חשיפת פרטי גולשים אנונימיים בלשון הרע

לשון הרע, טוקבקים, פרטיות ואלמוניות.
מילים שמלוות אותנו רבות בזמן האחרון, והפעם – חשיפת פרטי גולשים.

רמי מור הוא מטפל אלטרנטיבי שכנראה הרגיז איזה מטופל (או מתחרה). עקב כך גילה רמי מספר תגובונים (טוקבקים למאותגרים בעברית…) והודעות פורומים שונות (באתר דוגמת Doctors.co.il) שהופנו נגדו אך נכתבו בידי מי שלא מסרו את שמם וזהותם לא היתה ידועה לרמי.

בין היתר כתב הכותב האלמוני כי "התאכזב קשות" מהטיפול, ובמקום אחר כתב כי "רמי מור שרלטן … גנב …" וברכות נוספות.

מכיוון שהכותב לא הזדהה, נאלץ רמי לפנות לערכאות לבקש לחייב את ספק האינטרנט לחשוף את בעל כתובת ה-IP (יInternet Protocol Address) השייכת למחשב שבאמצעותו נכתבו התגובות המהוות הוצאת דיבה. בבית משפט השלום נדחו פניותיו (ותודה להלמו), בהתבסס על ההלכה השלטת (אם כי לא מחייבת) שנקבעה בפרשת פלונית (מפי כב' השופטת אגמון-גונן, בה נקבע כי צו לחשיפת הפרטים ינתן רק מקום בו לשון הרע עלתה כדי עבירה פלילית, כלומר – היא נעשתה "בכוונה לפגוע").

רמי מור ערער למחוזי, שם נהפכה ההחלטה ונקבעה הלכה חשובה ומעניינת (שכמו "פלונית" אינה מחייבת, אך אין ספק שהושקעה בה מחשבה רבה ולפחות לעמדת השופט עליה לשרת אותנו בעתיד).

בית המשפט המחוזי (בר"ע (חי' 850/06, בר"ע 1632/07, 22.4.2007) מפי הש' יצחק עמית פירט מעין מדריך מקוצר לגולש המושמץ. נביא כעת את עיקריו:

  1. על התובע להבחין בין ספק השירות (אתר האינטרנט בו פורסמה התגובה) לבין ספק האינטרנט, ולמעשה עליו להזקק לפרטים משניהם. ראשית לקשר בין שם המשתמש לכתובת IP מסויימת ולאחר מכן לקבל את פרטי בעליה של אותה כתובת (כפי שעשה רמי מור. בשלב הראשון לא נתקל בהתנגדות מפעילת האתר לספק את הכתובת, ולכן נדון רק עניין חשיפת פרטי הכתובת מול ספק האינטרנט – ברק).
  2. הדרך הנכונה היא להגיש תביעה עיקרית בגין לשון הרע, ויחד אליה לצרף צו עשה לחשיפת פרטים כנגד ספק האינטרנט. המשיב יהיה הספק וכן "פלוני", המשמיץ. כלומר, הבקשה לגילוי פרטים תידון כסעד זמני בהליך עיקרי, ולא בהליך עצמאי ונפרד.
  3. שאלת הסמכות תוכרע לפי הסעד בתביעה העיקרית. כלומר, הלך החבל אחרי הדלי…
  4. אם הבקשה לחשיפת הפרטים היא בקשה עצמאית, בלי תביעה כספית, הרי הסמכות היא סמכותו השיורית של בית המשפט המחוזי. אלא, שהגשת בקשה לחשיפת פרטים בלי תביעה, יכולה להעיד על חוסר תום לב של המבקש ולפעול כנגדו (אלא אם מדובר במשטרה או בפרקליטות).
  5. מבחן פלונית (חשיפת פרטי משמיץ רק אם לשון הרע עולה כדי עבירה פלילית, כלומר – נעשה "בכוונה לפגוע") הוא מבחן צר מידי ואף בעייתי ביישומו (הרי הכוונה לפגוע נלמדת לעיתים מזהות המפרסם).

בית המשפט מנחה אותנו כיצד על מבקש חשיפת הפרטים לנהוג בטרם חשיפת זהותו של המפרסם בפני התובע:

  • התובע צריך להראות שמיצה את האפשרויות לחשיפת זהות הנתבע, למשל באמצעות קריאה לנתבע להזדהות באתר שבו פורסם הביטוי המשמיץ.
  • התובע צריך לעשות את מירב המאמצים ליידע את הנתבע על כוונתו לחשוף את זהותו ולאפשר לו להתנגד לבקשת החשיפה. לכן, למשל, עליו לפרסם את הבקשה באותו אתר שבו נעשה הפרסום הפוגע וליידע את הנתבע שהוא רשאי לפנות לבית המשפט במעמד צד אחד מבלי לחשוף את זהותו כדי להתנגד לבקשה. בית המשפט יכולה להורות כי הפרסום ייעשה גם בדרכים נוספות.
  • חשיפת פרטי המפרסם תעשה בהדרגה. כלומר – בהתחלה יקבל רק בית המשפט את פרטי הנתבע מספק השירות. העתק התביעה והבקשה ימסרו על ידי בית המשפט (ולא על ידי התובע) לנתבע יחד עם החלטה כי הוא רשאי בשלב זה להתנגד לחשיפת זהותו אם יגיש בקשה מתאימה ויפרט את סיבות התנגדותו. העיון והדיון בבקשת הנתבע יעשו במעמד צד אחד – הליך המזכיר את הליכי ה-John Doe האמריקאים.
  • התובע יהיה אחראי לכל ההוצאות הקשורות באיתור וחשיפת פרטי המפרסם, כולל המצאת המסמכים, ויפקיד בקופת בית המשפט סכום שייקבע על ידי בית המשפט.
  • בית המשפט לא הכריע האם התובע חייב לפנות לנתבע טרם לתביעה ולדרוש ממנו שיחזור בו מהביטוי הפוגע

