לשון הרע והבלוג שלך – מדריך לבלוגרים

חושבים שבעיות של לשון הרע והוצאת דיבה לא יקרו לכם, נכון? חישבו שנית.

אציג בפניכם מקרה. נניח שאתמול ביקרתם בחנות וביקשתם לקנות חולצה. אלא שבמקרה נכנס לתיק שלכם גם ארנק חדש, וכשיצאתם מהחנות זעקה מערכת האזעקה של החנות זעקות שבר. מנהלת החנות החוצפנית לא הבינה שזה קרה בטעות ודרשה מכם לשלם עבור הארנק שלקחתם. אתם נאלצתם לשלם כדי שהיא לא תזמין משטרה. חוצפנית! מיד כשהגעתם הביתה כתבתם את כל הסיפור בבלוג שלכם, סיפרתם על "מנהלת החנות הנאצית" ועל "החנות המגעילה הזאת שאין בה בגד אחד נורמלי" וגם שלחתם את הקישור לחברים שלכם במייל [עדכון: בימים אלו הפרסום יכול ויהיה בפלטפורמות כמו טיקטוק ואחרות. סוג הפלטפורמה אינו רלוונטי].

שלשום הזמנתם מחשב באינטרנט, אבל אחרי חודשיים לא קיבלתם שום דבר חוץ מהבטחות שיהיה בסדר ושהמחשב תקוע באוניה. נמאס לכם, וכתבתם בבלוג שלכם "תזהרו מאתר פלוניאלמוני.קום. חרא של אתר שהולך לפשוט רגל ולא מספק את הסחורה". יכול לקרות לכל אחד, לא?

אלא שהמתואר מעלה עלול להחשב כלשון הרע (הוצאת דיבה, בלשון שגורה יותר) ולגרום לתביעה שתוגש כנגדכם על ידי החנות או האתר לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. תוצאות הרבה יותר טובות ניתן להשיג, למשל, על ידי אמצעים אחרים פוגעים פחות או שימוש בלשון מקובלת יותר, ועל כך הכתבה היום.

מבוא לחוק איסור לשון הרע

חוק איסור לשון הרע העוסק בהוצאת דיבה קובע אחריות למקרים בהם "פורסם" תוכן כלשהו שיש בו "לשון הרע".

סעיף 1 לחוק קובע שלשון הרע היא דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית.

לפי החוק אין צורך שיגרם נזק או ביזוי בפועל עקב לשון הרע אלא די שהפרסום "עלול" לבזות את האדם. "פרסום", יש לזכור, משמעו לאדם אחד לפחות נוסף על הנפגע.

סעיף 4 לחוק עוסק בהוצאת דיבה על קבוצת אנשים שאינה חברה (הכוונה למשל ל"יוצאי מזרח אירופה" וכיוב') וקובע שלמרות שמדובר בלשון הרע, הרי לא ניתן להגיש בעטיה תביעה אזרחית או קובלנה פלילית.

סעיף 7 לחוק קובע כי הוצאת דיבה הרע היא עוולה אזרחית וסעיף 6 לחוק קובע כי לשון הרע בנסיבות מסוימות ("בכוונה לפגוע") היא גם עבירה פלילית. סעיף 8 לחוק מאפשר הגשת קובלנה פלילית פרטית בגין הוצאת דיבה (כך שגם אנשים פרטיים יכולים לנהל הליכים פליליים במקרים מסויימים על פי החוק, בדומה לדין ביחס לקניין רוחני וזכויות יוצרים או סימני מסחר).

סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע קובע אחריות עקיפה המוטלת על כתפי אלה אשר סייעו לפרסום הדיבה באמצעות "אמצעי תקשורת". החוק מגדיר "אמצעי תקשורת" כשידורי רדיו, טלוויזיה ועיתונות. מאחר והאינטרנט לא מצוין בחוק כאמצעי תקשורת, לכאורה לא ניתן להטיל אחריות עקיפה על גורמים שסייעו לפרסום לשון הרע בעקיפין. חשיבות סעיף זה רבה ביחס לספקי שירותים מקוונים שונים דוגמת ISP, אתרי פורומים, שירותי דואר אלקטרוני וכל יתר ספקי הפלטפורמה לתכנים של צדדים שלשיים.

