לשון הרע באינטרנט, מדריך להוצאת דיבה

לשון הרע והוצאת דיבה באינטרנט הינם מכה חולה. האם לא ראוי שננקוט בכבוד איש ברעהו?

כולנו מכירים את נופת הצופים הנוטפת מהתגובונים (טוקבקים) באתרים שונים ואת השימוש במילים "נוכל", "נאצי" ומילות אהבה אחרות. בכלל השימוש המרובה והקל באינטרנט (על כל נגזרותיה – דואר אלקטרוני (מיל), פורומים, אתרים, בלוגים, מסרים מידיים), האלמוניות (המדומה) שבו והמזג הים-תיכוני שלנו גורמים לכך שפעמים רבות אנחנו משחררים את חרצובות לשוננו במידה רבה מן הראוי באופן המהווה לשון הרע והוצאת דיבה. לפעמים אנחנו משמיצים פוליטקאי מושחת; לפעמים יורדים על חבר בפורום שהתברר כשרלטן מרגיז; על חנות שלא סיפקה סחורה במועד; על נשיא שלא שמר על התנהגות נאותה או אולי על מי שהתלוננה עליו. במאמר זה נבדוק אלמנטים משפטיים של מעשים יומיומיים אלו העוסקים בהוצאת דיבה, לשון הרע, אנונימיות באינטרנט ועוד.

לכל אדם יש זכות לשם טוב ולא להפגע מלשון הרע. זהו כלל משפטי שכולם כבר מכירים. אבל גם לכל אדם יש זכות לחופש הביטוי, וגם את זה כולם מכירים. לשון הרע נוצרת במקום בו חופש הדיבור של האחד פוגע בזכותו של האחר לשם טוב. והשאלה – מה עדיף?

החוק הרלוונטי בישראל הוא חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. החוק קובע שהוצאת לשון הרע על מישהו היא עוולה אזרחית (המאפשרת לנפגע לתבוע את זכותו בבית משפט ולבקש פיצויים) והיא גם עבירה פלילית בנסיבות מסויימות (כך שניתן להגיש תלונה במשטרה).

הדין שחל מחוץ לאינטרנט אינו משתנה באינטרנט (למעט כפי שאסביר מיד). מה שאסור "בעולם האמיתי" אסור גם באינטרנט, אולם ישנם מצבים מסויימים בהם אכן הדין ה"אינטרנטי" שונה מעט מהדין הידוע לנו ב"עולם המציאותי".

מה זה "לשון הרע" ?

לשון הרע הוא דבר מה שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם; לבזותו בשל מעשים או תכונות המיוחסים לו; לפגוע במשרתו, בעסקו או במקצועו (ובפקודת הנזיקין קיימת עוולה נוספת שעניינה "שקר מפגיע" והיא דומה ל"לשון הרע על עסק") וכן לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית. החוק גם קובע שניתן להוציא לשון הרע על חברה, והדין זהה ללשון הרע שהוצאה על אדם בשר ודם.

זה מה שכתוב בחוק, אבל מה זה בעצם אומר?

זה אומר שכל דבר שיש בו משום פגיעה באחר, השמתו ללעג או נסיון לפגוע בו בדרך אחרת עלול להוות עילת תביעה לאותו נפגע. דוגמאות ללשון הרע הינן למשל – לכתוב על וטרינר שלא איכפת לו מחיות, לכתוב שעיתונאי כתב על שופטת בית המשפט העליון "הזונה חוזרת" (במקום "הזנה חוזרת" מלשון "פידבק"). מצד שני, לכתוב על מישהו בפורום שהוא "ללא ספק אחד מהאנשים הדפוקים ביותר עלי אדמות" אמנם מהווה לשון הרע, אך בנסיבות העניין הביטוי הוגן בהגנת "אמת דיברתי".

פרסום לשון הרע, מה הוא?

פרסום הינו כל פעולה שמביאה את לשון הרע לידיעת אדם נוסף אחד או יותר. באינטרנט זה יכול לקרות בכתבה באתר, בפורום, בבלוג ובכל מקום אחר. יכול להיות שלשון הרע התפרסמה בכתבה בעיתון והועתקה לאינטרנט, יכול להיות שבתגובה לכתבה נכתבה לשון הרע ויכול להיות שבהתנצחות בין חברי פורום מסויים.

