נחלת הציבור – עולם הולך ונעלם של זכויות יוצרים
ההגנה על זכויות היוצרים הולכת ונוגסת במרחב התרבותי שהוא נחלת הציבור
במאמר זה אציג בפניכם, הקוראים, את התממשקות נושא "נחלת הציבור" עם דיני זכויות היוצרים הישראלים. [שימו לב שהמאמר נכתב ב-2006]
זכויות היוצרים אינן חוק טבע. בעבר, לפני המאה ה-16, לא היו זכויות שכאלו (למעט איזכורן אצל חז"ל). הן צצו לראשונה ב"חוק המלכה אן" מ-1710. התומכים בהן משננים לנו עוד ועוד ש'המונופולין שמעניקות זכויות היוצרים הוא המחיר שהחברה משלמת עבור עידוד היצירה והפיכת היצירות לנחלת הכלל'. כלומר, אם נעניק לבעלי הזכויות מונופולין המאפשר להם לגבות כספים על יצירותיהם, היצירה התרבותית תהנה מפריחה, ואותה פריחה היא היא המטרה הסופית של כולנו.
מעבר למונופולין המוענק ליוצר נמצאת נחלת הציבור, ה-Public domain. זה הוא 'ארגז החול' של המחשבה המקורית והתרבות בחיינו. שם מתבצעת החשיבה הפומבית ושם מתפתחות יצירות המעשירות את חיינו. ללא חופש יצירה המתבסס על קודמינו, נמצא עצמנו בלא שיח תרבותי מפותח, ולמעשה נכרות את הענף עליו אנחנו יושבים.
ככל שלא יתאפשר בשלב כשלהו שימוש חופשי ביצירות – אין כל הצדקה להענקת מונופולין ליוצר. אכן, היוצר רואה ביצירתו כלי להשגת עושר אישי, אלא שהציבור רואה באותה יצירה ממש מכשיר להעשרה חברתית.
עכשיו נתקדם – מה היא נחלת הציבור?
המדובר בכל אותן יצירות שמטעמים שונים אינן מוגנות בזכות יוצרים (בין אם הדבר נובע מחלוף הזמן, מהצהרת בעל הזכויות או מכל סיבה אחרת).
דוגמאות לנחלת הציבור הן רבות. וולט דיסני עצמו העשיר את תרבותנו באמצעות העתקתן של יצירות שהיו חופשיות להעתקה באותן שנים. כך למשל סיפורם של שבעת הגמדים ושלגיה הועתק על ידו מספר משנת 1812 של אגדות האחים גרים. גם הסרט שהעניק למיקי מאוס את פרסומו ("Steamboat Willie") הוא למעשה העתקה מסרט מוקדם יותר, של באסטר קיטון. אפילו שייקספיר "שאל" את הרעיון הבסיסי שעמד בלב יצירתו "רומיאו ויוליה" משירו של ארתור ברוק שנכתב אך 30 שנה לפניו, ולאחר מכן "הושאל" ממנו אותו רעיון ממש ליצירת "סיפור הפרברים".
אנו רואים שההתבססות על התרבות הציבורית הקיימת סייעה לפריחתה של התרבות הציבורית הבאה בתור, נדבך על נדבך, וליצירת יצירות שכיום איננו מסוגלים לדמיין את חיינו בלעדיהן. בארץ ניתן למצוא מקרים רבים של "שאילת" רעיונות בין יוצרים, שיש בה כדי לפתח את התרבות. דוגמא לכך היא הגאות שהתרחשה לא מזמן בפרסום יצירותיו של ח.נ. ביאליק, עת פקעה תקופת זכויות היוצרים על יצירותיו באופן שהפך אותן לנגישות לכל, ולא רק לתלמידי בית ספר.
אלא, שככל שהתאגידים המסחריים להגנה על זכויות יוצרים מתחזקים, כך ננגסות פיסות גדולות יותר ויותר מאותה "נחלת הציבור", עד שתוך זמן קצר היא תעלם לבלי שוב.
כך, לפני שנים רבות, בית המשפט העליון האמריקאי בפרשת הבטאמאקס אישר את טכנולוגית הוידיאו של סוני וקבע כי הגנת החוק תוקנה אך ורק להפרות בפועל, ולא יאפשר שיתוק של הטכנולוגיה המאפשרת אותן. למרות הזעקות המרות מצד חברות המדיה, הרי שבעקבות פסיקה זו הפך מכשיר הווידיאו לנכס בכל בית, ולמעשה חברות התקליטים אף גילו מודל עסקי רווחי חדש. בעניין גרוקסטר, הפך לא מזמן בית המשפט את פסיקתו, תוך אימוץ עמדת התאגידים, ולמעשה הוציא מהחוק בארה"ב שימוש בתוכנות שיתוף קבצים.
