איפה עובר הגבול בין שיימינג ללשון הרע? המדריך

עוד ועוד פונים אלי ושואלים אותי מנסיוני בתחום: מה מותר לומר ברשת גם אם הוא פוגע באחר (ואז מדובר אמנם בשיימינג, אבל מותר) לעומת מה שאסור (ואז הדבר הופך ללשון הרע ומסכן את הדובר בפסק דין כנגדו).

אחסוך לכם את הקריאה: אין קו גבול יחיד ואין רשימת המלצות בודדת.

בגדול – כל אמירה שפוגעת באחרים עלולה לסכן אתכם ואני ממליץ להזהר. האמירות שלכם ישקלו לגופם של דברים במשקפיים של "סבירות", של הנושא בו אתם מדברים ושל איזון בין זכותו של אדם להתבטא לעומת זכותו של אחר להגן על שמו הטוב. כמובן שגם תצטרכו להשקיע מזמנכם ומכספכם להתמודד עם התקלה. לא ממש מאורע משמח.

עקבו אחרי עו"ד ליכטנשטיין בגוגל

במהלך מאמר זה אתייחס לפסק דין בו ניצח משרדנו (בדצמבר 2022) במסגרתו נדחתה תביעת לשון הרע שעמדה אל מול לקוח שלנו. המדובר בפעיל ציבור שפרסם לא פעם ולא פעמיים בקבוצות עירוניות בפייסבוק דברים בוטים וקשים כנגד ראש מועצה מקומית; דברים שנקבע כי הם לשון הרע. ועדיין – התביעה נדחתה. כל עוד לא נאמר אחרת למטה, ההתייחסות תהיה לפסק דין זה.

נושא השיימינג משפיע על פרשנותו

אלמנט חשוב מאוד שרבים מתעלמים ממנו הוא – מה הנושא בו עוסק השיימינג. לעוסקים בתחום יש הבנה שמדובר בסוגים שונים של דברים, שביחס לכל אחד מהם עשוי היחס להיות שונה מעט משום התייחסותו של בית המשפט לאלמנט הציבורי שבדברים.

נניח למשל שנאמרו (=נכתבו בפייסבוק ובוואטסאפ) דברים בוטים ואף פוגעים במסגרת ביקורת פוליטית או ציבורית (לפוליטיקאי, שוטר, ראש מועצה וכדומה), להבדיל מדברים פוגעים שנאמרו (ונכתבו) ביחס למתחרה עסקי;

נניח למשל שנאמרו (=נכתבו בפייסבוק ובוואטסאפ) דברים בוטים בביקורת על חוויותיכם ממסעדה בה ישבתם לעומת דברים בוטים שנאמרו בוואצאפ של קבוצת הדיירים בבניין;

מטבע הדברים נקודת המבט של בתי המשפט תשתנה ביחס לכל אחד מהסוגים. גם אם הדברים שנאמרו – דומים הם.

ככל שהביקורת שלכם תהיה בנושא בעל חשיבות ציבורית, היחס בבתי המשפט (גם אם אולי לא יפטור אתכם לגמרי בנסיבות מסויימות), יהיה מקל הרבה יותר מהנהוג בעבר.

המדיה משפיעה על חומרת ההפרה

גם המדיה בה מופיעה לשון הרע יש לה משמעות.

בעבר, פרסום בעיתון או באמצעי תקשורת אחר בעל חשיבת כלל ארצית נחשב כפרסום קשה ופוגע.

פסק הדין בעניין רמי מור נ' ברק (רע"א 4447/07)  כלל לראשונה התייחסות להורדת היחס החריף של בתי המשפט ביחס ללשון הרע שנאמרה במדיה דיגיטלית. הסיבה: מדובר בדברים אשר תוך מספר שעות הופכים לחסרי חשיבות "כשלג דאשתקד" (אלא אם הוכח אחרת).

היום, בתי המשפט מבינים יותר ויותר, שכל עוד מדובר במשפט אחד (או פוסט) מתוך זרם בלתי נגמר של דיון ציבורי, היחס אליו צריך שיהיה מקל במידה מסויימת. עד כמה? תלוי נסיבות.

שיקולים נוספים:

אופי האינטרס הציבורי

בתי המשפט בפסקי הדין לאחרונה מקנים יותר ויותר חשיבות לאופי האינטרס הציבורי על מגן הדובר. ביקורת צרכנית סווגה למשל כאלמנט בעל חשיבות לא מועטה שיש לתמוך בו. בוודאי שכך סווגה גם ביקורת ציבורית כנגד אנשי ציבור ואחרים.

לדוגמה בעניין שלנו, הוכחנו לבית המשפט כי הדברים נסובו סביב ארועים בהם קם חשש ממשי של ניגוד עניינים של נבחר הציבור, כמו גם פגיעה אפשרית בהיקפי עתק בקופה הציבורית. בית המשפט נתן משקל לא מבוטל לאינטרס הזה, ודחה את תביעת איש הציבור כנגד הדובר כנגדו.