סעיף 11 זה הוא משמעותי בעניינם של בלוגים, מכיוון שפעמים רבות הבלוגרים עצמם עלולים להביא לסיכון האתר המארח בתביעה בגין לשון הרע ופעמים אחרות משמשים הבלוגרים עצמם כפלטפורמה לתכנים של אחרים (דוגמת מערכת התגובות המופיעה למעשה בכל בלוג). במצב כזה יש רגליים לסברה שסעיף 11 לא יחול באופן שבעל הפלטפורמה (הבלוגר במקרה של הודעה שנתלתה בבלוג) לא יחוב באחריות כלפי הנפגע מלשון הרע.

יחד עם האיסור החוקי נקבעו גם הגנות שונות למפרסם לשון הרע (כלומר – גם אם מדובר בלשון הרע מותר לפרסמה אם הינכם עומדים בתנאים שהחוק והפסיקה קבעו). עם זאת, יש לזכור שעצם ניהול ההליך המשפטי הוא עול כבד, הן מבחינה כלכלית והן מבחינת משאבים אחרים (זמן ושקט נפשי) ולכן שיקול דעת ומחשבה תחילה יחסכו לכם טרדה רבה בהמשך, גם אם אתם צודקים.

ההגנות העיקריות הינן הגנת "האמת בפרסום" והגנת "תום הלב", יחד עם פרסומים מותרים אחרים ומומלץ לקרוא את החוק והפסיקה. לא נוכל לאזכר את כולם במסגרת זו.

סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע את רכיבי הגנת "אמת בפרסום" – פרסום אמת שיש בו עניין ציבורי יהיה מוגן – דברי אמת שיש בהם עניין ציבורי עשויים להיות לשון הרע, אולם פרסומם יהיה מוגן (מותר).

סעיף 15 עוסק בהגנת תום הלב ומתמקד בנסיבות ההופכות את הפרסום לתם לב.

הבלוגר ולשון הרע

הסוגיות הקשורות בלשון הרע בבלוגים הינן מגוונות, ותלויות בתוכן הבלוג, בתוכן ההודעה הרלוונטית שנטען שהיא הוצאת דיבה, בשאלה מי פרסם את המידע (הבלוגר או קוראיו), באיזה אופן נתפרסם המידע ועוד. למשל, שונה הדבר אם לשון הרע פורסמה בתגובה לאחת מההודעות (Posts) בבלוג לעומת מקום בו בעל הבלוג מפרסם את הדברים בבלוג עצמו, אם פורסם דבר מה מתוך טעות שתוקנה עםפניית הנפגע לבין פרסום מכוון בכוונה לפגוע וכדומה.

הגנות המוקנות לבלוגרים בעת פרסום לשון הרע

כאמור, לא נוכל לבחון את כל אותן הגנות שהחוק מקנה בפרסום זה, אבל דומה  שבשביל השקט הנפשי של כל אחד מאיתנו, "כשיש ספק, אין ספק – אל תפרסמו".

עצם ההסתבכות בהליך משפטי יוצרת עומס נפשי ועלויות כלכליות מיותרות. גם אם "אמת דיברתם", הרי תהליך הוכחת ה"אמת" בבית משפט הוא יקר ולא בטוח. אם בכל זאת החלטתם להסתכן, לפחות קראו את החוק וודאו שלמיטב הבנתכם (ורצוי שלמיטב הבנת עורך הדין איתו התייעצתם) אתם עומדים באחת מההגנות הקבועות בחוק. נסחו את דבריכם בצורה זהירה וקפדנית. נשמע נורא, אבל הרבה יותר נורא להסתבך בתביעות בגין דברים שכתבתם בבלוג שלכם. שימו לב שהחוק קובע פיצוי ללא הוכחת נזק עד לסכום של כמה עשרות אלפי שקלים. לא נעים…

כלל האצבע הלא מחייב אומר – לפחות וודאו שמה שאתם אומרים נכון ומדוייק ויש בו עניין ציבורי. אל תחרגו מהסביר ואל תעשו שימוש בשמות תואר קשים. לא תמיד די בכך, אך בלי שתפעלו לפי כלל זה, אתם נוטלים סיכון משמעותי. שימו לב שאם ייקבע שמדובר אכן בלשון הרע, הנטל יפול עליכם להוכיח את ההגנה לה אתם טוענים, כך שבמידת היכולת וודאו שיש בידיכם תיעוד התומך בעמדתכם.

כשאתם כותבים דברים, צריך לזכור ש"הוא אמר" אינה הגנה. פרסום דבריהם של אחרים פעמים רבות יטיל עליכם את אותה אחריות כאילו דברים אלו נאמרו על ידיכם.

טוב, אז מה מותר לי לכתוב על אנשים ומה אסור?

