Cyber defamation and libel

חוק איסור לשון הרע – עיקרי החוק

במאמר זה אציג בפניכם עקרונות עיקריים שנקבעו בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 ואראה כיצד הם עשויים להשפיע על תביעות בנושאים אלו.

סקירה ותקציר חוק איסור לשון הרע

החוק עוסק בהגנה על כבוד האדם ובמיוחד על שמו הטוב כנגד הוצאת דיבה ולשון הרע שעלולות לפגוע בו. החוק משפיע אף על ערכים דוגמת חופש הביטוי וחופש העיתונות, ומחייב ביצוע איזון בין מכלול הערכים הרלוונטיים בעת פרשנות החוק.

התמודדות החוק עם לשון הרע – אזרחית ופלילית

החוק קובע שני נתיבי התמודדות עם דברים שהם לשון הרע: הנתיב האזרחי (והסעד נקבע בסעיף 7 לחוק למשל) לעומת הנתיב הפלילי (שהסנקציה בו נקבעה בסעיף 6 לחוק).

החוק אף מאפשר לשופטים הדנים בנושא לאמץ סעדים וסנקציות שונים ולא טריוויאליים (אם כי לא נעשה בהם שימוש בכל מקרה ומקרה) דוגמת החרמת דברי דפוס, פרסום הכחשה לדברי לשון הרע, התנצלות וכדומה.

בנוסף לפיצויים הסטטוטוריים בהליך אזרחי, גם הנתיב הפלילי כולל הענקת פיצוי לנפגע – סעד חריג יחסית בתחום הפלילי.

החוק מגן על אנשים פרטיים ואף מעניק הגנה, מוגבלת, לקבוצות בני אדם, אנשים שנפטרו, חברות ותאגידים.

מה היא "לשון הרע" כהגדרת החוק?

"לשון הרע" מוגדר בחוק כ"דבר שפרסומו עלול –

  1. להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
  2. לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
  3. לפגוע באדם במשרתו… בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
  4. לבזות אדם בשל גילו, גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית"

אם נקרא אותו היטב נגלה כי הסעיף אינו דורש פגיעה בפועל. די בכך שהפרסום עלול לפגוע באדם. לכן גם פטור התובע מלהוכיח כי נגרם לו נזק בפועל ועדיין להנות מפיצויים הקבועים בחוק, סטטוטוריים.

סעיף 3 לחוק מגדיר כי לשון הרע אינה חייבת להיות שלמה ומוסדרת, והחוק מכיר בפוגענותו של המסר גם אם הוא רק משתמע מהפרסום או אפילו מנסיבות חיצוניות לו.

כך למשל, די שאומר שאדם מסויים "כמוהו כהיטלר" וכך גם לשון סגי-נהור, רמיזות ואינואנדות, שאלות רטוריות ודרכי שיח אחרים, כולם עלולים להוות הוצאת דיבה. למשל: "האם מר איקס לקח שוחד?" תהיה כותרת העמוד באינטרנט. בתוכן העמוד יכתב, בפונט לא גדול מדי – "ככל הנראה לא"… עדיין, מבנה הטקסט והנסיבות עלול להחשב כלשון הרע.

סעיפים 11-12 לחוק מרחיבים את האחריות מעבר לאחריות הישירה של דובר הדברים הפוגעים. כשהפרסום למשל בוצע בדבר דפוס או תקשורת, יהיו העיתון או תחנת הרדיו אחראים גם הם ללשון הרע, על אף שהם אינם אלו שאמרו את הדברים הפוגעים.  אמנם החוק אינו כולל "אינטרנט" כחלק מאמצעי התקשורת שפורטו בו (וראו את שנת חקיקת החוק…), אולם מרבית הפסיקה פרשה את החוק בפרשנות יצירתית והגיונית, כך שיוחל גם על פרסומים שיבוצעו באמצעים דיגיטליים דוגמת פייסבוק, וואטסאפ, אתרי אינטרנט וכדומה (אם כי ניתן לאתר גם פסקי דין שאינם מסכימים עם גישה זו).

בקביעת התוצאה בהליך הוצאת דיבה, בית המשפט יבדוק מספר מבחנים. המבחן הראשון בו ידון בית המשפט בנושא – האם הדברים הנחזים להיות דיבה אכן מהווים לשון הרע לפי הבנתו של "האדם הסביר".

המבחן השני שעל בבית המשפט לדון בו הוא שאלת הפרסום – האם הדברים "פורסמו" כהגדרת החוק (כלומר, הובאו לידיעתו של אדם נוסף על הפוגע והנפגע מהם). כך למשל אם נאמרו דברים בדו שיח בין הפוגע לנפגע, אך אדם נוסף היה נוכח בחדר ושמע את הדברים, במרבית המקרים – די בכך כדי להוות פרסום.