אולם, הפרסום יכול להיות גם במקומות אחרים לדוגמא בצ'אט פתוח או אפילו בדוא"ל שנשלח לחברינו ונספר להם על החברה המרגיזה ממנו קנינו את הטלביזיה החדשה שלנו והיא הגיעה פגומה. כבר היו פסקי דין בישראל שקבעו אחריות ללשון הרע בשל הפצתו בדוא"ל. למשל היה מקרה בו הושמץ משתתף בבחירות בגוף מסויים, ומתחרהו הזועם (ולא רק הוא) הפיץ לחברי ההנהלה דוא"ל המפרט כיצד אותו אדם זייף שיק. בבית המשפט נפסק שזו לשון הרע ושהיה פרסום. באותו עניין אפילו נשלחו מספר דואל"ים, אך מכיוון שכולם התייחסו לאותה פרשה, פסק בית המשפט פיצויי ללא הוכחת נזק כאילו היוו הפרה אחת (גם אז היה הפיצוי משמעותי בשל הכוונה לפגוע, כמו שנסביר מיד, והגיע לכדי 120,000 ש"ח במצטבר לשני נתבעים).

מי אחראי על לשון הרע?

הגולש או כל אדם אחר שפרסם בעצמו לשון הרע על אחר – אחראי לדבריו. קל ופשוט.

אולם לא רק המפרסם אחראי. יתכנו מצבים בהם גם אחרים אחראים לכך. למשל – החוק קובע שגם מי שסייע לו להביא את הפרסום לידיעת הציבור יהיה אחראי. כך, בעת פרסום לשון הרע באמצעי תקשורת מטיל החוק אחריות גם על כלי התקשורת ונציגיו (דוגמת העורך).

"אמצעי תקשורת" הוא עיתון, רדיו וטלביזיה. "עיתון" הוא "כל דבר דפוס המכיל חדשות … הנדפס בכל לשון והיוצא לאור בישראל …". הגדרה זו יצרה בעיה עת ניסו להטיל אחריות על אתר שארח פורומים.

לפי לשון החוק לבדה – אתר אינטרנט אינו עיתון/רדיו/טלביזיה. זאת ניתן ללמוד למשל מפסיקתו של השופט חשין (ותודה להלמו על פסקי הדין כאן) שלא החיל על האינטרנט את דיני התעמולה שחלים על הרדיו והטלביזיה. אלא, שבמקרה אחר בית המשפט כבר פסק שאתר אינטרנט אכן יכול להחשב כעיתון (אם כי באותו עניין דובר באתר של העיתון היומי "גלובס" כך שההכרעה לא היתה קשה).

בפסקי דין שניתנו בבית משפט השלום (סודרי נ' שטלריד ובורוכוב נ' פורן) ניתן היה ללמוד מספר קווים מנחים לשאלה – מתי יחשב אתר אינטרנט כעיתון, אם כי יש לזכור שזה אינו תקדים מחייב או אף מנחה. בתי המשפט שמו דגש על הדמיון הטכני בין פעילות עיתון לפעילות האתר – מידת הפיקוח שיש לאתר על תכניו, הטכנולוגיה באמצעותה האתר בדק את החומר שפורסם בו, הסתמכות האתר על פרסום חומר בדוק או אנונימי וסוגיות דומות אחרות. השורה התחתונה היא שבעת ניהול אתר (במיוחד אתר תוכן גולשים) יש להקפיד היטב על מנת להקטין ככל האפשר את החלת האחריות לדברי הגולשים על בעל האתר.

ואכן, לאחרונה ניתנו מספר החלטות בהן לא נמחקו התביעות כנגד האתרים בשלב מקדמי. בתי המשפט הדגישו כי שאלת אחריות האתר תקבע בסופו של יום רק על בסיס הראיות והעובדות שיוצגו בפניהם.

הגנות והקלות בעונשים

החוק קובע מספר הגנות. כלומר – גם אם מה שפורסם אכן היה לשון הרע עדיין יוגן המפרסם מפני פסק דין כנגדו (לא מפני תביעה) אם נכנס לאחת מההגנות שנקבעו בחוק.

לדוגמא, פרסום על ידי אנשי ציבור כמו ח"כים ושופטים, דברים שהם נכונים ושיש עניין לציבור בפרסומם, כאשר לא ידוע שיש נפגע מהדברים, כאשר היתה על המפרסם חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות את הפרסום, פרסום על דברים שנאמרו במסגרת הליך משפטי (אם כי לאחרונה ניתן פסק דין המכרסם מעט בהגנה זו) והגנות נוספות.

גם אם ההגנות לא הספיקו למפרסם ונקבע שהוא הוציא לשון הרע, יכול בית המשפט להתחשב גם באמונתו של המפרסם באמיתות דבריו, בכוונה או העדר כוונה לפגוע, בהתנצלות או בתיקון הפרסום על ידו וכדומה.

לשון הרע – עבירה פלילית

הוצאת דיבה לפעמים עשוייה אפילו להיות עבירה פלילית. אבל מה ההבדל בין השתיים?

