסיף וקבע, כי הסטנדרט של הפרת זכות יוצרים תורמת הינו: הפרה תורמת היא פעולה אישית שמעודדת או מסייעת להפרת זכות יוצרים ישירה.
על בסיס קביעה זו, נפסק שהאתר גם אינו מבצע הפרה תורמת של זכויות יוצרים מכיוון שהוא אינו יוצר עותקים אלא קישורים לשרתי צד שלישי; מכיוון שבסימון התכנים אין כשלעצמו העתקה של התכנים על ידי המשתמשים; ומכיוון שהאתר בסך הכל יוצר קישור בין המשתמשים לוידאו ואינו מעודד משתמשים להעלות את תכניו של התובע או לשמור עליהם (באופן הנוגד את רשיון השימוש של היוצר).
אכן, כך נפסק, משתמש שעוקף את ההגנות אותן הציב הבעלים המקורי אינו טהור מאשמה ויש פגם בהעלאת תכנים המאפשרת צפייה בהם בלא תשלום, אך זו אינה הפרת זכויות.
 
אילו האתר היה מאפשר UPLOAD יחד עם סימון התכנים – זו היתה הפרה ברורה של זכות היוצרים  (הזכות לביצוע פומבי) אולם עצם מתן כתובות וקישורים בהם ניתן למצוא את התכנים הינה פעולה הדומה לפעולתו של מדריך הבילויים TIME OUT ואינה נחשבת הפרת זכויות היוצרים.
פלאבה גם טען כי השירות מאפשר למשתמשים למצוא ביתר קלות את תכניו ולהפר אותם ולכן מסייע להפרה. גם טיעון זה נדחה על ידי בית המשפט. האתר לא מכר את התכנים ולכן לא היתה לו סיבה לעוד משתמשים לסמן דווקא את התכנים של פלאבה. בנוסף, האתר הנתבע לא איפשר גישה לתכנים המפרים דרך שרתיו ולכן אין בסיס לטענת הסיוע.
אילו האתר הנתבע היה מזמין משתמשים לתלות ולהציג תכנים מפרים על שרותיו, יתכן שזו היתה פעולה של עידוד הפרה (הפרה המקבילה להפרה תורמת בזכויות יוצרים) – inducing infringement.

המצאה של כתבי טענות במייל או בפייסבוק

על פי הפסיקה האמריקאית, אפשר למסור כתבי טענות ("להמציא כתבי בי-דין", במשפטית) אפילו במייל. מחר – המצאת כתבי בית-דין בפייסבוק. חכו חכו. לא צוחק אתכם.
בעניין U.S. Commodity Futures Trading Com’n v. Rubio, 2012 WL 3614360 (S.D.Fla., August 21, 2012)  הוגשה תביעה מצד ממשלת ארה"ב כנגד נתבע זר (שלא ישב בארה"ב) אשר הפר את חוק סחר הסחורות הפדראלי (Commodity Exchange Act) ותקנותיו.
הממשלה ניסתה וניסתה אבל לא הצליחה לאתר את הנתבע ולהמציא לידיו את כתבי הטענות. בהעדר המצאה – אין לבית המשפט סמכות לדון.
מה עשו? ביקשו מבית המשפט לאשר המצאה של התביעה באמצעות חשבון הדוא"ל של הנתבע ב-YAHOO!.
התברר, שבחקירות קודמות, תחת אזהרה, הנתבע סיפק את כתובת הדוא"ל האישית שלו. בעבר – הודעות מייל שנשלחו לשם נענו בתשובה. כלומר, הכתובת הוכח שהיתה פעילה ושייכת בבירור לנתבע. תקנה אמריקאית (מקבילה לתקנה 498 לתקנות סדרי הדין הישראליות) מאפשרת לבית המשפט האמריקאי להמציא את כתבי הטענות לנתבע זר (שלא יושב בארה"ב) אם ההמצאה לא אסורה בהסכם בינלאומי כלשהו ואם היא כזו שסביר להניח שתתן לנתבע הודעה מספקת מבחינת זכויותיו החוקתיות.
בית המשפט קבע שאמנת האג (כמו גם האמנה האינטר-אמריקאית לכתבי חיקור דין) אינה חלה בענייננו כיוון שמקום מושבו הספציפי של הנתבע לא היה ידוע (אם כי היו ראיות שהוא כנראה התגורר בדרום או מרכז אמריקה או באיים הקאריביים (שמש, ים ומצברוח טוב…)).
בית המשפט גם קבע שמשהוכח כי קיים חשבון דוא"ל פעיל, ושהנתבע העיד בשבועה כי החשבון שייך לו – די בכך כדי לאפשר המצאה לאותה כתובת.
המקרה הזה מזכיר לי מקרה קודם (ולמיטב ידיעתי ראשון מסוגו), עוד מ-2005 (Williams v. Advertising Sex LLC,) בו אישר בית משפט אמריקאי המצאת כתבי בית דין במייל לנתבעים אוסטרליים, בהסתמך על העובדה שהנתבעים שם היו "משתתפים מתוחכמים במסחר אלקטרוני באינטרנט" ושהוכחה שם אמינות כתובות הדוא"ל הרלוונטיות.
חשוב להזכיר, שבארץ כבר הוכרה המצאת כתבי בי-דין באמצעות דוא"ל, בתקנה 497ב1 לתקנות סדר הדין האזרחי, אולם זאת רק כאשר הדוא"ל נשלח לכתובת שנמסרה במכוון על ידי המקבל לצורך ביצוע הוראות סעיף זה ממש.
עוד חשוב להזכיר, שמסירת כתב טענות ראשון – "המצאה" כמתואר מעלה – אינה אפשרית על פי תקנה זו. הרי אתם זכורים שהמצאת כתבי בי-דין אינה נדרשת סתם כך אלא היא יסד ראשון לרכישת הסמכות, והמחוקק הישראלי בינתיים אינו מאפשר צלבית משפט ישראלי לרכוש סמכות באמצעות משלוח מייל.
מצד שני, אני משוכנע שבמקרה הרלוונטי, תקנה 498 תשמש "בית" נוח הרבה יותר להמצאה באמצעות המייל או הפייסבוק…
ורגע של רצינות – אם אני אוכיח שהתכתבתי עם אדם מסויים בפייסבוק, ואראה שהוא נמצא שם בצורה אינטנסיבית, מדוע לא לאפשר המצאה כזו? הרי עורכי הדין כבר מכירים את כלל עקרון הידיעה, לפיו לעיתים ניתן להתגבר על כשל פורמאלי בהמצאה באמצעות הוכחת ידיעה בפועל על כתבי הטענות.