החוק האמריקאי (שלמזלנו טרם נחקק דומה לו בארץ, אם כי חוק המחשבים מכסה רכיבים מהותיים מתוכו) מגן על טכנולוגיות ניהול זכויות קנייניות (DRM, או בעברית – נז"ק) וגורם לצמצום השיח הציבורי. החוק האמריקאי אוסר על עקיפת תוכנות נז"ק, במטרה להגן על ההסדרים החוזיים שבעלי הזכויות מצרפים ליצירותיהם. כך, יכול מחבר יצירה להחליט שהוא אינו מתיר כל העתקה שהיא של יצירתו ולהתקין טכנולוגית נז"ק שתאכוף זאת. מנגד, נעלמה זכותו הבסיסית של צרכן היצירה (אשר רכש אותה בכספו) לגבות (מלשון גיבוי) את היצירה למקרה של אובדן המדיה עליה היא שמורה.
ויכוח דומה התעורר עת הפעילה סוני טכנולוגית נז"ק (Rootkit) אשר בפועל גרמה ללקוחותיה נזקים וחשפה את פרטיותם באמצעות חורי אבטחה, עד כדי יצירת סיכון בטחוני במקרים מסויימים (אצל אותו עובד פנטגון שאהב לשמוע בשעת עבודתו יצירות שהיו בבעלות סוני). אלא, שהדין האמריקאי היבש אף אינו מתיר ללקוחות להתגונן בפני תוכנה פוגענית שכזו, וניטרולה (על אף הנזק אותו היא גורמת) יהיה בניגוד לחוק.
גם ההתקפה חסרת התקדים של חברות המדיה, המנוהלת על ידי ארגונן האמריקאי היציג (ה-RIAA) מלמדת עד כמה צומצמה נחלת הכלל. התביעות לא הבחינו למשל בין מי שמוריד יצירה מהרשת במטרה ליצור לעצמו גיבוי (דבר המותר על פי הדין) ובין מי שעשה זאת במטרה לשכפלה ולמכור אותה על דיסק צרוב. עצם הגשת התביעה היתה "עונש", שכן עלויות ניהול התביעה היו גבוהות בהרבה מהקנס ש-RIAA תבעה, ובהכרח רבים מהנתבעים נאלצו להתפשר ולשלם, חלקם בניגוד לדין.
ארגונים יציגים דוגמת הפדרציה, אלי"ס ו-BSA משמיעים השכם והערב איומים כי מסע דומה ייערך בארץ (זאת על אף העובדה שהדין הישראלי נחזה להיות שונה מהאמריקאי, ולכאורה על פניו הורדת קבצים לתקליטור לשימוש עצמי של הגולש אינה מהווה הפרה, לפחות לדעתי האישית, אם כי אין בעניין זה הלכה של בית משפט ישראלי).
גם מערך השיעורים שהכינה מיקרוסופט לתלמידי ישראל (בחסות משרד החינוך) מלמד עד כמה עינם של התאגידים הגדולים צרה בנחלת הציבור. בין היתר קובעת תוכנית זו כי "שימוש הוגן" ביצירה הינו שימוש שלא למטרות מסחריות. לצערנו, הדבר פשוט אינו נכון, אולם כיום [2006. י.ל.] זו מדיניות שקיבלה גושפנקא של משרד החינוך.
מחוקקינו עצמם נחפזים מדי לעתים לפגוע עוד ועוד בנחלת הציבור. לדוגמה, לאחרונה משכה מרצ הצעת חוק שהגישה שמטרתה היתה לאסור שיתוף קבצים, לאחר התגובה הציבורית הקשה. מרצ הבינה, שהצעתה אינה מקובלת ולמעשה תוביל לשיתוק האינטרנט (לאור ניסוח ההצעה, אפילו גלישה בדפדפן אסורה, לא כל שכן שימוש בתוכנות הודעות פרטיות, פורומים וכדומה).
אנו רואים, כי נחלת הציבור – עתידנו התרבותי – מותקפת מכל עבר, ואם לא נפעל כעת כדי להגן עליה נגלה בעתיד כי בלהיטותנו להגן על היוצרים ועל החברות המסחריות פגענו לבסוף בעצמנו ובשיח הציבורי של כולנו.
עלינו להבין, כי ההגנה על נחלת הציבור אולי נחזית על פניו כפוגעת בזכויות היוצרים המונופוליסטיות, אולם אימוץ מודלים מסחריים חלופיים, יחד עם הגנה נחושה יותר על נחלת הציבור, הם שיניבו את מירב הפירות לכל.
הכתבה פורסמה גם בקפטן אינטרנט ב-31.10.2006.
המאמר נכתב ב-2006 ונבדק ע"י עורך הדין יורם ליכטנשטיין.
המאמר אינו המלצה ואין להסתמך עליו אלא לפנות לייעוץ ספציפי. הוא נותר באתר בשל העניין ההיסטורי בו.
עודכן לאחרונה ב-8.1.2023.
האמור במאמרים השונים באתר הינו הסבר כללי, אינו מהווה ייעוץ משפטי מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא.
בכל מקרה ספציפי יש להעזר בבעל מקצוע המתמצא בתחום והאמור באתר אינו יכול לספק פתרון לבעיה ספציפית.