קודם כל מותר לכם לכתוב את דעתכם בכל נושא, גם אם אינה פופולארית. מטרת הבלוג היא לבטא את דעתכם ובמרבית המקרים, היחס לדעה (שהובהר כי היא רק דעה אישית-סובייקטיבית והוסבר על מה היא מסתמכת), יהיה שונה מהיחס לעובדה, שגויה או נכונה, שפוגעת באחרים. ככל שתבהירו שמדובר בדעתכם האישית בלבד ותבססו אותה על עובדות נכונות ואינן שנויות במחלוקת, תוכלו להגן על תכניכם בצורה יעילה יותר.

כשאתם מתארים עובדה או מסקנה, נסו לוודא שאין בתאור דבר מה פוגע והצמדו ככל הניתן לעובדות. ככל ששמות התואר והכינויים שלכם יהיו בוטים ופוגעים יותר, סיכוי רב יותר שתעוררו את חמתו של הנפגע ותמצאו בסיכון אם יחליט להגיש כנגדכם תביעה. תמיד צריך לזכור ששמות תואר פוגעניים וצעקניים אינם משכנעים אנשים. עובדות והסברים – כן.

אם ברצונכם לגרום לשינוי בעמדות הקהל, שפה נקיה, מבוססת וברורה תסייע בידיכם בצורה יעילה הרבה יותר מכל כינוי, לעג והשמצה.

אם נעבור לדוגמאות, נראה כי הפסיקה הישראלית קבעה, למשל, שהביטוי "עבריין" יכול להחשב כלשון הרע (שם טוב נ' צימרמן), כך גם "חנות רפאים" (קי.אס.פי נ' דביר גיא), "אחד מהאנשים הדפוקים ביותר עלי אדמות" ו"הגירסה האסייאתית והצעירה של…" (בורוכוב נ' נוימן), "חוסר יושר אישי…זיוף…שחיתות…" (קורן נ' ארגוב), "נאצי מלוכלך" (בן גביר נ' דנקנר), "אוהב להתחכך בראשי המאפיה", "לא בוחל בשום אמצעי", "משמן אנשים" ו"אושוויץ-בושמיץ" (בושמיץ נ' אהרונוביץ), תיאור אדם כ-"גוץ, שחור זקן, אדום פנים וחבוש כיפת משי גדולה" וכ"קטן ומרושע" (קליין נ' רונן), "חברת קש" (ברומקס נ' בסט) וביטויים מרנינים אחרים. שימו לב שכולם הינם כינויים ושמות תואר שנועדו במטרה להשמיץ ואין בהם בעצם כל תועלת עניינית מעבר לתחושת הנקם של הדובר.

עם זאת, לא רק כינוייםיכולים ליצור בעיות אלא, מטבע הדברים, גם תיאור עובדתי לא מדוייק. למשל תיאור של הליך משפטי כ"תביעה שהוגשה ע"י חברת X בסך 250,000 ש"ח" המתייחס לתביעת ליקויי בנייה נגד חברת X ע"ס 250,000 ש"ח, וזו שלחה הודעת צד שלישי לקבלנים השונים כשחלקו של כל אחד מהם היה נמוך אך לא בוצע האבחנה בפועל – הינו לשון הרע (שיא מוצרי אלומיניום נ' דן אנד ברדסטריט ישראל).

מנגד, "מושחת" אינו בהכרח לשון הרע (שם טוב נ' צימרמן, אם כי בפסק דין לנקרי נ' קדוש נפסק אחרת) וכך גם "לא שפוי בעליל" (שם טוב נ' צימרמן) ואחרים. המדובר בעיקר במצבים בהם תיאור זה התבסס על עובדות פחות או יותר מוסכמות.

את הדוגמאות האלו יש לראות בהקשרן. העובדה שבית משפט אחד בנסיבות מסויימות קבע כי ביטוי אינו משמיץ, אין משמעה שבנסיבות אחרות או בית משפט אחר לא יקבע אחרת.

אחריות הבלוגר להודעות הגולשים בבלוג שלו

הכוונה בעיקר לאחריות הבלוגר לדברים שקוראיו תולים בתגובות ובטוקבקים. בארה"ב ובאירופה נדונו מספר עניינים הקשורים לעניין זה, כשהקו המנחה היה מתן פטור לבלוגרים. בארץ (נכון למועד כתיבת שורות אלו) איני מכיר עוד דיון בנושא זה ואשמח אם מי מקוראי יכול להחכים אותי (אכן אני מכיר פסיקה בנוגע לאחריות אדם לתכני צד שלישי שהוא אינו יוצרם, אך לא ביחס לבלוג באופן ספציפי).