חשיבות תנאי שימוש ותקנון

פסק דין חדש (אלמוג נ' אינטרלוג'יק) מלמד אותנו עד כמה חשוב לכתוב תנאי שימוש או תקנון (וגם מדיניות פרטיות) שיכסו את התקלות הצפויות מתפעולו של אתר אינטרנט, אבל לא די בכך. אם לא נדאג שהתקנון יאושר בצורה מחייבת ונכונה, תוכנו לא יסייע לנו.

רק מי שיכתוב תנאי שימוש נכונים, שהותאמו ספציפית לאתר האינטרנט שלו ולפעילותו, ואשר יאושרו על ידי הגולשים בצורה מחייבת – יהנה מכך שבית המשפט יכבד את התקנון כהסכם מחיייב, יחיל את תנאיו על הגולשים ויאפשר פתרון סכסוכים בצורה המתאימה לבעל האתר.

בפסק הדין אנו רואים שהתקנון הוצג בצורה נכונה, שהפכה אותו להסכם מחייב ואף כלל התייחסות לחלק מהאפשרויות הצפויות, אך כפי שאראה בהמשך – כשהתקנון שתק ביחס לנושא מסויים בית המשפט לא איפשר לאתר להסתמך עליו לצורך זה.

בהערת אגב אני רוצה להדגיש שהדבר נכון לא רק לגבי תקנון של אתר אינטרנט אלא גם לגבי תקנונים של אפליקציות שונות (בסלולאר, בפייסבוק וסתם באינטרנט).

בפסק הדין דובר באתר שאיפשר למשתמשים לשחק משחקים שונים האחד למול השני, להתערב על תוצאותיהם ולזכות בכסף אמיתי.

התובעת (ובעלה) שיחקו באתר שש-בש מול משתמשים אחרים לאחר שהפקידו בחשבון התובעת כספים. יום אחד גילתה התובעת שחשבונה באתר נסגר ונחסם בשל שימוש אסור בתוכנת עזר. הכספים בחשבון התובעת "הוחרמו" והועברו לשחקנים מולם שיחקה.

התובעת מצידה טענה שבעל האתר היה חייב בהשבה מלאה של הכספים שנותרו בחשבונה.

האתר היה בנוי בצורה חכמה, כך שלא ניתן לעשות שימוש באתר בלא לאשר את תנאי השימוש (כלומר – מי שניסה לדלג, לא להקליק "V" במקום הרלוונטי ולא לאשר את תנאי השימוש לא היה מסוגל לשחק באתר). דרך פעולה זו הובילה את בית המשפט למסקנה החד-משמעית שנחתם הסכם מחייב.

האתר הוסיף וטען למספר הפרות של תנאי השימוש: האחת – החובה להיות החשבון אישי ואינו ניתן להעברה, השניה פתיחתם של מספר חשבונות מקבילים והשלישית – שימוש בתוכנת עזר (הכל בניגוד לתנאים מפורשים שהובהרו בתקנון האתר).

במהלך הדיון אף הסביר האתר את הרציונאל מאחרי תניות אלו (כמו למשל היות החשבון אישי כחלק מיכולת המתחרים האחרים להעריך את מקצועיות השחקן מולו הם מתמודדים).

