פטור מאחריות בהוצאת דיבה למפיץ לשון הרע

במאמר זה נדון באחריותו של מפיץ לשון הרע, להבדיל מאחריותו של המפרסם הישיר

פסק דינו של השופט חגי ברנר בעניין אגבבה נ' מזרחי עוסק בנושא לשון הרע והוצאת דיבה והוא בעל חשיבות רבה, בין היתר גם לבלוגרים ביננו.

בקצרה, מדובר בסכסוך בין חברה קבלנית לבין לנציג הדיירים בשכונה במאבק ציבורי ומשפטי כנגדה עקב טענות שונות. במהלך התקופה נתלה על דלת משרד החברה התובעת מכתב אנונימי עמוס בדברי נאצה ולשון הרע, על כך לא היתה מחלוקת. אלא, שלא הוכח כי הנתבע הוא שכתב אותו ולפיכך עלתה שאלת חבותו של הנתבע בגין לשון הרע שהוא לא כתב אך בהחלט הפיץ.

כלומר, פסק הדין דן באחריות הנתבע ללשון הרע שכתב צד שלישי.

בארה"ב ההלכה ידועה וברורה. סעיף 230 ל-Decency Act Communication קובע שספק או משתמש בשירותי מחשב אינטראקטיביים לא יהיה חשוף כמפרסם או דובר של לשון הרע ביחס לתכנים שסופקו על ידי אחרים (תרגום חופשי שלי). בהתאם, בתי המשפט האמריקאים סרבו להכיר בכך שהסעף חל רק על ספקי אינטרנט (ISP) "רגילים" והחילו את הסעיף על ספקי שירותים מקוונים שונים, ואפילו בלוגרים.

גם בלוגרים יכולים להחשב כספקי שירותים מקוונים או כמשתמשים בהם, לפי העניין (משתמשים בהודעות שלהם וספקים ביחס לתגובות לבלוגים). אם זאת יש לשים לב שגם לחירות זו ישנן מגבלות שונות ויש להזהר, על אף הוראת הפטור.

עד עתה הפסיקה הישראלית לא עסקה בנושא זה במישרין, ולמעשה גם כיום לא. אולם בפסק הדין שנתן השופט ברנר ניתן לאתר קצה חוט שיאפשר לנו להבין את מעמד כותבי הבלוגים, כמו גם מעמדם של אחרים ביחס ללשון הרע והוצאת דיבה שנוצרו על ידי אחרים.

נחזור לפסק הדין. בית המשפט קובע, כי "פרסום" לשון הרע הקבוע בסעיפים 1-2 לחוק איסור לשון הרע מתייחס רק ליצירת או חיבור תוכן המהווה לשון הרע. המחוקק ביקש, כך סבור בית המשפט, למנוע יצירת תוכן משמיץ, בכתב או בעל פה.

מנגד, הפצת תוכן הכולל לשון הרע לא נקבעה כעוולה או עבירה. הראיה לכך נלמדת מכך שמקום בו ביקש המחוקק לקבוע הפצה כמקימה אחריות – עשה זאת במפורש, וראו סעיף 12 לחוק שעוסק באחריות מדפיס ומפיץ

סעיף 12 עוסק אך ורק בדברי דפוס שהופקו בבית דפוס, ובהתאם אין הוא חל על מקרים אחרים של הפצת לשון הרע. בהתאם, סבור בית המשפט, דוור שחילק מכתב הכולל לשון הרע לא יחוב כלל באחריות כמפיץ (ובוודאי לא כיוצר התוכן).

החלטה זו יש בה הגיון רב, אם כי אני משוכנע שהמילה האחרונה טרם נאמרה. עלינו להזהר ולהקפיד בזהירות, שכן איננו יודעים עוד מה טווח ההגנה שבית המשפט יקנה. אין כמעט ספק שבמקרים המתאימים, בהם בלוגרים יעלו לאתריהם תכנים שכתבו אחרים ושעל פניהם ברור שהם מהווים לשון הרע, קיים סיכון שבית המשפט יטיל בכל זאת אחריות, שכן אחרת נהפוך ל"מערב הפרוע".

בינתיים, הפסיקה הישראלית צועדת בדרך הנכונה שתאפשר התפתחות מסודרת וחופשית יחסית של התופעה הידועה כ"תוכן יציר גולשים", לטוב ולרע.

המאמר נכתב ביולי 2007 ונבדק ע"י עורך הדין יורם ליכטנשטיין.

המאמר אינו המלצה ואין להסתמך עליו אלא לפנות לייעוץ ספציפי. יתכן שהאמור בו אינו עדכני, אולם הוא נותר באתר בשל העניין שבנושא.

עודכן לאחרונה ב-19.1.2022.