בארה"ב ספקי שירות מקוון (כמו ספקי אינטרנט (ISP) אך לא רק – גם מנועי חיפוש, אתרי פורומים ושאר פלטפורמות) פטורים מחבות ביחס לתוכן שלא הם העלו והחוק המסדיר זאת הוא סעיף 230 לחוק ההגינות בתקשורת (Communications Decency Act). בדומה קובעת הדירקטיבה האירופית 2000/31/EC – דירקטיבה שאמורה להכתיב דינים דומים במדינות אירופה השונות שיאמצו אותה. סעיף 230 קובע כי ספק שירות מקוון לא יחשב כמו"ל או מפרסם של תוכן שסופק לו על ידי אחר והסעיף עוסק לא רק בלשון הרע אלא הוא כללי יותר וקובע פטור כללי  לתכני צד שלישי, אם כי אינו מספק הגנה בכל התחומים כולם (דוגמת הפרת זכויות יוצרים, שם חל חוק המילניום הדיגיטלי – DMCA ולא ה-CDA).

יש לשים לב שסעיפים אלו אינם חלים כאשר המקור לתוכן הוא הבלוגר עצמו. ככל שהבלוגר עצמו הוא מקור התוכן המשמיץ – לא יוגן הבלוגר. כלומר, ככל שהבלוגר יתערב ויערוך את אותם תכנים – אחריותו תהיה ברורה יותר.

החוק הישראלי אינו כולל סעיפים דוגמת אלו, אם כי כאמור מעלה, ניתוח סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע עלול להביא לאותה מסקנה. רק שימו לב, שהסעיפים הזרים רחבים הרבה יותר וחלים גם על תחומים נוספים של אחריות (למעט חריגים כמו זכויות יוצרים) בעוד שהסעיף הישראלי חל רק על לשון הרע. ואכן, קיים גם בארץ פסק דין הקובע (לאו דווקא ביחס לבלוגרים) שבניגוד לאחריות על יצירת תוכן לשון הרע, הרי כאשר מדובר בפרסום לשון הרע, היא אינה חלה על ה"מו"ל" (ספק השירות המקוון באנלוגיה אינטרנטית) של גוף שאינו עיתון.

עם זאת, נמצאים גם פסקי דין שעניינם פרסום לשון הרע על ידי צד שלישי שאינם מתייחסים כלל לרכיב זה, ולא ניתן לאמר עוד שזו הלכה מחייבת.

כפי שציינתי, הדין הישראלי והאמריקאי שונה בכמה צורות. למשל: בעוד שהפטור האמריקאי מאחריות לתכני צד שלישי חל על מרבית התחומים, בארץ הוא חל רק על לשון הרע ואינו קיים בתחומים אחרים; כך גם בניגוד לארה"ב שם הפטור מלא, הרי שבארץ אומץ מבחן ה"הודעה והסרה" (שנקבע בארה"ב רק ביחס לזכויות יוצרים). לפי מבחן זה, אם המפרסם שאינו יוצר התוכן קיבל הודעה על פרסום לשון הרע בפלטפורמה שלו ופעל באופן סביר להסרתה – הוא פטור מאחריות. לא פעל – יסתכן.

אנונימיות ופרטיות או חשיפת פרטי גולשים?

בית המשפט האמריקאי קבע, כי לסופר (וכך גם לבלוגר ואף למגיבים בבלוג) זכות לכתוב בעילום שם. בוודאי שבמרבית המקרים גם התגובות לבלוג הן אנונימיות. גם בארץ אין בעיה עם אנונימיות, כמובן.

בהקשר האינטרנטי, מאזנים בתי המשפט בין זכות זו לכתוב בעילום שם לבין הפגיעה שהאנונימיות גורמת לאנשים אחרים ובמקרים מסויימים עלולים בתי המשפט להסיר את מעטה האלמוניות על מנת להגן על אינטרסים חשובים אחרים.

פעמים, עקב עבירה (או אפילו עוולה אזרחית) שעבר אותו כותב אנונימי, פונה הנפגע לבית המשפט ומבקש את חשיפת פרטי הכותב. כאמור, אותו כותב יכול להיות הבלוגר עצמו, כמו גם מגיב בהודעה לבלוג.