התובעת אישרה שחתמה על תנאי השימוש אך לא קראה אותם. למרות זאת, טענתה זו נדחתה מכיוון שחזקה על המשתמש שאישר שקרא את התקנון שאכן קרא אותו, במיוחד באתר בו הוא מפקיד כספים, ולא יוכל לטעון אחר כך אחרת.

לגבי הכספים ש"חולטו" עלתה סוגיה מסויימת, שכן התקנון איפשר חילוט "כספי הזכיות" אך שתק ביחס לחילוט "הפקדון" הראשוני. לכן, קבע בית המשפט, שיש להשיב את סך הפקדון לתובעת אולם כל יתר הכספים שבחשבון – חילוטם מותר.

עינינו הרואות – ניסוח נכון של תנאי שימוש, כמו גם הצגתם באופן מחייב, יכול לחסוך בהמשך כאבי ראש לא קטנים לאתרים ואפליקציות שונים.

 

שאלות ותשובות משפטיות על זכויות יוצרים עם דגש על קידום אתרים,

אני שמח להזמין אתכם לקרוא פוסט אורח שלי בבלוג של פבל ישראלסקי.

מטרת הפוסט לתת קצת יותר מידע משפטי חשוב למקדמי אתרים בנושאים כמו זכויות יוצרים ולפתוח קצת עיניים למי שעוסק בתחום אך לא ברורה לו המשמעות המשפטית של עסקיו.
.

פארודיה / סאטירה, שימוש הוגן ו"ממים"

בפוסט זה אסקור פסק דין מעניין בתחום הגנת פארודיה או סאטירה באמצעות שימוש הוגן, אמשיך ממנו לכיוון "ממים אינטרנטיים" ואסיים בהנחיות קצרות כיצד עלינו להזהר על מנת שלא להפר זכויות יוצרים.

בית המשפט המחוז השביעי ארה"ב סיפק לאחרונה (7.6.2012) החלטה מעניינת בנושא כוחה החזק של הגנת השימוש ההוגן בדיני זכויות יוצרים ואף העלה לתשומת לב את סוגית הפארודיה / סאטירה בזכות יוצרים. המדובר בפרשת Brownmark Films, LLC v. Comedy Partners.

חלקנו מכירים את התוכנית "סאות' פארק" הכוללת בין יתר השטויות גם סאטירה (ביקורת חברתית בדרך כלל) או פארודיה (ביקורת המחקה יצירה מסויימת כדרך להגחכתה של אותה יצירה). באחד מהפרקים, במסגרת ביקורת על מגפת הסירטונים הויראליים כללה התוכנית פארודיה על  סרטון הוידאו הנקרא What What (In the Butt)” (לא אני אשם בסרטון המ(מ)פגר הזה… זה הם!).

יוצרי הסדרה עשו שימוש ברור במקור, אך כמובן הכניסו את האלמנטים של הסדרה, בנימה ילדותית משהו ותוך העברת ביקורת על ה"קלות הבלתי נסבלת" של ה"ממים" (Meme) האינטרנטיים והסרטונים הויראליים חסרי הערך האמנותי.

בעלי זכות היוצרים בסרטון המקורי תבעו את אולפני סאות' פארק על הפרת זכויות היוצרים, והללו הגיבו בהגשת בקשה למחיקת התביעה בשל הגנת השימוש ההוגן.

בית המשפט קבע שדי בצפיה בשני קטעי הוידאו כדי לדון בבקשה, דן בה וקיבל אותה. התביעה נמחקה. השימוש בקטע המקורי במסגרת הקטע של סאות' פאק, כך נקבע, עולה בבירור כהגכחה (lampoon. יש לכם תרגום יותר טוב?) של השגעון החדש על וידאו-קליפים בעלי ערך אמנותי נמוך באינטרנט ועל כן מהווה שימוש הוגן.

מה שעניין אותי בהחלטה הוא שבעבר בתי המשפט נתקלו בקשיים רבים יותר בהענקת הגנה לשימוש הוגן בצורת סאטירה, להבדיל מפארודיה. כלומר, כשהחיקוי נועד להגחיך את היצירה עצמה, בתי המשפט העניקו בקלות רבה יותר את הגנת ה"ביקורת" לפרודיה (לדוגמא: פרשת חסמב"ה ושפרה האפרתי) מאשר כאשר דובר בסאטירה.

הבסיס בפסיקה הישראלית לאבחנה זו מצוי בפסק דינו של ה"ברווז" (פרשת דיסני נ' דודו גבע), שם נקבע כי ההגנה תנתן ביתר קלות ליצירה הכוללת ביקורת על היצירה אותה היא מחקה, ולא על אלמנטים חיצוניים (כמו על ההתנהלות החברתית שדודו גבע ביקר בצורה מרתקת כל כך).