אחד ההבדלים הוא כמות האנשים לגביהם בוצע הפרסום אך ההבדל העיקרי הוא קיומה של כוונה לפגוע בנפגע. בלעדיה – אין אחריות פלילית. "כוונה לפגוע" היא "כוונות רעות ומזימות ארסיות", ובעברית – כשהשופט יחשוב שהגזמתם. קשה לתת קו מנחה לכל המקרים שיכללו בכך, אולם תהיה חשיבות לכמות הפגיעה, היקפה, מה שהוליד אותה ונתונים רבים נוספים.

לשון הרע והאנונימיות באינטרנט

נניח שפורסמה לשון הרע עליכם. ונניח שברור לכם שאין למפרסם הגנה. גם אז האינטרנט מציבה אותנו בפני מכשולים לא פשוטים. למשל, כיצד נדע מי הוא אותו "אווירון234" שכתב בפורום דברים פסולים עליכם?

דרך אחת אפשרית היא לפנות לאתר ולדרוש את פרטי הגולש (בהנחה שגם שם הוא לא רשום בשם בדוי) ודרך אחרת היא לקבל מהאתר את כתובת ה-IP של הגולש ואיתה לגשת לספק האינטרנט הרלוונטי ולבקש את פרטי בעל אותו IP. ברור לכל מי שמבין, שחשיפת ה-IP ופרטיו לא תמיד תעזור (בין אם במקרה שמדובר במחשב הנמצא באוניברסיטה או בגולש שמתחבר באמצעות פרוקסי) אולם פעמים רבות די בכך.

בעניין זה הגדירה השופטת אגמון-גונן סטנדרט שהתקבל על דעת מרבית העוסקים בתחום (אם כי עדיין מדובר רק בבית משפט שלום) – מקום שבו מדובר בעוולה אזרחית בלבד, פרטי כתובת ה-IP לא יחשפו. מקום שבו מדובר במצב העולה כדי עבירה פלילית – יחשפו פרטי כתובת ה-IP. יש להדגיש שלפסיקה סזו קמו מתנגדים, גם בקרב עמיתיה השופטים, ואין כל אישור של ערכאה גבוהה יותר

כך נוצר מצב בו ניתן יהיה לחשוף את פרטי מוציא לשון הרע רק במקרים חריגים ומיוחדים. המחוקק הישראלי מנסה לענות גם לבעיה זו, אולם לעיתים נראה נסיון זה כהיפופוטם הרוקד בלט בחנות כלי חרסינה.

דווקא הפסיקה האחרונה אשר לא פטרה את אתרי האינטרנט באופן גורף מאחריות השאירה פתח תקווה למי שנפגע על ידי לשון הרע שאינו מהווה עבירה פלילית.

בארצות הברית אף קיים הליך שנקרא "John Doe" ובעברית – פלוני אלמוני. בהליך זה פונה ספק האינטרנט במישרין ללקוח הנתבע מבלי שפרטיו של זה מועברים לתובע. ככה מתקבלת עמדת הנתבע לחשיפת פרטיו מבלי שהתובע יודע אותם עד לקבלת החלטת בית המשפט. בינתיים התקיים רק הליך ישראלי אחד כזה למיטב ידיעת הח"מ.

כמה כסף אפשר לקבל?

טוב אז הוכחנו שהוציאו עלינו לשון הרע, מה הפיצוי או הסעד שמגיע לנו?

הכלל הבסיסי במשפט האזרחי הוא שבתביעה אפשר לקבל פיצוי על נזק שנגרם בפועל בלבד. כל אותן תביעות עתק על עוגמת נפש נתקלות במרבית המקרים במציאות הקרה וקפוצת הארנק. הרי פעמים רבות הנפגע בלשון הרע אינו יכול להוכיח נזק. מי מכם יכול לומר לי, כמה בדיוק שווה המבט המוזר של שכיניכם בשכונה או של חבריכם לעבודה?

לכן קובע החוק פיצוי ללא הוכחת נזק עד 50,000 ש"ח. עוד קובע החוק שאם נוכיח שלשון הרע פורסמה ב"כוונה לפגוע" הפיצוי יוכפל. שימו לב, "עד" 50,000 ש"ח, כלומר בהחלט יתכן שפחות (וגם הפסיקה לא נטתה להעניק את מלוא הסכום במרבית המקרים אלא סכומים נמוכים משמעותית).

בקביעה מה הוא הסכום שוקל בית המשפט שיקולים שונים. למשל – התנהגות מפרסם לשון הרע לפני ואחרי הפרסום, כוונתו של המפרסם כפי שהיא מתבטאת בפרסום ובעובדות, התעקשות המפרסם לטעון טענות הגנה שנדחו ועוד.

דצמבר 2006

תגובות גולשים