לאיזה בית משפט סמכות עניינית בתביעות קניין רוחני?

אני מתנצל בפני הקוראים המזדמנים. פוסט זה נועד למומחי הקניין הרוחני בלבד (כלומר, מומחים בזכויות יוצרים, סימני מסחר, פטנטים ומדגמים/עיצובים). לכם, המומחים, אני מציג בפניכם הלכה חדשה וחשובה של בית המשפט העליון בתיק בו ניצחנו לאחרונה. הלכה זו משנה את שהתרגלנו להניח כבר שנים ארוכות והיא קובעת ש –

בית המשפט המחוזי אינו ברירת מחדל של כל תביעת קניין רוחני שצורף לה סעד של צו מניעה קבוע.

הערה חשובה: פוסט זה נכתב ב-10.5.2020 וכל האמור בו מתייחס למועד זה. הפוסט לא עודכן בפסיקה בעקבות החלטה זו.

ההתנהלות עד עתה בהגשת תביעות על הפרת זכויות קניין רוחני

כמעט בכל תביעות הפרת זכות קניין רוחני (דוגמת הפרת זכות יוצרים, הפרת סימן מסחרי, הפרת עיצוב או הפרת פטנט), דורש התובע לפחות שני סעדים – סעד כספי (פיצוי על הפרת זכויותיו) וסעד של צו מניעה (שהנתבע יחדל ולא יוסיף להפר את זכותו).

כאשר מדובר למשל בתביעה על הפרת זכות יוצרים (כמו העתקת תמונות או מאמרים), סכומי הפיצוי הנדרשים בדרך כלל אינם עוברים את הסף הקבוע לסמכותו העניינית של בית משפט השלום.

אלא, שאם צורפה לתביעה בקשה לצו מניעה קבוע (דרישה שהמפר יחדל מהפרותיו), רכיב זה  של התביעה לא היה בסמכותו העניינית של בית משפט השלום אלא חייב הגשת תביעה חדשה בבית המשפט המחוזי (פסק הדין המוביל בעניין זה היה עוד לפני שנים רבות רע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות נ' שוורץ).

בהתאם, תוקן סעיף 40(4) לחוק בתי המשפט שקבע סעיף סמכות עניינית ספציפית לבית המשפט המחוזי.

(4)  תביעה בעניני קנין רוחני, הכרוכה בתביעה בעניני קנין רוחני שהיא בסמכות בית המשפט המחוזי לפי פסקה (1), אף אם סכום התביעה או שווי נושא התביעה אינו עולה על הסכום כאמור בסעיף 51(א)(2); בפסקה זו, "תביעה בעניני קנין רוחני" – תביעה אזרחית לפי אחד או יותר מהחוקים המפורטים להלן:

(א)   חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007;

(ג)    פקודת הפטנטים והמדגמים;

(ד)   חוק הגנת כינויי מקור וציונים גיאוגרפיים, התשכ"ה-1965;

(ה)   חוק הפטנטים, התשכ"ז-1967;

(ו)    פקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל"ב-1972;

(ז)    חוק זכות מטפחים של זני צמחים, התשל"ג-1973;

(ח)   חוק זכויות מבצעים ומשדרים, התשמ"ד-1984;

(ט)   חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999;

(י)    חוק העיצובים, התשע"ז-2017;

בעקבות תיקון זה נוצר נוהל במסגרתו תביעות הפרת זכויות קניין רוחני שכללו פיצויים בלבד, הוגשו בבית המשפט בעל הסמכות העניינית ביחס לגובה הפיצוי המבוקש. לעומתן, תביעות כאלו שכללו גם צו מניעה, הוגשו לבית המשפט המחוזי, לו הסמכות העניינית. נוהל זה שלט במערכת המשפט שנים ארוכות.

ההחלטה בבית המשפט העליון – הגברת הוודאות בשאלת הסמכות העניינית

בשנים האחרונות החלה נושבת רוח חדשה, בעיקר בבית המשפט המחוזי בתל אביב. בית המשפט המחוזי החל לקבוע כי הסמכות העניינית לדון בתיקי הפרת קניין רוחני להם צורף סעד של צו מניעה, מוכתבת על פי גובה סכום התביעה. ומכיוון שמרבית התביעות היו בסכום שמצוי בסמכות העניינית של בית משפט השלום, הרי שתיקים אלו הועברו לשם.

יתר בתי המשפט המשיכו לפעול כפי שפעלו בעבר, ודנו בתיקים אלו במחוזי.

עובדה זו גרמה לחוסר וודאות מובנה, במסגרתו התובעים לא ידע לאיזה בית משפט עליהם להגיש את תביעתם. לכן קיימת חשיבות כה רבה לפסק הדין שקיבלנו בהליך זה.

טרם פסק הדין בעניין גבריאל, ההלכה הנהוגה במרבית בתי המשפט בישראל מזה שנים ארוכות היתה כי הן בשל אותו סעיף 40(4) והן בשל סמכותו השיורית של בית המשפט המחוזי לדון בתיקים שאינם ניתנים להערכה כספית – הסמכות העניינית מסורה בידי המחוזי ולא השלום. פסק הדין שינה את המצב.

אנסה להסביר בקצרה:

ההלכה החדשה – יש לבדוק את "שווי התביעה" או "שווי הסכסוך"

הנחות הבסיס בפסיקה היו ברורות:

• תביעות הפרת קניין רוחני עם סעד כספי הנמצא בסמכות השלום – יידונו בשלום.
• תביעות הפרת קניין רוחני עם סעד כספי הנמצא בסמכות המחוזי – יידונו כמובן למחוזי. כך גם אם יצורף לתביעות אלו סעד של צו מניעה.

המחלוקת נותרה ביחס לתביעות הפרת קניין רוחני עם סעד כספי הנמצא בסמכות השלום אשר צורף אליהן סעד של צו מניעה קבוע. בתיקים כגון אלו קבע בית המשפט העליון, כי על בית המשפט לשקול את "סכום התביעה או שווי הנושא". עצם הגשת בקשה לצו מניעה זמני אין משמעותה שהסעד אינו ניתן להערכה בכסף.

מבחן זה משמעותו היא שהבחירה היא בידי התובע – ירצה, ינסח את תביעתו ויבהיר את היקף "שווי הנושא" ככזה המצוי במסכות המחוזי. אם יבחר שלא לעשות כך, יגיש תביעתו בשלום.

מסקנה: במרבית תביעות הקניין רוחני, הסמכות תהיה לשלום ולא למחוזי

בעקבות החלטה זו, נדרש תובע בתביעת קניין רוחני שמעוניין שתביעתו תידון בבית המשפט המחוזי להטריח את עצמו וליצור תשתית עובדתית (כנהוג בכל כתב תביעה) שתלמד את בית המשפט ש"שווי תביעתו" או שווי הסכסוך  עולה על סכום המינימום שבסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי.

להורדת פסק הדין בעניין רע"א 6500/19 הקליקו כאן – גבריאל נ' אשד

המאמר נכתב ונבדק ע"י עורך הדין יורם ליכטנשטיין.

המאמר אינו המלצה ואין להסתמך עליו אלא לפנות לייעוץ ספציפי.

עודכן לאחרונה ב-27.12.2022.