אסור לשלוח דואר זבל ("ספאם")?

היסטורית הספאם

דואר זבל ("ספאם") הוא "מכת מדינה" והנזק שהוא גורם לעסקים מקוונים הוא כל כך עצום עד שהמחוקק הישראלי החליט בשנת 2008 כי יש צורך הכרחי להתמודד עימו בחקיקה ישירה.

תיקון 40 לחוק התקשורת מ-2008 (שנכנס לתוקף ב-1.12.2008 ומכונה "חוק הספאם") הינו ציון דרך במאבק של המחוקק והציבור בדואר זבל. המדובר בחוק "בעל שיניים", אשר מהווה מהפיכה בתחום, וחשוב להכיר אותו. [הערת המחבר: המאמר נתב זמן לא רב לאחר כניסת החוק לתוקף, ואינו מתעדכן. מטרתו הבנת ההיסטורי המשפטית בלבד].

כוונת החוק הכללית אינה לאסור משלוח דואר פרסומי מטריד, אלא לאפשרו (בכפוף לתנאים הקבועים בחוק), להסדיר למי מותר לשלחו, מה הוא צריך לכלול וכיצד יש להתייחס לפניות לחדול ממשלוחו. חשוב להבהיר: החוק אינו מונע משלוח דואר פרסומי, אלא מכתיב את הכללים שיש לפעול לפיהם כדי שמשלוח כזה יהיה מותר. החוק מכיר ביתרונות המסחריים של פרסום, אבל מבקש להגן גם על זכויות הציבור ומקבלי הדואר.

עוד יש לציין, שהחוק מטיל אחריות אישית על מנהלים בגופים עסקיים לפקח באופן פעיל על דרכי הפרסום של החברה בה הם עובדים, וכפי שאציין מיד – מנהל שלא פיקח מספיק טוב עלול להסתכן קנס אישי בגובה עשרות אלפי שקלים.

לפתע, נוצר מצב בו אדם שקיבל דואר לא רצוי יכול להגיש תביעה כנגד השולח והמפרסם (שני גופים נפרדים), ובמידת מה לסייע בכך לרווחת הציבור כולו (ראו את עמדת איגוד האינטרנט הישראלי המעודד הגשת תביעות עקב משלוח ספאם בניגוד לחוק ואפילו תביעות ייצוגיות).

המנגנון שאימץ המחוקק הינו מנגנון ה-Opt In (בניגוד למנגנון ה-Opt Out המקובל בארה"ב). כלומר, כדי לשלוח דואר פרסומי לאדם, חשוב שאותו אדם יאשר במפורש את רצונו לקבל את אותו דבר דואר. לא די ב"אם אין ברצונך לקבל מייל זה אנא הקלק כאן", אלא חייבת להתקבל הסכמה מפורשת למשלוח דברי דואר פרסומיים, מהסוג שנשלח בפועל.

במאמר זה נסקור את עיקריו של החוק האוסר משלוח דואר זבל (דואר הזבל האלקטרוני הראשון נחשב זה ששלחה DEC ב-1978). עם זאת, יש להדגיש, כי המאמר מטה אינו ממצה. החוק עצמו אינו מבאר את כל מנגנוניו בצורה מדוייקת, הפסיקה מאמצת הסברים המפרטים ומסבירים את החוק וחובה להתייעץ עם עורך דין מומחה בכל מקרה.

הסדרת משלוח המסרים הפרסומיים, הספאם

החוק עוסק ב"דבר פרסומת". "דבר פרסומת" באופן כללי, הינו מסר שמטרתו לעודד צריכה של מוצר או שירות מסויים או הוצאת כספים אחרת. כך למשל, החוק אינו חל על עדכונים מקצועיים (אם כי שאלה חשובה היא היכן עובר הקו בין עדכון מקצועי לבין פרסום), על תעמולת בחירות ואף על מידע ביחס לארגונים חברתיים.

דרך משלוח דבר הפרסומת  יכולה להיות בדואר אלקטרוני, בפקסימיליה, במסר קצר (SMS למשל) ובמערכת חיוג אוטומטית, כולן נכללות בהסדר שמכתיב החוק. [הערת המחבר: בהמשך הדרך גם הודעות פרטיות בפייסבוק, הודעות וואטסאפ ואחרות נכללו גם הן בהגדרה זו]

ה"מפרסם" מוגדר בחוק כמי ששמו מופיע על המסר כמען להתקשרות לרכישת המוצר או השירות (ולא תוכלו להתחמק בטענה ש"זה לא אני שלחתי. זה חברת דיוור ישיר בע"מ שעובדת עבורי"), מי שהמסר עשוי לפרסם את שירותיו ומי שמשווק את המסר עבור אחר (כלומר – החברות המעניקות שירותי משלוח דואר מקוון).

למי מותר לשלוח דואר פרסומי?