בארה"ב למשל לא הגן בית המשפט על ספר שחיקה והעתיק את הסגנון הייחודי של ד"ר סוס (The Cat Not in the Hat! A Parody by Dr. Juice) לשם סיפור משפטו של או ג'יי סימפסון. בתי המשפט אמנם נימקו את פסקיהם בנימוקים שונים (לדוגמא – המפר לא יזכה בהגנה אם כל מטרתו בשימוש ביצירה היה לעקוף את הצורך ביצירת יצירה מקורית ועצמאית) אך בפועל אנו רואים הבדלים ניכרים בין פסקי הדין כשהקו העיקרי המאבחן הינו היות היצירה פרודיה או סאטירה.

המעניין בהחלטה זו היא ההגנה שהוענקה ליצירה החדשה, על אף היותה סאטירה ולא פארודיה.

"ממים" (meme) אינטרנטיים הם תופעה מרתקת בפני עצמה (בפעם אחרת אולי ארחיב בנושא) שכוללת למעשה פרשנות חברתית/ציבורית מחודשת על תופעה חברתית או אחרת שנוצרת על ידי הקהילה באופן עצמאי, על בסיס יצירה מקורית אחרת. הבעלות (ולפחות זכות השימוש וההעתקה) ביצירות המקוריות, הלכה למעשה, מופקעת מידי היוצר המקורי. כנגד הפקעה זו, כמעין "תמורה" יוצרת הקהילה יצירות נגזרות בהיקף עצום מאותה יצירה מקורית, בלא הסכמת בעלי הזכויות ולכאורה תוך הפרת זכות היוצרים (אם כי תוך הקניית מוניטין ל מבוטל, לעיתים).

"ממים" מנסים פעמים רבות להשתמש ברקע החברתי, המודע והלא מודע של כל אחד מאיתנו על מנת לבטא אמירה מסויימת בצורה יותר אמורפית. עצם שינוי ההקשר של היצירה המקורית יחד עם הוספת ההקשר של המם החדש, יוצר שיח אמנותי וחברתי מעניין. אלא שגם כשפועלים באופן הזה שומה עלינו לשים את ליבנו לארבעת מבחני השימוש ההוגן ולהזהר שלא לחצות את הקו.

החקיקה והפסיקה בוחנות ארבעה שיקולים עקרוניים על מנת להבין האם שימוש מסויים ביצירה מהווה שימוש הוגן, או לא. שיקולים אלו מצטברים האחד על השני ומשקלם אינו מוחלט, אלא כפוף לשיקול דעת בית המשפט. למרות זאת – חשוב להיות מודעים אליהם כאשר אנו מנסים ליצור יצירה חדשה על בסיס יצירה קודמת:

  1. מטרת השימוש ואופיו: ככל שהשימוש המפר אינו כלכלי, ככל שהשימוש המפר נועד להניב "רווח" חברתי ולא מסחרי, ככל שהשימוש המפר היה "טרנספורמטיבי" (משנה את מטרת היצירה לעומת היצירה המקורית) וכדומה.
  2. אופי היצירה בה נעשה שימוש: האם מדובר ביצירה שהיא בלב הגנת זכויות היוצרים (כגון שיר, ספר, סרט וכד') או יצירה שנמצאת בפריפריה שלהם (דוגמת שידור משחק כדורגל…).
  3. היקף השימוש ביחס ליצירה (האם כל היצירה הועתקה או חלק קטן ממנה, ועד כמה מהותי החלק ליצירה בכללותה).
  4. השפעת השימוש על ערכה הפוטנציאלי של היצירה (ככל שהשימוש מפחית את ערכה או את מסחריותה, יחשב השימוש בעייתי יותר ויותר).

רק שילוב נכון של כל ארבעת הגורמים, במידה כזו או אחרת, באופן שילמד את בית המשפט על הוגנות השימוש – יהיה מוגן.

