בג"צ – לא ניתן למנוע אינדוקס פסקי דין במנועי חיפוש

לפני זמן קצר (הפוסט נכתב בשנת 2015) קבע בג"צ (בג"צ 5870/14) בעתירתה של חברת חשבים (מפעילת "תקדין") שהנהלת בתי המשפט אינה רשאית למנוע מגופים מסחריים לארכב את מאגר פסקי הדין לאינטרנט ולאפשר למנועי החיפוש לאנדקס אותם. החלטה זו חשובה ביותר לשאלות של פרסום פסקי דין ופרטיות זהות המתדיינים באינטרנט ואני מבקש להסביר לכם את משמעותה כעת.

הנהלת בתי המשפט ניסתה לפתור את המצב בו פסקי הדין הכוללים מידע פרטי ואישי חשופים לעיני כל בחיפוש פשוט באינטרנט. לכן, חייבה הנהלת בתי המשפט את חברת חשבים לחתום על מסמך שבין היתר קבע כי מתן גישה למנועי חיפוש (כמו גוגל) למאגר פסקי הדין עלול להוות פגיעה בפרטיות או פרסום שלא כדין ולכן חשבים מתחייבת לנקוט באמצעים הנדרשים למנוע אינדוקס של פסקי הדין במנועי החיפוש.

המשנה לנשיאה רובינשטיין עמד על הבעיה העקרונית לפיה לעיתים עצם פרסום פסק דין באינטרנט עלול לגרום אי צדק לבעלי הדין (והפנה לפרשת פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב ולספרות רבה בנושא), ציין את נקודות החיכוך בין המשפט הרודף אחר הטכנולוגיה במידה רבה של אי הצלחה ואזכר באמרת אגב את הזכות להשכח בראי המשפט המשווה.

המשנה לנשיא קובע תחילה כי אמנם אין חובה לפרסם את פסקי הדין באינטרנט כשהם נגישים לחיפוש, אולם בלא הסמכה מפורשת הרי שהנהלת בתי המשפט אינה רשאית למנוע זאת. לכאורה די היה בהחלטה זו כדי לסיים את ההליך, אולם ההחלטה מפורטת רבות ולכן חשוב ללמוד אותה ולכן אסיים.

בהערת אגב עלתה השאלה (שלא הוכרעה) – האם מאגר פסקי הדין אצל הנהלת בתי המשפט מהווה "מאגר מידע" כהגדרתו בחוק?

הרי אם כך הדבר, מוטלים על הנהלת בתי המשפט התחייבויות רבות, כמו גם שהיא לא רשמה את המאגר. אם כך הדבר, מה היא מטרתו של המאגר והאם אנדוקס מהווה חריגה מאותה מטרה?

בית המשפט בוחן את סוגית הפרטיות בנסיבות האינטרנט, מציין כי הזכות לפרטיות נשחקת ומתמוססת באינטרנט, אך מדגיש שהעקרון הבסיסי שבלב הגנת הפרטיות נותר בעינו: הערכיות של הפרטיות לא נס ליחה.

בית המשפט מוסיף ומחזק את ההכרה בעקרון ה"שקיפות" שפומביות הדיון הוא רכיב ממנו. לפיו, המידע הציבורי הוא קניינו של הציבור. לכן, אין חשיבות לשאלה מדוע המידע נחוץ לציבור; די בכך שהוא נחוץ לו. קל וחומר כשחשיפת מאגרי מידע ממשלתיים יש בהם להפיק תועלת ציבורית לציבור (למשל מיזמי "תב"ע פתוחה", "עיתונות פתוחה" ואחרים, המנגישים את המידע הציבורי והופכים אותו ל"חפיש", בלשון בית המשפט).

לאחר מכן מאזן בית המשפט בין עקרון פומביות הדיון לעקרון הפרטיות לפי שלושה מבחנים שעיקרם "מידתיות" ומגיע למסקנה שמדובר באמצעי לא יעיל יחסית, פוגעני ויש טובים ממנו. לכן קובע בית המשפט כי אין לאשרו.

ניתן היה לסיים מאמר זה כאן. אבל במהלך קריאתו עלתה סוגיה שרציתי להעלות שנית בפניכם.

אחד מנימוקי בית המשפט היה כי ניתן לבצע חיפוש באמצעות שם הצדדים במאגר המידע המשפטי, ולכן אין סיבה למנוע זאת ממנועי החיפוש כמו גוגל. אלא שכאן לטעמי לא דייק בית המשפט מספיק ולא ניצל את ההזדמנות שנפלה בידיו לקבוע אבחנה חשובה שהפעילים באינטרנט נחשפים אליה מדי שעה בשעה.

גוגל, פייסבוק ומספר מצומצם של גופי ענק נוספים, יצרו מצב בו האפקט הכמותי של התוכן הנאגר בהם (בשל גודלם ונגישותם) גורם לפגיעה איכותית בנו, הציבור. כלומר, הכמות במקומות מסויימים כמו גוגל הופכת לאיכות.

ואסביר – גם בעבר יכול היה כל אדם לחפש בפסקי הדין המודפסים (בחוברות הפד"י) פסיקה הממויינת לפי שמות הצדדים. אכן חיפוש מסורבל ולא נוח אבל אפשרי.

המעבר לדיגיטציה, אינדוקס ואחזור פסקי דין באמצעות מנוע החיפוש גוגל, הפך את פסקי הדין לנפוצים על כל מחשב, לנגישים בקלות ולחשופים באופן שהכמות הופכת לאיכות. חיפוש שנעשה למשל באתר "תקדין" (אתר משפטי בו עושים שימוש בעיקר עורכי דין ואשר מחייב תשלום עבור שירותיו) שונה תכלית השינוי מהחיפוש הקל, הפשוט והחינמי בגוגל שנמצא בידי הציבור כולו.

הנגישות וההיקף של תוצאות החיפוש בגוגל יוצרות מצב עובדתי חדש, ואיני בטוח שהתעלמות בית המשפט מהבדל משמעותי זה הינה הצעד הנכון.

הייתי רוצה להציע מעל אתר זה לנהל דיון ציבורי מסודר בשאלה האם מעמדם של גופי-על, דוגמת גוגל ופייסבוק ואחרים – אינו מצריך שינוי מחשבה חקיקתי או פסיקתי, והתייחסות אליהם ככאלו הכפופים להסדרה יותר אינטנסיבית מצד המנגנון החוקי.

המאמר נכתב ונבדק ע"י עורך הדין יורם ליכטנשטיין.

המאמר אינו המלצה ואין להסתמך עליו אלא לפנות לייעוץ ספציפי.

עודכן לאחרונה ב-27.12.2022.