הבינה המלאכותית כממציאה

האם הבינה המלאכותית משנה את כללי המשחק בתחומי הקניין הרוחני?

בעולם שלנו היום האלגוריתמים כותבים קוד, יוצרים סימפוניות וכותבים פוסטים בשניות [גילוי נאות – אני תמיד נעזר בבינה מלאכותית, ועדיין הפוסט הזה כמו יתר הפוסטים – נכתב על ידי].

השאלה "מי היוצר/הממציא?" היא כבר לא דבר של מה בכך.

ד"ר סטפן ת'אלר לקח על עצמו להתמודד עם רשמים ובתי משפט ברחבי העולם, ולאחר שבקשה שהגיש לרשם הפטנטים הישראלי לרשום את DABUS (מנוע הבינה המלאכותית שלו) כממציא במסגרת בקשה לרישום פטנט שהגיש, התנהל דיון בנושא בבית המשפט המחוזי בתל אביב, וההכרעה שם ממש בסוף שנת 2025 נותנת לנו הצצה מרתקת אל ההתנגשות שבין טכנולוגיה עתידנית לבין חקיקה ששורשיה נטועים עמוק במאה הקודמת.

העובדות:

ד"ר ת'אלר הוא מדען אמריקאי וחלוץ בתחום הבינה המלאכותית. ת'אלר פיתח מערכת בשם DABUS.

המערכת יצרה לו מספר המצאות חדשות ואין חולק על העובדות. ת'אלר לא היה זה שהמציא את ההמצאות. הוא רק הבעלים ומי שהפעיל את מנוע הבינה המלאכותית.

מאותו מועד לקח ת'אלר על עצמו את הנטל לנסות ולשכנע בתי משפט ורשמים ברחבי העולם, לרשום פטנט על ההמצאה, ובמסגרת רישום זה – לציין את דאבוס כ"ממציא". חשוב להבחין לענייננו בין בעל הפטנט (=ת'אלר) לבין הממציא (=דאבוס).

השאלה שבדיון: האם "ממציא" חייב להיות בן אנוש?

מדובר לכאורה בשאלה טכנית, אלא היא נוגעת בלב הקניין הרוחני. האם דיני הפטנטים וזכויות היוצרים (טוב, גם עיצובים) נועדו להגן על כל המצאה או יצירה על מנת להרחיב את התועלת האנושית, או שנקנה הגנה כזו רק ליצירות והמצאות יצירות אנוש?

מצד אחד, המכונה אין לה זכויות והיא אינה דורשת תמריצים כדי ליצור המצאות ויצירות.

מצד שני, התוצר הסופי מעודד חדשנות ויצירתיות ועולה בקנה אחד עם מטרת דיני הקניין הרוחני.

תוכלו לקרוא במאמר מה דעתי (ותודה לאסף כהן-צידון, חברי) בנושא .

ראשית כל חשוב שנבחין בין "ממציא" לבין "בעל הפטנט" או בין "יוצר" לבין "בעל זכות היוצרים". האחד אינו זהה לשני. הדין עצמו מאפשר מצבים בהם שני אנשים נפרדים ימלאו כל אחד מהתפקידים.
ואם מטרת דיני הקניין הרוחני היא לעודד המצאתיות, אזי כל עוד בעל ההמצאה או בעל זכות היוצרים יוכיח שהיצירה או ההמצאה אינם דבר של מה בכך, אינטרס של כולנו יהיה שהדין יכיר בהם ויגן על בעל הזכויות.

אז אולי "ממציא" או "יוצר" חייב שיהיה בן אנוש, אבל הפתרון לא יהיה לשלול את הזכות מלכתחילה אלא להעניק אותה לאדם שהשקיע את המאמצים והיצירתיות שגרמו להגדלת השיח התרבותי והמדעי של כולנו.

ניתוח פסק הדין שבערעור:

בסוף דצמבר 2025, כבוד השופטת תמר אברהמי מבית המשפט המחוזי בתל אביב, דחתה את הערעור על החלטת הרשם וקבעה חד-משמעית כי בישראל, רק בן-אנוש יחשב כ"ממציא".

לא ארחיב בניתוח עצמו (המתבסס על לשון החוק ועל תכליתו).

ועדיין מפסק הדין עולות לי שתי מסקנות מעניינות:

האחת  – בית המשפט קובע (ותומך בקביעת רשם הפטנטים) שבינה מלאכותית אינה אישיות משפטית נפרדת, ועל כן אינה יכולה להעביר את זכותה בהמצאה למגיש הבקשה. על כך אין חולק. ועדיין, אולי הגיע הזמן שהמחוקק יתן את ליבו לכך ויקבע סטנדרטים אחרים לקביעת בעלות בהמצאה שהיא יצירת בינה מלאכותית (בדומה, למשל, לדין הבריטי).

השניה – אם מבוצעת פעילות משמעותית שנרצה, כחברה לעודד אותה מכיוון שהיא תורמת למצב החברתי הכללי, גם העדרה של זכות חוקית מדוייקת לא צריכה להוות מחסום. מוטב יהיה שהמחוקק, ככל שבית המשפט אינו מוסמך לעשות זאת, יקבע זכות נוספת ("זכות שכנה", כפי שאסף ואנוכי הצענו ביחס לדיני זכות היוצרים) ולא יותיר את המצב באופן שאינו מעודד תרומה לתועלת החברתית הכללית.

הערה בינלאומית

חשוב להבין שישראל אינה לבד במערכה. פסק הדין מיישר קו עם מגמה עולמית שמצאה את ביטויה בארה"ב, באוסטרליה ובמדינות נוספות.

ועדיין, אם החוק הבריטי מאפשר לנו זכויות ביצירה שאינה מבוססת בן אנוש, אולי מוטב יהיה שגם המחוקק הישראלי (ובתי המשפט) ישקלו פתרון כזה?

ואם קשה לכם הדבר, אפנה אתכם לדרום אפריקה שם התקבלו טענותיו של ת'אלר. החלטה דומה בישראל לא תהיה הנחשון שלפני המחנה. אז למה שלא נשקול אותה?

התוצאה:

פסק הדין בעניין ת'אלר הוא תזכורת לכך שהמשפט הוא שמרן מטבעו. אלא שאנחנו מצויים בנקודת מפנה. נדמה שהבינה המלאכותית הופכת לחלק בלתי נפרד מחיינו (גם בעריכת הדין), ולכן – אולי מוטב שנשקול את הנושא מחדש ונמצא פתרונות מתאימים יותר מאשר לשון החקיקה הישנה?