הפרמייר ליג נגד פלוני – נצחון ענק, אבל פירוס

אני שמח לבשר שמשרדנו ניצח פעם נוספת, הפעם בבית המשפט העליון, בתיק חשוב ומרתק זה. הפרשה נסובה סביב הדרישה לחשוף פרטיו של פלוני, מפעיל אתר לינקים לשידורי כדורגל חיים המועברים על ידי אחרים באינטרנט, בשל טענות הפרת זכויות יוצרים. פסק הדין כאן (PDF).
הפרמייר ליג הגישה תביעה כנגד ספקיות אינטרנט וכנגד "פלוני" בטענה שפלוני מפר זכויות היוצרים שלהן בשידורי משחקי כדורגל חיים של הליגה האנגלית. בערכאה הראשונה (PDF) במחוזי, התקבלה החלטה חד משמעית לטובת פלוני בה שכנענו את בית המשפט לכל אורך הדרך שאין המדובר בהפרת זכויות יוצרים, וגם אם כן – המדובר בשימוש הוגן.
פסק הדין של המחוזי זכה לביקורות קשות, ואודה על האמת – גם משרדנו התקשה להתמודד עם חלק מההחלטות שנקבעו בו.
עם זאת, ה"תימה" הבסיסית של פסק הדין היתה: חובה להגן על הציבור ולא רק על בעלי הזכויות.
מי זה פלוני?
מי זה פלוני?
ב-14.5.2012 ניתן פסק הדין של העליון בו ניצחנו נצחון גדול. בית המשפט העליון קיבל את טענתנו שכיום, על בסיס המבנה החוקי הקיים, לא ניתן לחשוף את פרטיו של פלוני.
החשיבות של פסק הדין ללקוח גדולה אף יותר ממה שהדבר נשמע, שכן העליון קבע, בניגוד לעמדת המחוזי, שמדובר בהפרה של זכויות היוצרים ושללקוח לא עומדת הגנת השימוש ההוגן. במצב כזה – אין ספק שהצלחתנו ומניעת חשיפת פרטיו הינה בעלת חשיבות רבה ואני מאושר.
לצערי, קבלת החלטה כה חד משמעית כאשר בפני בית המשפט לא עמדו עובדות (שכן מעולם לא נשמעו ראיות בתיק. לא במחוזי ולא בעליון) גררה החלטה עקרונית חשובה שבינה לבין המציאות ישנם הבדלים משמעותיים, אבל אין ברירה וזה המצב.
הבעיה העיקרית שלי עם פסק הדין, היא ההתעלמות הגורפת שלו מאינטרס וזכויות הציבור והעדפה חד משמעית של הגנה על זכויות היוצרים בלי איזון האינטרסים מול זכויות הציבור. ברור שיש להגן על פרנסת היוצרים וזכויותיהם, וברור שאין לאפשר הפרה בוטה של זכויות, אבל מן הראוי היה שהעליון היה מבהיר, שגם הגנה על הציבור ואינטרס הציבור בעידוד היצירה והפצתה הוא עקרון בעל חשיבות. אלא שבפסק הדין הזה, לא רק שאין הצהרות שכאלו, גם תוצאותיו מתעלמות לחלוטין מאינטרס זה, וחבל.
בכל מקרה, נצחון נהדר למשרד. תוצאה מאכזבת בפסק הדין.

הפרת זכויות יוצרים וקניין רוחני ברשתות חברתיות

המשך קיומן של רשתות חברתיות מותנה ביצירה מתמדת של תוכן. במציאות כזו אחד הפתרונות הרווחים, והבעייתיים, לאספקה שוטפת של חומרים ותכנים הוא העתקת תוכן, או בשם האסתטי יותר: הפרת זכויות יוצרים. שפע התוכן שנוצר ברשת בכל רגע נתון, מהווה מאגר זמין ומפתה לשימוש גם בידי חברות ועסקים המפעילים נוכחות וירטואלית ברשתות חברתיות.
בפוסט זה ברצוננו להפנות את תשומת ליבכם לסוגית זכויות היוצרים ברשתות חברתיות – סוגיה חשובה ובעייתית שפעמים רבות נשכחת.

העלאת יצירה מוגנת לרשת חברתית אינו הופך את ההעתקה למותרת.

המשפט הישראלי מתייחס אל דיני זכויות היוצרים ברשתות חברתיות כמו בעולם שמחוץ להן. דהיינו, העתקת יצירה מוגנת בלא הסכמת בעל הזכויות בה – אסורה והעובדה שהיצירה נמצאת ברשת ולא נכתב עליה במפורש שההעתקה אסורה אינה משנה דבר. במקרה של חברות מסחריות המפעילות נוכחות וירטואלית ברשתות, חברתיות תפישתן כ״כיס עמוק״ ובעלות משאבים, חושפות אותן לסיכון מוגבר יותר של תביעה משפטית בעילה של הפרת זכויות יוצרים, מכיוון שבמובחן מהמשתמש הפרטי, חברה בעלת משאבים ובמיוחד כזו העוסקת בתחום התוכן תתקשה לטעון לשימוש בתום לב: יש לה את המשאבים לבדוק את התוכן וההרשאה שניתנה, והאם בכלל ניתנה הרשאה.  לכן, על חברות מסחריות הפעילות ברשת להימנע מכל שימוש מפר ולהיזהר שבעתיים בכל מקום בו קיים ספק לגבי מקור התוכן וההרשאה להשתמש בו.

ממה צריכים פעילים ברשתות חברתיות להזהר?

הפרת זכויות יוצרים בתמונות:

אין לך תוכן שאין מאחוריו יוצר ואין לך תמונה שאין מאחוריה צלם. זו נקודת המוצא. ולכן, אם אינך יודע מי בעל הזכויות ולא קיבלת ממנו באופן ישיר או עקיף רשות להשתמש בתנאים מסוימים, אתה – מפעיל נוכחות וירטואלית מטעם חברה מסחרית או כל מעלה תוכן אחר – מסתכן בעת השימוש והעתקת היצירה.