בלשון בית משפט (שלום, חיפה) בפסק דין אחר (גם הוא דצמבר 2022):

"חופש הביטוי פורש כנפיים מגינות רחבות יחסית במיוחד כאשר מדובר באישי ציבור ובמיוחד בתקופת בחירות – הדברים נקבעו בשורה של פסק דין. אולם, גם בכל אותם פסקי דין נמתח גבול בין מה שיכול לחסות תחת חופש הביטוי והגנותיו ובין "לשון הרע" פר אקסלנס, באופן שגם שמו הטוב של איש ציבור בתקופת בחירות אינו יכול להיות מרמס".

עם זאת, חשוב לזכור שאינטרס הציבור הוא תנאי נוסף (ולא בלעדי) להוכחת האמת שבדברים (או לפחות היות עיקרם – אמת). בהעדר הוכחת אמת, לא די באינטרס ציבורי, גם אם משמעותי.

המקור לידיעת העובדות

ככל שתציגו בפני בית המשפט מקור חיצוני (אובייקטיבי ככל הניתן) עליו הסתמכתם וגיבשתם את דעתכם, כך יהיה יחס בית המשפט אליכם מקל יותר.

במקרה שלנו למשל הוצגו דוחו"ת מבקר מועצה, תחקירי עיתונות וכתבות המתארות את המתרחש בישיבות המועצה בהן השתתף הדובר.

כל אותם מקורות ביססו את טענות הדובר ואמונתו בצדקת דבריו (כהגנה) וגם מטעם זה נקבע שדבריו מוגנים.

השפה עצמה בה נעשה שימוש

גם לכך חשיבות. גם במקומות בהם בתי המשפט מנסים להגן על האינטרס הציבורי, ככל שהדברים יהיו בוטים, לא רלוונטיים או פוגעים – היכולת לקבוע כי הם מוגנים, תקטן.

לכן אנא – שימרו על לשונכם גם אם אתם צודקים ובוודאי אל תקראו לפגיעה באדם או בעסקיו. פשוט הציגו את חווייתכם ואת דעתכם, הסבירו את העובדות ותנו לקוראים להסיק מסקנות.

האבחנה בין דעות ועובדות

גם אם כתבתם את דעתכם, אנא וודאו כי לקוראים ברור בדיוק מה הן העובדות להן אתם טוענים ומה היא דעתכם.

אל תקראו לאדם "גנב" או "נוכל" אלא אם יש בידיכם הוכחות המוכיחות זאת (למשל – פסק דין שניתן כנגדו). הרי זו עובדה, ותצטרכו להוכיח אותה אל מול בית המשפט.

מצד שני, ככל שאתם מתארים את חווייתכם האישית ודעתכם, אנא וודאו שהטקסט מבהיר זאת.

בטח תבינו את ההבדל בין המשפט "בעל העסק הזה הוא גנב. חרא של שירות. אל תקנו אצלו" (אני מתנצל) לבין "כשביקרתי אצל ___, הרגשתי כאילו אין לו יחס לכסף שלי וגם השירות שלו כלפי היה מאוד גרוע".

גם ביקורת צרכנית קשה, תהיה לגיטימית אם דבריכם יבהירו כי זו דעתכם האישית ולא יהיו פוגעים.

סיכום והמלצה

למרות כל אשר נכתב למעלה, אבקש להמליץ בצורה ברורה ביותר: אנא הזהרו בלשונכם ואל תאמרו לשון הרע. גם אם תרצו להעביר ביקורת לגיטימית, יש דרך ביטוי נאותה ונכונה שחשוב שלא לחרוג ממנה. והסיבה פשוטה: גם אם תנצחו בתביעה, עלות שכרו של עורך הדין שלכם שמטפל בתביעת לשון הרע שכזו לא יהיה מבוטל, ובמרבית המקרים – אינו מוחזר במלואו.

מעבר לכך, פסקי הדין כמובן מקבלים ביטוי גם בחיפוש ברשת (אתרי פסקי דין מקודמים בצורה די אגרסיבית בתוצאות החיפוש, במיוחד אחרי שמות שאין ביחס אליהם הרבה תכנים מקוונים), ועליכם לשקול אם תרצו שקביעת בית המשפט כמו גם הדברים הבוטים אותם אמרתם יוצגו בפני "כל העולם ואשתו" כמו גם בני משפחתכם הקרובים, לאורך זמן לא מבוטל.

המאמר נכתב  בינואר 2023 ונבדק ע"י עורך הדין יורם ליכטנשטיין.

המאמר אינו המלצה ואין להסתמך עליו אלא לפנות לייעוץ ספציפי.