פארודיה / סאטירה, שימוש הוגן ו"ממים"

בפוסט זה אסקור פסק דין מעניין בתחום הגנת פארודיה או סאטירה באמצעות שימוש הוגן, אמשיך ממנו לכיוון "ממים אינטרנטיים" ואסיים בהנחיות קצרות כיצד עלינו להזהר על מנת שלא להפר זכויות יוצרים.

בית המשפט המחוז השביעי ארה"ב סיפק לאחרונה (7.6.2012) החלטה מעניינת בנושא כוחה החזק של הגנת השימוש ההוגן בדיני זכויות יוצרים ואף העלה לתשומת לב את סוגית הפארודיה / סאטירה בזכות יוצרים. המדובר בפרשת Brownmark Films, LLC v. Comedy Partners.

חלקנו מכירים את התוכנית "סאות' פארק" הכוללת בין יתר השטויות גם סאטירה (ביקורת חברתית בדרך כלל) או פארודיה (ביקורת המחקה יצירה מסויימת כדרך להגחכתה של אותה יצירה). באחד מהפרקים, במסגרת ביקורת על מגפת הסירטונים הויראליים כללה התוכנית פארודיה על  סרטון הוידאו הנקרא What What (In the Butt)” (לא אני אשם בסרטון המ(מ)פגר הזה… זה הם!).

יוצרי הסדרה עשו שימוש ברור במקור, אך כמובן הכניסו את האלמנטים של הסדרה, בנימה ילדותית משהו ותוך העברת ביקורת על ה"קלות הבלתי נסבלת" של ה"ממים" (Meme) האינטרנטיים והסרטונים הויראליים חסרי הערך האמנותי.

בעלי זכות היוצרים בסרטון המקורי תבעו את אולפני סאות' פארק על הפרת זכויות היוצרים, והללו הגיבו בהגשת בקשה למחיקת התביעה בשל הגנת השימוש ההוגן.

בית המשפט קבע שדי בצפיה בשני קטעי הוידאו כדי לדון בבקשה, דן בה וקיבל אותה. התביעה נמחקה. השימוש בקטע המקורי במסגרת הקטע של סאות' פאק, כך נקבע, עולה בבירור כהגכחה (lampoon. יש לכם תרגום יותר טוב?) של השגעון החדש על וידאו-קליפים בעלי ערך אמנותי נמוך באינטרנט ועל כן מהווה שימוש הוגן.

מה שעניין אותי בהחלטה הוא שבעבר בתי המשפט נתקלו בקשיים רבים יותר בהענקת הגנה לשימוש הוגן בצורת סאטירה, להבדיל מפארודיה. כלומר, כשהחיקוי נועד להגחיך את היצירה עצמה, בתי המשפט העניקו בקלות רבה יותר את הגנת ה"ביקורת" לפרודיה (לדוגמא: פרשת חסמב"ה ושפרה האפרתי – מסמך WORD) מאשר כאשר דובר בסאטירה.

הבסיס בפסיקה הישראלית לאבחנה זו מצוי בפסק דינו של ה"ברווז" (פרשת דיסני נ' דודו גבע – עוד WORD), שם נקבע כי ההגנה תנתן ביתר קלות ליצירה הכוללת ביקורת על היצירה אותה היא מחקה, ולא על אלמנטים חיצוניים (כמו על ההתנהלות החברתית שדודו גבע ביקר בצורה מרתקת כל כך).

בארה"ב למשל לא הגן בית המשפט על ספר שחיקה והעתיק את הסגנון הייחודי של ד"ר סוס (The Cat Not in the Hat! A Parody by Dr. Juice) לשם סיפור משפטו של או ג'יי סימפסון. בתי המשפט אמנם נימקו את פסקיהם בנימוקים שונים (לדוגמא – המפר לא יזכה בהגנה אם כל מטרתו בשימוש ביצירה היה לעקוף את הצורך ביצירת יצירה מקורית ועצמאית) אך בפועל אנו רואים הבדלים ניכרים בין פסקי הדין כשהקו העיקרי המאבחן הינו היות היצירה פרודיה או סאטירה.

המעניין בהחלטה זו היא ההגנה שהוענקה ליצירה החדשה, על אף היותה סאטירה ולא פארודיה.

"ממים" (meme) אינטרנטיים הם תופעה מרתקת בפני עצמה (בפעם אחרת אולי ארחיב בנושא) שכוללת למעשה פרשנות חברתית/ציבורית מחודשת על תופעה חברתית או אחרת שנוצרת על ידי הקהילה באופן עצמאי, על בסיס יצירה מקורית אחרת. הבעלות (ולפחות זכות השימוש וההעתקה) ביצירות המקוריות, הלכה למעשה, מופקעת מידי היוצר המקורי. כנגד הפקעה זו, כמעין "תמורה" יוצרת הקהילה יצירות נגזרות בהיקף עצום מאותה יצירה מקורית, בלא הסכמת בעלי הזכויות ולכאורה תוך הפרת זכות היוצרים (אם כי תוך הקניית מוניטין ל מבוטל, לעיתים).

"ממים" מנסים פעמים רבות להשתמש ברקע החברתי, המודע והלא מודע של כל אחד מאיתנו על מנת לבטא אמירה מסויימת בצורה יותר אמורפית. עצם שינוי ההקשר של היצירה המקורית יחד עם הוספת ההקשר של המם החדש, יוצר שיח אמנותי וחברתי מעניין. אלא שגם כשפועלים באופן הזה שומה עלינו לשים את ליבנו לארבעת מבחני השימוש ההוגן ולהזהר שלא לחצות את הקו.

החקיקה והפסיקה בוחנות ארבעה שיקולים עקרוניים על מנת להבין האם שימוש מסויים ביצירה מהווה שימוש הוגן, או לא. שיקולים אלו מצטברים האחד על השני ומשקלם אינו מוחלט, אלא כפוף לשיקול דעת בית המשפט. למרות זאת – חשוב להיות מודעים אליהם כאשר אנו מנסים ליצור יצירה חדשה על בסיס יצירה קודמת:

  1. מטרת השימוש ואופיו: ככל שהשימוש המפר אינו כלכלי, ככל שהשימוש המפר נועד להניב "רווח" חברתי ולא מסחרי, ככל שהשימוש המפר היה "טרנספורמטיבי" (משנה את מטרת היצירה לעומת היצירה המקורית) וכדומה.
  2. אופי היצירה בה נעשה שימוש: האם מדובר ביצירה שהיא בלב הגנת זכויות היוצרים (כגון שיר, ספר, סרט וכד') או יצירה שנמצאת בפריפריה שלהם (דוגמת שידור משחק כדורגל…).
  3. היקף השימוש ביחס ליצירה (האם כל היצירה הועתקה או חלק קטן ממנה, ועד כמה מהותי החלק ליצירה בכללותה).
  4. השפעת השימוש על ערכה הפוטנציאלי של היצירה (ככל שהשימוש מפחית את ערכה או את מסחריותה, יחשב השימוש בעייתי יותר ויותר).

רק שילוב נכון של כל ארבעת הגורמים, במידה כזו או אחרת, באופן שילמד את בית המשפט על הוגנות השימוש – יהיה מוגן.

תגובות גולשים