שימוש בקישורים חיצוניים:

סוגיית השימוש בקישורים היא מורכבת ונמצאת בתחום האפור. מצד אחד ניתן להניח שבעל הזכויות בתוכן אכן מפיק תועלת מעצם השיתוף אצלכם, עם זאת צריך לזכור שלא די בכך. למרות הסברה המקובלת, גם שיתוף תוכן מפר עשוי להיחשב הפרת זכות יוצרים (ישירה או תורמת) אם וככל שהוא שימוש מהסוג המוגן בדין. אם מדובר בהפרת זכות יוצרים אזי גם במצב בו היוצר מפיק תועלת – חובה לקבל את הסכמתו.
אמנם, כאשר מדובר בקישורים בלבד, שאינם שיתוף/העתקה מלאים, לא תמיד מדובר בהפרת זכות יוצרים ויתכן שהשימוש מותר, אולם לגופים מסחריים מומלץ להיזהר טרם נטילת הסיכון, במיוחד כאשר לא תמיד הקישור נלקח מהמקור. במקרה של פרסום קישור לתוכן בנוכחות וירטואלית עסקית, מומלץ שלא לעשות שימוש בקישור שאינו ישירות מהמקור ובנוסף, להבין מהי המדיניות המוצהרת של המקור בנוגע לשימוש והפצת תכנים ולבצע אך ורק שיתופים שאינם מהווים הפרת זכות יוצרים. שיתוף תוכן מפר עשוי להיחשב גם לעשיית עושר שלא כדין,  להטעיה ושימוש במוניטין של אחר.

העתקת עדכוני סטטוס של משתמשים – זכויות יוצרים ב ״מיקרובלוגינג״:

ראינו סטאטוס נחמד על קיר של משתמש שיכול להתאים לנו בול כסלוגן לקמפיין בעמוד החברה. זה “כולה סטאטוס קצר” שלא הושקע בו זמן, לא “איזה יצירת מופת מוגנת” אנחנו אומרים לעצמנו בביטחון, אבל טועים! בפרשת קרן אפרים נ’ דפוס יעיל בע”מ, פסק בית משפט כי שיר קצר בן 4 שורות, הוא יצירה מוגנת גם אם לא מדובר ביצירת מופת שהושקע בה זמן ולכן יש לפצות את המחברת ב-87 אלף ש”ח.ובפרשת ויטמן, נפסק כי סיסמא המכילה מילים ספורות בלבד הינה יצירה מוגנת וגם בפרשת ה"הופה הולה" נקבע כי נטילת רכיב קצרצר מתוך שיר עשוייה להיות בעייתית.

שמירה על שלמות היצירה המוגנת בזכות יוצרים:

בעידן ה-”קופי פייסט”  כאשר אנו משתפים תוכן ברשת (בהנחה שעצם השיתוף אינו מהווה הפרת זכויות יוצרים) נקפיד שלא לשנות את היצירה ולהביאה במלואה כפי שהיא מופיעה במקור. זכות זו נחשבת לזכות ” מוסרית” של היוצר ביצירה. זכות מוסרית, על אף שמה, היא זכות חוקית לכל דבר ועניין והפרתה תזכה אותו במקרים רבים בזכות תביעה עצמאית גם אם ההעתקה אושרה על ידו.

החובה לתת קרדיט (הזכות המוסרית):

גם במקרים בהם יתכן והשימוש שנעשה היה שימוש הוגן ומותר, פסק בית המשפט כי לא יהיה שימוש הוגן בלי “זכות ההורות”, ובעברית רגילה – בלי לתת קרדיט. זה הוא תנאי יסודי, בלעדיו, יקשה עליכם לקבל את הגנת הדין.

רגע, אבל מה קורה אם… ?

אם מישהו העלה סרטון ליוטיוב ויש אפשרות לשיתוף אז מותר לנו להפיץ. נכון? 

לא בהכרח!

האם אנו יודעים בוודאות שמי שהעלה את הסרטון הוא אכן בעל הזכויות ביצירה? האם רישיון השימוש של יוטיוב מתיר לנו שימוש שכזה? השתמשו בחומרים אשר לגביהם ניתנה רשות מפורשת ובהתאם לתנאים שקבועים בהיתר ולעניין זה – קיראו את תקנון יו-טיוב והבינו האם השימוש שאתם עושים – מותר.
אגב, ראוי להזכיר שפעמים רבות התקנונים של הפלטפורמות עצמן אוסרים העלאת תכנים המפרים זכויות יוצרים ולכן הפרה מצידכם עלולה להוביל לחסימת העמוד או לנקיטת סנקציות אחרות מצד הרשת החברתית המארחת באם תתקבל תלונה נגדכם כמעלי התוכן, לרבות הסיכון של סגירת חשבונכם בגין הפרות חוזרות ונשנות.

“נתתי קרדיט, זה מספיק". נכון?

לא!

יתכן שבעל הזכויות קבע תנאים נוספים ושונים להפצת היצירה. למשל, אסר הפצתה במדינה מסוימת, אסר הפצתה בידי גורם מסחרי, קבע תשלום וכו’. עליכם לוודא זאת טרם השימוש ביצירה. שימו לב, גם מאגרי תוכן “חינמיים” אינם מתירים בהכרח שימוש חופשי ובלתי מותנה בתוכן ספציפי. יש לבדוק לגבי כל מאגר ופריט תוכן שמוצע בו את תנאי הרישיון שנקבעו לתוכן הספציפי גם אם לא נתבקש תשלום בגינו.

