מדריך לעסקים: עוולת גניבת עין

השקעתם שנים בבניית מותג, יצרתם שם טוב לעסק ולמוצרים שלכם, הלקוחות כבר מכירים אתכם (ואולי גם את הלוגו שלכם). אבל פתאום, מעבר לכביש (או בעיר קרובה) מגיע מתחרה. ולא סתם מתחרה. השם שלו, האריזות שלו, הפרסומים שלו עוצבו כך שהלקוחות יתבלבלו. אתם מקבלים שיחות מלקוחות שנוזפים בכם שהמוצרים שלכם התקלקלו, ואתם בכלל לא מכרתם להם כלום. הפרסומים שנראים שלכם כוללים שם ומספר טלפון של המתחרה והלקוחות מתקשרים אליו ולא אליכם.

נתקלתי במצבים כאלו לא מעט במהלך העבודה שלי, וזה בדיוק המצב שעוולת גניבת העין נועדה לטפל בו.

העוולה קבועה בסעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט–1999 (בעבר, סעיף 59 לפקודת הנזיקין[נוסח חדש]), הקובע:

"לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר"

הכלל הבסיסי: אסור לעוסק לגרום ללקוח להתבלבל בין מוצריו של אחר למוצריו שלו.

יסודות העוולה:

1. המוניטין

הבסיס לתביעה שכזו מחייב תובע להוכיח את המוניטין שלו. כלומר, הוכחה פוזיטיבית לכך למוצרים שלו יש תדמית חיובית בעיני הציבור באופן שמקים לו שוק של לקוחות פוטנציאליים.

הקושי המשמעותי בעוולה זו הן דרכי ההוכחה של המוניטין. נדרשת הוכחה ברמה לא מבוטלת. על התובע להגיש למשל סקרי דעת קהל ושאלונים, עדויות מקרב הציבור (של הקונים או הקניינים העסקיים השונים), פירוט מחזור והיקף המכירות של המוצרים, פירוט של ההשקעות שהושקעו אורך שנים בפרסום המותג, חשבוניות וספרי מכירות וכדומה.

המטרה העיקרית, להוכיח את ה"אופי המבחין" של המותג (אופי שמבחין בין המותג הספציפי למוצרים דומים אחרים). חשוב לציין שרכיב זה מחייב הוכחות ברמה משמעותית, ואין די בהסבר כלאחר יד.

2. חשש סביר להטעיה

עוד נדרש התובע להוכיח חשש סביר שהציבור יוטעה בהערכת המקור של המוצרים. אם הציבור סבור שקנה מוצריו של א', ובפועל הם מוצריו של ב' – זו הטעיה. החשש די שיהיה "סביר, והוא נבחן בעיניו של הצרכן הסביר, צרכן הפועל במידת זהירות מקובלת, ולא יותר מכך.

להוכחת מבחן ההטעיה הוחל "המבחן המשולש" שמסייע לבית המשפט ליישם את השיקולים בצורה הנכונה. על בית המשפט לבחון את –

• מבחן המראה והצליל: קיומו של דמיון בין הסימנים, הן חזותי-ויזואלי והן פונטי.
• סוג הטובין והלקוחות: בית המשפט יבחן האם המוצרים הם חלופיים ונצרכים בידי אותו קהל לקוחות, או אולי דרכי השיווק ולקוחותיהם שלהם שונים (ואז הסיכון להטעיה קטן).
• מבחן מכלול הנסיבות והשכל הישר: האם למשל, הרציונל שעומד אחרי הסימנים דומה מדגי, על האף השוני בין הסימנים עצמם?

ומה הסעד?

מרגע שהוכחו יסודות העילה, ניתן להעזר בסעדים הנזיקיים והקנייניים כאחד: צו מניעה והפסקת ההפרה מיידית, פיצויים על נזק, ואולי אף דו"ח על הרווחים והשבתם.

אחד היתרונות שקבוע בחוק, לעומת חקיקה נזיקית אחרת, מתייחס לזכות התובע לדרוש פיצויים ללא הוכחת נזק. סעיף13(א) לחוק מסמיך את בית המשפט לפסוק פיצויים בלא הוכחת נזק, בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים. כלומר, פיצוי בהיקף לא מבוטל בעוד התובע אינו חייב להוכיח את נזקו (בשונה מפיצויים נזיקיים אחרים).

היתרונות בעוולת גניבת העין:

ראשית, חשוב להבין שהעוולה אינה מחייבת רישום כלשהו. לא סימן מסחר, לא זכויות יוצרים. די בהוכחת יסודותיה.

בנוסף, עוולה זו יכולה להתמודד עם מצבים בהם סימן המסחר של התובע לא נפגע, אולם מכלול התנהלות הנתבע מטעה. במצב כזה, שימוש בהפרת סימן מסחר לא יוביל לסעד כלשהו ודרש שימוש בעוולה כדי להגן על זכותו של העסק.

חשוב להבין שעוולה כגון זו יכולה להיות רלוונטית לתחומים ולארועים רבים. אם למשל קיים דמיון בין אריזות המוצרים, אם שם העסק או שם המתחם דומה בצורה משמעותית, אם העיצוב הכללי של העסק מזכיר האחד את משנהו, אם נעשה שימוש בססמאות ומסרים פרסומיים דומים וכמובן אם אתר האינטרנט של הנתבע מטעה. כל אותם מצבים לא יפתרו בעילות הקניין הרוחני ה"רגילות", אולם ככל שיוכח רכיב המוניטין – עוולת גניבת העין היא היא הנתיב בו עלינו ללכת.

אז למה לרשום סימן מסחר בכלל?

זו כמובן שאלה לגיטימית אולם התשובה לה ברורה. כל אחת מהעילות מגנה על נסיבות דומות האחת לשניה, אך לא זהות. יהיו מקרים שנאלץ להשתמש באחת ויהיו מקרים בהם נשתמש בשניה. בנוסף לכך, לכל אחת מהן יתרונות וחסרונות, והרישום של סימן המסחר החשוב של העסק מגביר את העוולה ומסייע להגנה על העסק.

רישום סימן מסחר מחליף את דרישת המוניטין ומתגבר עליה. מרגע שנרשם הסימן, אין עוד צורך בהוכחת מוניטין כדי לקבל סעד. בפועל, בחלק משמעותי מהמקרים כשל התובע בהוכחת מוניטין בהיקף הנדר, ואילו היה לו סימן מסחר רשום היה מתגבר על התקלה.

בסופו של יום  מדובר בשתי עילות שחשוב להכיר את שתיהן, וככל שתבקשו להרחיב את ההגנה על העסק שלכם, תשתמשו בשתיהן.