הגנת הפרטיות בעולם המסחרי
פסק הדין בענין רמט נ' רמי שמיר עוסק בנושא חשוב שכדאי שנכיר אותו – שאלת הפרטיות בתיבת הדואר האלקטרוני של שותפים לעסקים, שתי חברות. במאמר זה אנסה לעזור לכם להבין את השלכותיו עליכם.
העובדות בקצרה: בעל מקצוע נשכר לספק שירותי ניהול פרוייקט לחברת בניה. החברה העמידה לרשותו לצורך ביצוע הפרוייקט חדר במשרדיה ותיבת דואר אלקטרוני על השרת שלה. היחסים עלו על שרטון והתפוצצו בתביעות הדדיות. לתצהיר העדות של בעל המקצוע צורפו העתקי תקשורת דואר אלקטרוני מהתיבה שהעמידה החברה לרשותו. הוא כמובן ביקש לפסול את הגשתם ולהוציאם מן התיק, שכן מדובר בהפרת פרטיותו.
בשלום נקבע (וגישה זו אושרה גם בפסק הדין הנוכחי של העליון) כי העיון בתכתובות דוא"ל פרטיות (גם של ספק שירות) מהווה הפרת הפרטיות ומפר את חוק הגנת הפרטיות. זאת למרות העובדה שהשרת בה אוחסנה התשדורת היה של החברה שהועמד לרשות הקבלן, לצורך ביצוע תפקידו עבורה.
הכלל בהלכת איסקוב היה כי מעסיק רשאי לעיין בתכתובת אישית–פרטית של עובד רק בהתקיים נסיבות חריגות של חשש ממשי לביצוע פעולות לא חוקיות או פעולות שיש בהן כדי לפגוע בעסקו של המעביד מצד העובד, ובהסכמתו של העובד לכך, מראש.
בית המשפט העליון בחן את תקדים איסקוב והשתמש בו כסטנדרט התואם לשאלת הפרת הפרטיות גם במקרה זה, של יחסים מסחריים "רגילים" (להבדיל משאלת פרטיותו של עובד במסגרת יחסי עבודה). כלומר, חוק הגנת הפרטיות מגן גם על ספק שירותים ולא רק על עובד, גם (במקרים מסויימים) בתיבת הדוא"ל שהועמדה לרשותו בידי הלקוח.
עוד אזכיר את האבחנה שערך בית המשפט בעניין איסקוב, לפיה חדירה לתכתובת של עובד על שרת חיצוני לשרת החברה (אשר אסורה), להבדיל מהמקרה בו אנו עוסקים כאשר השרת והמחשבים היו של המעסיק (ולמעשה גם כאן במקרים רבים הקריאה של המסרים – אסורה).
הלכה זו אומצה למעשה אל תוך המשפט המסחרי "הרגיל" באופן ששאלת החדירה לפרטיותם של שותפים עסקיים תידון לפי אותם סטנדרטים.
סופו של יום, בית המשפט העליון מרחיב את הנחיות ההגנה על פרטיותם של אנשים ותאגידים מעבר ליחסי עובד-מעביד כפי שהיה עד עתה, ולמעשה מחזק את עקרון הגנת הפרטיות בצורה ניכרת.
האמור במאמרים השונים באתר הינו הסבר כללי, אינו מהווה ייעוץ משפטי מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא.
בכל מקרה ספציפי יש להעזר בבעל מקצוע המתמצא בתחום והאמור באתר אינו יכול לספק פתרון לבעיה ספציפית.