״אף אחד עוד לא תבע חברה על שימוש בתוכן שמפר זכויות יוצרים ברשת חברתית, זה בטח לא ״ביג דיל?״ נכון?

לא!

ראשית זה לא מדויק. גם החתומים מטה כבר טיפלו במספר תביעות שעניינן הפרות זכויות יוצרים ברשתות חברתיות ושנית אתם לא רוצים להיות הראשונים… חברה נחשבת “לכיס עמוק” שכדאי לתבוע וגם אם זה לא יסתיים בכך זה מזיק לחברה המסחרית גם מבחינה תדמיתית.

סיכום: זכות יוצרים ברשתות חברתיות

דיני זכויות יוצרים חלים גם ברשת ולמעשה אין כל הבדל בין תחולתם בעולם ה”אמיתי” לעולם ה”וירטואלי”. ההיפך הוא הנכון – בגלל הקלות הרבה בהעתקת תכנים בלא הסכמה בעולם הדיגיטאלי, בתי המשפט אינם מקבלים בצורה פשוטה טענות הגנה שבמקרים אחרים יתכן והיו מתקבלות. דווקא חברות מסחריות (ובמיוחד כאלו הנוגעות בדרך כזו או אחרת בזכויות קניין רוחני, כגון סוכנויות פרסום, חברות אופנה וכדומה) צריכות להקפיד על שמירת הדין כמי שמייצרות בעצמן חלק נכבד מהתוכן המוגן. הקפדה על זכויות יוצרים מבטיחה יצירה מוגברת של תוכן מקורי ורק ותוכן מקורי ישמור לאורך זמן על עניין מצד המשתמשים. ובכלל, תזכרו שיש לכם משאבים שאין לאדם הפרטי, אתם מרגישים דחף שאינו בר כיבוש לעשות בתוכן מסוים שימוש? פשוט תבקשו רשות…
מאת: עו”ד סער סיקלאי, המתמחה במדיה חברתית ורשתות החברתיות ועו”ד יורם ליכטנשטיין המתמחה בדיני קניין רוחני, אינטרנט וזכויות יוצרים
פוסט זה נתלה כאן ברשותו של סער סיקלאי, SOCIAL CLICK והמקור מופיע בבלוג של סער.

הפרת סימן מסחר – לא הגזמתם?

לאחרונה אישר בית משפט אמריקאי תביעת הפרת סימני מסחר די בעייתית, לא על בסיס הפרת סימן מסחר בהטעית הצרכנים אלא בטענת "דילול", וחבל. ראו עניין לואי ויטון נ' יונדאי.
נתחיל בפרסומת. הפרסומת של יונדאי נעזרת במוטיב – "מה אם כולם יוכלו להשתמש במוצרי יוקרה" וכמובן הקו מנחה הוא שיונדאי הוא רכב יוקרה נגיש לכל. לצורך כך הציגה יונדאי כמה מקרים – בדויים בבירור – של יוקרה להמונים, בין היתר באמצעות סימני מסחר ולוגואים שמשדרים במוחנו יוקרה. בסדר.
יונדאי אפילו פנתה לבעלי הסימנים הנכללים במטרה לקבל את אישורם לשימוש בסימן שלהם.
אם לא שמתם לב, בשניה השלישית לפרסומת רואים כדורסל שנושא עליו סימנים המזכירים יחסית את הסימנים של חברת לואי ויטון המופיעים בין השאר על התיקים שביצורה. למשך כשניה בערך…
לואי ויטון וסימני מסחר
לואי ויטון וסימני מסחר
מסתבר שלואי ויטון הינה תובעת די אקטיבית ביחס להגנה על סימני המסחר שלה, ולאחרונה היו לה מספר נצחונות – והפסדים – ידועים.
אילו לואי ויטון היתה מציעה כדורסל שכזה, אין ספק שהיו עליו קופצים לא מועטים, ואפילו התגובות לפרסומת הזו כבר כללה כמה פניות כאלו, אלא שבמקום להשתמש במוניטין וביוקרה שהפרסומת מקנה לה כדי לחזק את שמה ואת סימן המסחר שלה, בחרה לואי ויטון בנתיב המשפטי.
פרופ' גולדמן שסיקר את הנושא מציין גם שהפרסומת לא היתה הצלחה, בלשון המעטה, והוסרה לאחר חמישה שידורים. כלומר, התביעה כולה מתייחסת לשימוש בסך הכל של 5 שניות בסימן "דומה" לסימן של לואי ויטון.
בית המשפט קבע שלמרות שסימן המסחר טושטש מעט ולא היה דומה במדוייק (דוקטרינת ה-Blurring האמריקאית), הרי דווקא עצם הצפיה המהירה בו גרמה לקהל לחוסר יכולת להבחין בהבדלים ולכן הגנת הטשטוש אינה מתקיימת כאן. נדמה שבמצב כזה, וכשמדובר במוצר שכלל אינו בייצור אצל לואי ויטון (ולא נגרם לה כל נזק כתוצאה מכך, אלא – אם בכלל – רווח מוניטין), ההחלטה לוקחת את הדין מעט קדימה מדי.
בית המשפט מוסיף ומוצא שה"שימוש במסחר" של סימן המסחר היה מכוון, למרות שלואי ויטון לא מכרה כדורי סל כאלו. הנימוקים התבססו על כך שיונדאי ביקשה את רשותם של מותגים אחרים שהוזכרו בפרסומת, אך לא את של לואי ויטון וסיבות נוספות. אלא שגם אם כוונת יונדאי היתה ליצור אסוציאציה דומה ללואי ויטון, בפועל לא נעשה כל שימוש במסחר במותג הדומה.
עוד צריך לזכור כי החקיקה הפדרלית האמריקאית (בניגוד לאחותה הישראלית המפגרת אחריה במידת מה) מכירה בשימוש הוגן כהגנה בטענת הפרת סימן מסחר. יונדאי לא זכתה להגנה זו כיוון שהשימוש שביצעה היה סאטירה (על ערכי החברה בכללותם) ולא פארודיה ("הערה" על המותג הספציפי).
מצב כזה בו גם בשביל שימוש כה קצר, של סימן מטושטש, ביחס למוצר שטרם נברא ואינו כרוך בנזק כלשהו, מחוייב המשתמש לקבל אישור מבעל הסימן מראש או להיות צפוי לתביעה גדולה, הינו מצב בעייתי ביותר למכלול חיי המסחר שלנו, ומוטב שהחלטות כאלו לא היו מתקבלות.
אני אשמח אם מי שמעוניין להרחיב בחוסר ההגיון של ההחלטה האמורה יקרא את דעתו המלאה של פרופ' גולדמן המקושרת מעלה.

