לייק ושייר בפייסבוק הם לשון הרע?

לשון הרע והוצאת דיבה (ובמיוחד העברתה של זו על ידי מי שאינו מפרסם הפרסום המהווה לשון הרע) היא סוגיה המטרידה מאוד את הרשתות החברתיות כמו פייסבוק, אינסטגרם וטוויטר וכמובן את עורכי הדין כמוני שעוסקים בתחום.

שימו לב: המאמר מתייחס לפסק דין בבית המשפט המחוזי (מ-2019) שאחרי פרסומו עבר ערעור. הכרעת בית המשפט העליון בנושא זה היא המחייבת. המאמר נותר שכן הוא מספק רקע כללי בלבד אך אינו מחליף ייעוץ משפטי במקרה הספציפי שלכם. הסתמכות עליו ללא יעוץ עלולה לגרום לכם לנזק.

האם שיתוף לשון הרע הוא לשון הרע? האם לייק הוא לשון הרע?

השאלה שעמדה בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב (בערעור על פסיקה של השלום בעניין נידיילי נ' שאול, השופטים שנלר, ורדי ורביד) היתה מעט מורכבת, והיא עוסקת באחריותו המשנית של מפרסם תוכן שהוא לשון הרע (ובעברית – כל אלו שעשו לייק/LIKE או שייר/SHARE לתוכן משמיץ ופוגע).

במקרה הנדון, כותב הפוסטים המשמיצים לא היה ידוע ולא היה ניתן להגיש נגדו תביעת לשון הרע. הנתבעים, "שיתפו" את אחד הפוסטים ("שייר") ועשו "חיבוב" ("לייק") לשני. הנפגעת הגישה תביעה.

בית משפט השלום קבע (וכתבתי על כך כבר כאן) שהפרסומים המקוריים מהווים לשון הרע, אולם החיבוב או השיתוף אינם עולים כדי "פרסום" כנדרש בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (כן כן. זה החוק שחל על הוצאת דיבה באינטרנט של ימינו). עם זאת העיר בית משפט השלום, כי יתכנו מצבים חריגים, בהם גם שייר או לייק יחשבו כפרסום.

הנימוק של בית משפט השלום היה שאמנם טכנית גורמים הלייק או השייר להפצת התכנים בפי יותר אנשים, אך לא נלווית לפעולה האמורה היסוד של הבעת לשון הרע הנדרש לפרסום. בערעור, טענה המערערת, כי רכיב זה הינו רכיב שלא נמצא בחוק ולכן יש להפוך את פסק הדין.

במחוזי התבקשה עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה בנושא זה. בעמדתו הדגיש היועמ"ש את החשיבות בקיום מרחב אינטרנטי פתוח של חופש הדיבור, אולם הבהיר כי אין בכך כדי לתת פטור גורף למשתמשי רשתות חברתיות מאחריות בלשון הרע ובביטויים פוגעניים בהם השתמשו. היועמ"ש היה סבור כי היותם של מפיצי תוכן באינטרנט מפיצים משניים – אינה פוטרת אותם מאחריות על הוצאת דיבה אותה שיתפו.

היועמ"ש איבחן בין פעולת הלייק לבין השייר ובין מטרותיהם, הסביר את אבחנתו והדגיש שיש להתאים את ההלכה המשפטית להתפתחויות הטכנולוגיות והחברתיות, תוך יצירת איזון ראוי בהתחשב בטכנולוגיה ובנוהגים החברתיים. אבחנתו אומצה על ידי בית המשפט.

בפסק הדין חזר בית המשפט על ההכרה כי האינטרנט היא "כיכר העיר החדשה" בה קיבל חופש הביטוי מעמד מורם וחזק יותר מבעבר (עניין רמי מור הידוע).

לכן, כך סבר, מכיוון שהחקיקה לא הדביקה את הטכנולוגיה, ראוי שבתי המשפט יפסקו תוך כדי התאמת האיזון בו ינקטו, למצב הטכנולוגי והחברתי החדש בו אנו חיים. כך למשל במקרה הזה בית המשפט סוקר את משמעות הרשתות החברתיות, ואת האפשרויות השונות העומדות בפני החברים בהן והזכיר, כי פעולות שונות הן פעולות המקובלות ברשתות החברתיות כולן (למשל – שיתוף בפייסבוק, re-tweet בטוויטר, חיבוב בפייסבוק ו"לב" באינסטגרם וכדומה).

בית המשפט סוקר את המשפט העברי, המשפט המשווה והמשפט הישראלי העדכני, תוך בחינת שיקולים שונים, דוגמת הצורך להגן על שמו הטוב של אדם גם ברשתות חברתיות אך מצד שני את משמעות הרחבת ההגנה גם לפעולות טריוויאליות כמו לייק ושייר, שעשויות להציף את בתי המשפט בתביעות ולהרבות תביעות SLAPP.

בהמשך מנתח בית המשפט את משמעות הלייק לעומת השייר ביחס לשאלת הפרסום, וזה ניתוח שחשוב שנתמקד בו.