החוק קובע שתי אפשרויות למשלוח דואר באופן חוקי:

  1. מי שנתן את אישורו במפורש ובכתב ("כתב" כולל לצורך החוק גם דוא"ל והקלטה טלפונית) לסוג דואר כפי שנשלח (זהו מנגנון ה-Opt In שהוזכר קודם);

  2. מי שמסר למפרסם את פרטי ההתקשרות שלו בעת רכישת מוצר או שירות או מו"מ לרכישתו, קיבל הודעה שפרטיו ישמשו למשלוח דברי פרסומת, קיבל את האפשרות להודיע כי אינו מעוניין בכך ולא הודיע כך והפרסום שנשלח מתייחס למוצר או שירות מסוג דומה לזה שנרכש (שאלת ה"דמיון" היא סוגיה שעוד תוכרע בבתי משפט).

החוק מקל על המפרסמים, וקובע שמשלוח הודעה ראשונית ובה בקשה לאשר קבלת דואר פרסומי אינה מהווה ספאם אסור, אבל חשוב להדגיש שמשלוח הודעה כזו אפשרי רק לבית עסק. הודעה כזו לאדם פרטי היא עבירה על החוק.

הסדרת התוכן בדואר זבל פרסומי

החוק קובע כללים המתייחסים לתוכן המסר שבהודעה. המסר חייב :

  1. לכלול את המילה "פרסומת" בתחילתו או בכותרת שלו (בדוא"ל חובה שהמילה תופיע בכותרת);
  2. לכלול את שם המפרסם ודרכי יצירת הקשר עימו;
  3. לפרט את הזכות לסרב לקבלת דואר פרסומי כזה ואפשרות נוחה (וחינמית, למעט עלות משלוח ההודעה עצמה) להסיר עצמך מרשימת התפוצה.

מששלח המקבל הודעה לשולח כי ברצונו להפסיק קבלת מסרים דוגמת זה שנשלח אליו, מחוייב המפרסם לחדול ממשלוח כאמור.

התוצאות הנובעות מהפרת "חוק הספאם" – הסיכונים

מה יקרה אם מפרסם לא יטרח לקבל את הסכמת הנמען או לא יפסיק לשלוח  על אף בקשה לחדול?

החוק קובע כי הפרתו הינה עבירה פלילית ומצרף קנס משמעותי על הפרתו (202,000 ש"ח או 67,300 ש"ח לפי העניין).

החוק אף מגדיר את הפרתו (משלוח הספאם) כעוולה אזרחית ומעניק זכות תביעה של 1,000 ש"ח פיצוי בלא הוכחת נזק בגין כל הודעה שנשלחה מבלי שניתנה ההסכמה .

החוק עוד מטיל אחריות אישית על מנהל וכן על האחראי על תחום השיווק. החוק מטיל עליהם חובה ישירה לפקח על תחומים אלו ולדאוג שהכפופים להם יעמדו בדרישות החוק. מנהל שרוצה להגן על עצמו, חייב להכיר היטב את דרישות החוק, לבקש דיווח מפורט מהכפופים לו ולבדוק (רצוי עם עורך דין מומחה) האם החוק אינו מופר. התעלמות מחובה זו עלולה לעלות באחריות אישית קשה וקנס בגובה של 60,000 ש"ח ויותר. לא פשוט!

אזהרה למקבלים שירותי פרסום מגופים שלישיים

שימו לב, שהחוק מטיל עליכם אחריות ישירה למעשי הפועלים בשמכם, אף אם אין הם עובדיכם.

דאגו שההסכם עם כל מי שאמור לפרסם אתכם יכלול התחייבויות מפורשות בהתאם לחוק ודאגו לוודא שהתחייבויות אלו מקויימות. התרשלות בביצוע האמור, עלולה לגרום לכם לנזקים כבדים על לא עוול בכפכם.

בקשה מהקוראים המעוניינים להגיש תביעה בעזרת משרדנו

קוראים יקרים – שימו לב שהמכשול העיקרי שעליכם להתגבר עליו הוא זיהויו החד-משמעי של המעוול אותו תתבעו. מי החברה ששלחה אליכם את הפרסום? מי המפרסם ששירותיו מפורסמים. אנא חסכו בזמנכם.ן ובזמני – אין טעם ליצור עימי קשר לשם סיוע בהכנת תביעה אם לא וידאתם.ן פרטים אלו. עליכם.ן להשתמש בגוגל, בפייסבוק ובכל שירות אחר כדי לאתר את זהות הנתבעים. אנא התקשרו אלי רק לאחר שאיתרתם.ן אותם.

המאמר נכתב לראשונה ונבדק ע"י עורך הדין יורם ליכטנשטיין בנובמבר 2008. התכנים אליו הוא מתייחס השתנו עם השנים (חוק חדש נכנס לתוקף!). מטרתו לספק לכם הבנה מעמיקה של הנושא והתפתחותו לאורך השנים. המאמר אינו המלצה ואין להסתמך עליו אלא לפנות לייעוץ ספציפי.