שינוי תנאי שימוש והוספת תניית בוררות – האם וכיצד?

האם אתרי אינטרנט יכולים לאכוף על משתמשים תניית בוררות בתנאי השימוש, אפילו בדיעבד?
זו שאלה שלאחרונה עולה יותר ויותר לדיון בפסיקה האמריקאית ומר ונקט בלסובראמאני בבלוג של פרופ' אריק גולדמן מפנה אותנו לפסק דין אחרון בנושא שנגע בשינוי תנאי השימוש (ה-EULA) של סוני בעניין Fineman v. Sony Network Entertainment.
בספטמבר 2011 שינתה סוני את הסכם המשתמש EULA של הפלייסטיישן 3 כך שמי שבחר להכנס לרשת של סוני לקח על עצמו חובה להתדיין בבוררות בכל מקרה של סכסוך.
התובע טען שבכך סוני פגעה בזכותו. נתעלם כאן משאלות הנזיקיות והפגיעה על פי הדין האמריקאי (למשל הנזק עקב אובדן זכות התביעה או הפחתת שווי הפלייסטיישן עצמה כתוצאה משינוי תנאי השימוש) ונתמקד בתיקון תנאי השימוש.
בית המשפט קבע, שמרגע שהמשתמש בחר להעדיף ולהכנס לרשת של סוני, הוא נטל על עצמו באופן מפורש את הסכם המשתמש שלה (מה שאומר, שיתכן אם המשתמש היה בוחר שלא לעשות כן אולי פסק הדין היה שונה. למשל, במצב כזה – מי היה מפצה את המשתמש בגין אובדן ההיסטוריה והנתונים שלו?).
חשוב לציין ששינוי תנאי השימוש של סוני נבע מפסיקה קודמת של בית המשפט העליון בארה"ב (AT&T v. Concepcion) במסגרתו נפסק שחוק הבוררות הפדרלי גובר על חקיקה מדינתית (וחוק זה נוקט בצורה ידידותית יותר לתניות בוררות ממדינות רבות בארה"ב). נדמה שכמו שסוני ביצעה מעבר כזה, גם חברות אחרות יבצעו אותו בזמן הקרוב, או שכבר ביצעו.
ונקט בפוסט שלו מזכיר שבתי משפט בדרך כלל מטים אוזן קשבת אפילו לשירותים בתשלום הנאלצים או בוחרים לשנות את תנאי השימוש שלהם (No Breach of Contract Claim from Mid-Stream Change of WSJ Online Pricing).
שורה תחתונה – לעסקים, אתרים, אפליקציות ושירותים ארוכי טווח אחרים, מומלץ:
  1. לשקול מעבר מתנית שיפוט "רגילה" לתנית בוררות.
  2. לתקן בהתאם את הסכם המשתמש ותנאי השימוש שלהם.
  3. ולבצע את התיקון האמור בצורה שתתקבל על דעת בית המשפט כהסכמת המשתמש.