החיבוב (Like) הוא בעיקר מסר למפרסם המקורי, שליחת רגש חזרה לשולח ולא חשיפה נוספת. במיוחד, כאשר המחבב בחר ב"לייק" למרות שיכול היה לעשות גם שייר. לבחירה זו יש משמעות, לפיה המחבב אינו מתכוון לפרסם דווקא לאחרים, אלא להביע רגש בפני המפרסם המקורי.

המעניק לייק לפרסום, רואים אותו כאילו הביע אהדה (מסוייגת ולא ניתנת לאימות) לתוכן. אדם סביר לא יסבור שבחיבוב ערב האדם לתוכן אותו חיבב.

אי הבהירות נותרת גם כשניתן לבחור באימוג'ים שונים. בית המשפט סבור שלא ניתן לדעת האם מי שסימן לב כועס, כועס על המפרסם או על האדם ששמו נפגע?

הפוסט שקיבל לייק נחשף תחילה לחברי המפרסם הראשון, ועם הוספת הלייק ההפצה הנוספת שלו הינה נלווית בלבד (בכפוף לאלגוריתם של הרשת החברתית הרלוונטית)

שיתוף (Share), לעומתו, הוא העברת הפרסום המקורי לקהל נוסף שלא נחשף אליו. בעוד שלפרסום הראשון נחשפו חברי המפרסם הראשון, הרי לפרסום השני נחשפים חברי המשתף, השני.

בשיתוף, כל עוד לא יוסיף המשתף מלל כלשהו – רואים אותו כאילו הוא מאמין בנכונות המידע אותו שיתף.

כלומר, הבחירה בשיתוף, ולא בלייק, היא אמירה המבהירה את כוונת המשתף ואת היקף הפרסום והתמיכה בטקסט. האנלוגיה בה משתמש בית המשפט, הינה בתחום הדוא"ל – "השב" או "השב לכולם" לעומת "העבר".

לכן מבחין בית המשפט בין שתי הפעולות. שיתוף הוא פרסום לשון הרע, בעוד לייק אינו כזה.

בית המשפט מוסיף שהדברים דומים ברשתות שונות, כמו למשל טוויטר, וואצאפ (WhatsApp) ואחרות.

ההגנות בפני לשון הרע ברשתות חברתיות

לאחר שנקבעה שאלת האחריות, מוסיף בית המשפט ובודק את שאלת ההגנות וההקלות.

סעיף 19(1) לחוק, למשל, עוסק בפרסום חוזר של לשון הרע וקובע כי עובדה שכזו תשמש כהקלה. סעיף זה יחול כמובן גם במקרה של שיתוף. התנאים של סעיף 19 מחייבים שתהיה חזרה על דבר מה שנאמר (תנאי המתקיים בעת שיתוף), וכן שיצויין המקור עליו הסתמך המפרסם (גם תנאי זה מתקיים במקרה של שיתוף). לכן, גם אם שיתוף מהווה פרסום לשון הרע, הרי קיימת לפחות הגנה אחת (ולמעשה יותר).

על מנת שלא ליצור אפקט מצנן ברשת, סבור בית המשפט שיש להרחיב את ההסדרים הנוגעים לפרסומים מותרים, להגנות, להקלות ולאופן שבו יש ליישם אותם ביחס ללשון הרע ברשתות חברתיות. כך למשל, אין זה ראוי לדרוש מהמשתמש המשתף פוסט ברשת חברתית כמו פייסבוק לקיים בדיקה מקיפה של כל התוכן אותו בחר לשתף. לכן, יש לראות את המשתף כמי שמצוי ברמת אחריות נמוכה מהמפרסם המקורי.

במיוחד אם הפרסום נחזה להראות כמציג דברי אמת, ואז חלה גם הגנת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע.

הגנות אחרות אפשריות בפני הוצאת דיבה מתקיימות ביחס לפרסום המהווה הבעה דיעה בלבד (סעיף 15(4)) או כשהמשתף מוסיף מלל או מגנה את הפרסום (סעיף 15(10)).

כמו כן בתי המשפט ישקלו את קיומה של חובה חברתית, חוקית ומוסרית בפרסום באינטרנט (לפי סעיף 15(2)) בפרסום ברשתות חברתיות.

לסיכום

בפסק הדין הזה מתחיל בית המשפט המחוזי לטפל בצורה יותר מעמיקה בשאלת לשון הרע בפוסטים ברשתות חברתיות, מאבחן בין פעולת השיתוף לפעולת הלייק וחשוב מהכל – מציב לראשונה ולראשונה את השיקולים שינחו את בתי המשפט במקרים כאלו.

כמובן שנסיבות כל מקרה ומקרה הן נסיבות שונות, וכמובן שיתכן שישנם שיקולים נוספים שעלינו לשקול, אבל פסק הדין הוא התחלה טובה, שחשוב שכל מי שנמתא ברשתות חברתיות ובמיוחד מנהל קבוצה בה – יכיר אותם.

תוכלו לקרוא עוד על משפט ורשתות חברתיות בקישור.

שימו לב, המאמר נכתב ונבדק ב-2019 ע"י עורך הדין יורם ליכטנשטיין. הוא נותר כאן בשל ערכו ההיסטורי הרב אך יתכן שההלכה בו אינה עדכנית.