המבחן האמריקאי שהחל מאומץ מעת לעת בישראל הוא הליך ה"ג'והן דו". ההלכה הישראלית בעניין זה עדיין אינה מגובשת אך אנו מתחילים לראות ניצנים של מבחן מנחה. בדרך כלל הפסיקה הישראלית אימצה מבחן שנקבע על ידי בית המשפט בפרשת פלונית שהוכרעה על ידי השופטת אגמון-גונן לפיו חשיפת פרטי גולש אנונימי בעילת לשון הרע תהיה רק במצב בו לשון הרע עלתה כדי עבירה פלילית (לשון הרע הכוללת כוונה לפגוע). כלומר, חשיפה רק במקרים מאוד חריגים ופוגענים. למרות זאת, ישנה גם פסיקה (בעניינו של רמי מור) הנוקטת במבחן מרוכך יותר של חשיפה גם כשאין כוונה פלילית אך יש "דבר מה נוסף" המצדיק זאת. בפסק הדין בעניין רמי מור אף מרחיב השופט עמית אודות נושאים שונים הקשורים לשיקול דעתו של בית המשפט והמבחנים בהם ינקוט וכדאי לקראו.

כך, למשל, בעת הדיון האם לחשוף את פרטי הכותב האנונימי, יבדוק בית המשפט גם את הנתונים הבאים: האם התביעה הוגשה בתום לב (ויש לזכור ש"תום לב" משפטי שונה לעיתים ממה שאנחנו תופסים כתום לב), האם הוכחו סיכויי זכיה טובים, זהות הנפגע, הפגיעה הגלומה בביטוי, תדירות הפרסום (חד פעמי או חוזר), אופי האתר המפרסם, הסרת הביטוי עם קבלת מכתב הנפגע וכדומה.

וקצת זהירות לא תזיק

לא נוכל לסיים בלי מספר עצות כלליות ולא מחייבות לכתיבת בלוג זהירה:

  • הזהרו בלשונכם. שימו לב שפעמים ניתן לפרש משפטים שאתם כותבים בצורה מרחיבה, וככה מוטלת עליכם אחריות בלי להתכוון. למשל, נניח שא' הורשע במרמה בעבר, ואתם קוראים לו "א' מרמה". אמירה כזו אולי נראית לכם נכונה לאור הרשעתו, אבל ניתן לפרשה כנרחבת מדי וכלשון הרע כיוון שהיא מרמזת שהוא ממשיך במעשים לא חוקיים גם כיום.

  • הקפידו בעובדות. כיתבו רק מה שאתם יודעים ויכולים להוכיח שהוא נכון. אל תניחו הנחות.

  • אל תחזרו על שמועות ששמעתם, אלא אם כן בידיכם הוכחות חותכות לכך. להגיד "שמעתי שמועה ש…" לא יפטור אתכם. כך גם הוספת ה"לכאורה" לא די בה. כך גם הזהרו בעת ציטוט אחרים.

  • הצגת כל צדדי המחלוקת אינה תרופת פלא כנגד תביעה בגין הוצאת דיבה. אכן, ראוי להציג את שני הצדדים, אך בכך לא פטרתם את עצמכם מפני טענות להוצאת דיבה.

  • הזהרו במסקנותיכם. אל תקפצו למסקנות חד משמעיות על בסיס עובדות חלקיות. זה ש"חיים" נראה בורח מחנות בריצה ובוצע בה לפני זמן קצר שוד, לא אומר שחיים הוא השודד. אולי אישתו בדיוק קראה לו לחזור מהר הביתה?

  • אל תשתמשו בהגזמות, תאורים ובלשון חופשית מדי. הזהרו בשמות התואר בהם אתם עושים שימוש. הרבה מאיתנו כותבים בצורה שאנחנו מדברים, אבל צריך לזכור שהכתב שונה מהשפה, ושימוש בהגזמות ומטאפורות ואף בשמות תואר שעל פה אולי נראים חסרות משמעות אבל בכתב יכולות ליצור מצג של דיבה.

לתשומת ליבכם, מעצם טיבו המוגבל, מדריך זה הינו חלקי בלבד, אינו מתיימר להציג את כל הבעיות ובוודאי שאינו מציג את כל הפתרונות.

בכל מקרה בו מתעוררת בעיה, אין תחליף להתייעצות ספציפית עם עורך דין מומחה בתחום הרלוונטי.

אין להסתמך על האמור במדריך זה אלא להבנת הרקע בלבד, והוא אינו מעודכן או חופשי מטעויות.

כל הזכויות שמורות

המאמר נכתב ונבדק ע"י עורך הדין יורם ליכטנשטיין ביולי 2007 ויתכן שהתכנים אליו הוא מתייחס השתנו עם השנים. מטרתו לספק לכם הבנה מעמיקה של הנושא והתפתחותו לאורך השנים.

המאמר אינו המלצה ואין להסתמך עליו אלא לפנות לייעוץ ספציפי.

עודכן לאחרונה ב-3.1.2023.