השלב השלישי, לאחר הקביעה כי מדובר בהוצאת דיבה, הוא בחינת ההגנות העומדות לזכות הנתבע.

ההגנות הקבועות בחוק בפני תביעת הוצאת דיבה

ההגנות מפורטות במספר סעיפים לא מבוטל ולא נוכל לסקור את כולם. יש לבדוק אותן בכל מקרה ספציפי.

כך לדוגמא, סעיף 13 לחוק מגדיר מה הם פרסומים לגיטימיים, דוגמת פרסומים שבוצעו בכנסת, על ידי חכ"ים, על ידי חברי הממשלה, מבקר המדינה וכדומה.

סעיף 14 (יחד עם פסיקת בתי המשפט) מגדיר את הגנת "אמת בפרסום" כפרסום שהעובדות העיקריות העומדות מאחריו הינן אמת והן ניתנות להוכחה, ובלבד שיש בהם עניין לציבור. כלומר, עצם היותם אמת הינו תנאי הכרחי, אך לא מספיק.

סעיף 15 עוסק בפרסומים שיהיו מוגנים על אף שלא הוכחה אמיתותם. הסעיף מגדיר מה הוא פרסום שיחשב כפרסום בתום לב, והוא אם יוכחו אחת או יותר מהנסיבות המפורטות בסעיף או שמדובר בפרסום שהוא הבעת דיעה. למשל – קיומה של חובה (מסוג כלשהו) לבצע את הפרסום, הגנה על אינטרס אישי כשר של המפרסם, הבעת דעה על תפקודו של אדם בתפקיד ציבורי (או כבעל דין או נשוא חקירה), כביקורת על יצירה ספרותית, מדעית וכדומה, פרסום שהוא דין וחשבון נכון על אסיפה פומבית, מסירת ידיעה לבחינה לפני פרסום לעורך כלי תקשורת וכדומה.

נוסחו של סעיף 15 גם מטה את איזון הערכים בלשון הרע שנוגעת לאישי ציבור, באופן שונה מהוצאת דיבה "רגילה" על פי החוק. כעולה מסעיף 15(4) לחוק, תהיה זו הגנה טובה למפרסם, אם הפרסום יהיה בתום לב ויכלול הבעת דעה על התנהגות נושא משרה ציבורית במסגרת מילוי תפקידו. בכך הגדיר המחוקק נקודת איזון שונה מעט המתייחסת לאישי ציבור, להבדיל מנפגעים "רגילים" בלשון הרע. ככל המדובר באישי ציבור, נותן המחוקק משקל יתר לשיקולי חופש הביטוי, ובמיוחד כאשר מדובר בחשיפת שחיתויות ותקלות בהתנהלותם.

מנגד, היו פסקי דין שאף העניקה הגנה נוספת דווקא לשמו הטוב של איש ציבור, שכן הפגיעה בו מסיבה לאיש הציבור נזק גדול יתר מאדם רגיל.

בפועל, באיזון בין השיקולים, היתה ידו של חופש הביטוי על העליונה, ואישי ציבור צריכים להבין שעליהם להיות "צחים יותר מן האפיפיור" ועומדים לביקורת הציבור, גם אם היא אינה מדוייקת בכל רכיביה.

סעיף 16 מוסיף ומגדיר חזקות תום לב והפרכתן.

סעיף 17 אף מחדד שמי שנדרש להתנצל באופן סביר ולא התנצל – לא יוכל להינות מהגנת תום הלב.

שימו לב שלאור הפסיקה בנושא, אחראי בלשון הרע אינו יכול להנות מהטענה כי לא "התכוון" לפגוע, והבחינה היא עובדתית – האם דברים שהם לשון הרע אכן פורסמו.

בנוף האינטרנטי הנוכחי יש לשים לב כי הפסיקה הכירה בסוגים רבים של דברים פוגעניים כלשון הרע, לדוגמא – "מר איקס הוא גנב", "אל תקנו אצלו, לא אמין", "נאצי", "קטן ומרושע", "יודנראט" ואמירות פוגעניות רבות הנפוצות במקומותינו.

אז מה עושים?

ככל שנתקלתם במצב בו נטען כי הוצאתם לשון הרע אודות אדם, או שנפגעתם מלשון הרע שאדם אחר הוציא עליכם, יש לעצור; לנשום; להתעשת ולגשת למשרד עורכי דין המתמחה בתחום כדי להגן עליכם ועל זכויותיכם.
נשמח אם תצרו קשר ונסייע.