בית המשפט גם קבע קווים מנחים להכרעה בשאלת חשיפת פרטי הגולש. למשל –

  • בעבר הועלו ספקות האם, לאור ניסוח החוק, יחול חוק לשון הרע גם באינטרנט (שאינה "אמצעי תקשורת" כהגדרתו בחוק). בית המשפט קבע שהחוק יחול בכל מקרה באינטרנט. יש לציין, כי בקביעה זו מתעלם בית המשפט מאחריות ה"מוציא לאור" (האתר המארח) בדיני לשון הרע, שאינה רלוונטית למצבים בהם האתר אינו עורך את התכנים. בית המשפט אמנם מציין את ההבדל בין פרסום אנונימי באתר שאינו נערך על ידי גוף מסודר לבין פרסום באתר שעובר עריכה, אך אינו מגיע למסקנה חד משמעית בעניין. בהערת אגב, בית המשפט מציין את האפשרות שחשיפת פרטי הגולש שלא ברצונו על ידי הספק עלולה להוות פגיעה בפרטיות (יש להתייחס להערה זו ביחס למנהג הידוע של אאוטינג בפורומים שונים).
  • בית המשפט מציין שיש לתת משקל גם לאופי הדינמי, המבוזר והאינטראקטיבי של השיח באינטרנט בעת הכרעה בבקשה לחשיפת פרטים.
  • הטרמינולוגיה היא של העדפת האנונימיות ברשת כמאפשרת לחלשים, למאויימים ולחוששים להביע את דעתם, אולם בפועל הוא אינו מקבל את העמדה שאנונימיות זו מאפשרת פגיעה באחרים (דוגמת לשון הרע, הפרת הפרטיות או עוולה מסחרית אחרת). בית המשפט מדגיש, שיש לשקול את משקל האנונימיות מול משקל הפגיעה, כמו כל איזון בין זכויות יסוד.
  • יש להדגיש שבית המשפט הבהיר, כי אין להחיל את החלטתו, תוכה כברה, על מקרים אחרים דוגמת חשיפת פרטי גולשים במקרים של הפרת זכויות.

בבדיקת מבחן הפרסום הפוגע יחפש בית המשפט "דבר מה נוסף" שעשוי להיות אחד מהבאים, או כל דבר מה אחר רלוונטי:

  • אם הגיש התובע את תביעתו בתום לב;
  • אם הראה התובע שסיכוייו לזכות בתביעה טובים. כלומר, יותר טובים מכדי למנוע מחיקה על הסף, אבל אין צורך להוכיח הצלחה בטוחה;
  • ככל שהפגיעה תעשה באדם פרטי ובלא שיהיה בה עניין ציבורי, יטה בית המשפט לחשוף את זהות המפרסם, ומנגד ככל שהפגיעה תעשה באיש ציבור ובעניין שיש בו עניין ציבורי ייטה בית המשפט להגן על המפרסם;
  • עד כמה פוגעני הביטוי, עד כמה הוא חזק ומה הנזק שיש בו לגרום לתובע;
  • האם מדובר בפרסום חד-פעמי או בפרסום חוזר ושיטתי;
  • מה טיבו של האתר בו בוצע הפרסום;
  • האם הפרסום הפוגע הוסר ותוך כמה זמן הוסר;
  • האם הקורא הסביר נתן משקל של ממש לביטוי הפוגע (הדוגמא שנותן בית המשפט היא במקרה של פרסום עילג שאין משקלו כמשקל פרסום רהוט) – דוגמא בעייתית במידת מה;
  • מידתיות החשיפה: התועלת בחשיפה מול הנזק שיצמח מאי החשיפה; ועוד
  • ההכבדה שתהיה בחשיפה על צדדים שלישיים אם לא תפיק החשיפה שם ברור וחד משמעי אלא תחייב נקיטת צעדים טכניים ומשפטיים כנגד צדדים שלישיים (כמו חברות אשראי ועסקים בהם בוצעה העוולה).

נסכם ונאמר, שבית המשפט פוסע בדרך שדעת הקהל מנסה להכתיב לאחרונה, והיא הורדת הרף בפני גילוי פרטי גולשים מעוולים. אין חולק שבמצב של עוולה יש להגן על הנפגע, אולם במידה רבה יש להגן אף על כלל הציבור ועל הצורך בבמה להחלפת דעות חופשית. אימרה ידועה היא, כי חופש הדיבור נמדד דווקא בעת השמעתם של דברים מקוממים, שאינם נעימים לאוזן.

לטעמי נטה בית המשפט יתרה מן הצורך לכיוון הפופוליזם, תוך איבוד האיזון הרצוי המגן במידה רבה על האינטרנסים החשובים באינטרנט, כמו גם יוצר חוסר וודאות גדולה הרבה יותר מאשר המבחן הקודם, שאולי היה נוקשה מעט מדי אך לפחות איפשר מידה רבה של וודאות  והבנת הדין החל.

לדעות שהובעו על ידי בעבר בעניין אנונימיות בטוקבקים ראו כאן.

(*) אנא שימו לב שפסק דין זה עבר גלגול נוסף בעליון ויש בו הכרעה חשובה בנושא.

 

 

שימו לב שהמאמר נכתב באפריל 2007 ע"י עורך הדין יורם ליכטנשטיין ונותר באתר בשל העניין ההיסטורי שבו. בהחלט יתכן שאינו עדכני.